|
הדברים שיעשו לנו את העונה
אורי סביר
,26/10/2007
אורי סביר מציג חלק מהדברים שיכולים להמתיק לנו את העונה: יוגב אוחיון כיוזם התקפי, פפי תורג'מן כפקטור ולא גימיק, יהוא אורלנד כאמיר כץ ועוד.
מקווים שהתפוח נפל רחוק מהעץ
לא יודע אם שמתם לב, אבל הרגע המכונן מבחינתי בגביע ווינר היה דווקא ברבע הגמר בין גלבוע/עפולה וגליל. הקבוצה מהעמק עלתה בעשרות מונים על זאת מכפר בלום, אבל קליף בראון ויוגב אוחיון סירבו לתת למשחק לגווע.
באיזשהו שלב עמד יוגב פנוי מעבר לקשת, והתחנן לכדור. בשנה שעברה, הוא היה יורד להגנה בשקט ולא מוציא מילה. העונה, ילד הפלא מקרית שמונה הבין שהגיע הזמן גם לדאוג לעצמו, וקפץ ודרש את הכדור בצעקה, ואפילו קיבל אותו, משל היה לכל הפחות דייויד בלות'נטאל.
בעונה שעברה קלע אוחיון רק שלשה אחת מתוך העשרים הראשונות שזרק, ונראה חסר ביטחון עצמי לחלוטין בזריקה. במשחקי ההכנה ראינו אוחיון שמבין שבכדורסל המודרני רכז לא יכול לדאוג רק לאחרים, וחייב לעשות גם לביתו. אם יוגב יקלע העונה מבחוץ, ויוכיח שלפחות תכונה אחת הוא לא ירש מאביו הנגר, העונה שלו תראה הרבה יותר טוב, ותקצר את הדרך לעמדת הרכז בנבחרת.
שובו של הקאמבק
בואו נעזוב רגע את הקאמבק של דורון שפר, ונתמקד בזה של פפי תורג'מן. נניח והגארד הירושלמי היה חלוץ מריח שערים, שאחרי שנתיים בהן התעסק בקפה, החליט לחזור למגרשים. הרי התקשורת הייתה מלווה אותו עוד בדרך לאימון הראשון, ומספרת לנו איך הוא השתעל בחימום ומי עבר אותו באימון הכושר.
לא כל יום מחליט שחקן עבר מהקליבר של פפי, קפטן נבחרת ישראל לשעבר, להוריד את הנעליים מהמתלה, ולא מסיבות כלכליות. לא יודעים אם תורג'מן אכן משתכר ח"י שקלים בחודש כמו שקראנו באיזה אתר, אבל גם מבלי לודא את זה, ברור שפפי חוזר כי הכדורסל עדיין בוער לו בדם, ומוכן להסתפק במשבצת לא פשוטה ואפילו בתקופת מבחן - הכל בשם הכדורסל. כל שנותר לנו הוא להחזיק לו אצבעות ולקוות שזה יצליח, כי ספורטאים כאלה כבר אין לנו הרבה.
שחקני חוץ
מבט קצר לסגלי הליגה מראה שאין הרבה שחקני בית בליגה, וזה מתקשר ישירות לאייטם שלמעלה. שחקנים כמו ארז כץ, עידו קוז'יקרו, אור איתן ואבי סוכר לא צפויים לחזור בקרוב לקבוצות בהם גדלו, שלא נדבר על אלה כמו גילי מוסינזון שאין להם בית לחזור אליו.
שחקני הבית הבולטים בליגה הם צעירים, שבקרוב יעזבו למחוזות מפוארים יותר, כמו יוגב אוחיון, אלישי כדיר וכן כן, אפילו עומרי כספי. אז בואו תסבירו לנו, איך זה יכול להיות ששני סמלים כמו אבישי גורדון וגוני יזרעאלי, אחרי עונה כ"כ טובה מבחינה מקצועית, לא ממשיכים בקבוצת האם? ויתור על שחקנים כאלה, תמורת שיקול כלכלי כזה או אחר, פשוט לא מקובל עלינו ועושה רק רע לקבוצות. במקרה הזה, יש לנו הרגשה שגם לשחקנים.
המשכיות זה לא רק בסגל
בעונה שעברה חזר הכדורסל לעמק, והקיץ הוא שב גם לאולם הפחים אחרי היעדרות ארוכה מדי. הקהל הנלהב בעפולה, שקיבל שחקני בית מהאיזור כמו גור פורת וגוני יזרעאלי בחמישיית הקבוצה, מילאו את אולם המתנ"סים ויצרו אווירת כדורסל נהדרת.
לעפולה מגיע אולם גדול יותר (וחבל שהגורן המשופץ מונה כ"כ מעט מקומות), אבל השאלה הגדולה לגבי הקבוצה היא האם ההתלהבות הראשונית תישאר לאורך זמן, או שמא תדעך כפי שקרה בנהריה ואשקלון. בתחילת הדרך עוד הייתה שם התלהבות והאולם היה מתמלא, אבל כשהבינו שהתואר היחיד שאפשר להשיג זה גביע ווינר, היציעים התדלדלו. אם בעפולה תיבנה מחדש המסורת (ופוטנציאל קהל יש - ראה משמר העמק), ושחקן כמו דגן יבזורי יפרע שטרות גם בליגת העל, נרוויח עוד מקום שכיף לראות בו כדורסל, ולא נמצא באיזור חיוג 03.
מס' 12 באדום
לא יודע אם זה מקרי או לא (סביר להניח שארנולד לא ויתר לו על 9), אבל שימו לב למספר שעל גבו של יהוא אורלנד - 12, בדיוק כמו אמיר כץ ודורון ג'מצ'י, שני הפיור שוטרים הגדולים האחרונים שידענו. בעונה שעברה הפך הצלף ממשגב עם לתורם קונססיטנטי בליגה במדי גלבוע/עפולה, וזכורה במיוחד תצוגה של שבע שלשות ברבע האחרון במלחה כאורח.
בכדורסל של ימינו כבר לא רואים הרבה שחקנים כאלה, שלמעשה לא יודעים לעשות דבר מלבד לקלוע, אבל עושים אותו בצורה אבסולוטית ומעוררת קנאה. אורלנד הוא קלעי ברמה הגבוהה ביותר שיש, ואם בירושלים ידעו איך להשתמש בו, הכדורסל הישראלי כולו ירוויח, כי השנים בהן התייבש ברעננה, ר"ג או אשקלון, עשו לו רק רע. בימים בהם נבחרות ישראל הצעירות מסיימות אליפויות אירופה בין האחרונות באחוזי קליעה מהקו ומעבר לקשת, תענוג לראות שחקן כמו יהוא, ששלשות בשבילו הן כמו ליי-אפ.
כתבות אחרונות באתר
|
|