ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

שחר גורדון. הסנטר הפותח ב-2001

2001, אודיסאה באנקרה
אורי סביר ,07/09/2009

בלילה האחרון לפני האליפות, מתקשה מערכת האתר להירדם מרוב התרגשות וציפיה. בין כל הדיבורים על מקומות 1-8 וניתוחים קרואטים, נזכר אורי סביר בנבחרת האפורה של 2001, שלמרות שסיימה באותו מקום בדיוק כמו קודמותיה, הצליחה לרגש הרבה יותר מכל האחרות.

בפעם הקודמת שנבחרת ישראל הייתה ברבע הגמר, הייתי חייל בצבא ההגנה. ולא סתם חייל, אלא פיון של ממש. את המשחק ההיסטורי מול סלובניה הצלחתי בעורמה גדולה לראות, אבל את רבע הגמר מול ספרד ביליתי בעדכונים טלפוניים מהחברה בבית, שלא ממש הבינה מי נגד מי ומאיפה אני שואב את החוצפה להעביר ביקורת על החילופים ושיטת ההגנה עוד לפני שהיא הבינה שהפעם אנחנו נגד האדומים. בפעם הקודמת, לפני זאת, בה נמננו על שמונה הגדולות של היבשת, עוד שחיתי במי שפיר, או מה שלא יהיה שם.

רוב האליפויות שלי כאוהד כורסא משולהב הסתיימו במקום הריאלי של ישראל, 9 עד 12. ועם זאת, לא האליפות ב-2003 הייתה זאת שריגשה אותי יותר מכולן, אלא דווקא ההיא שקדמה לה. אם אתם חושבים שהיום אנו מצויים בעיצומו של חילוף דורות, אז מה אמרו אז? 80% מחמישיית הנבחרת התחלפה מהאליפות הקודמת, סמלים ותיקים כהנפלד, שטיינהאור, דניאל, אמסלם, שפר וגודס פרשו בעוד שחקני מפתח כקטש ושלף נפצעו ונעדרו, כמו גם בורשטיין הצעיר.

זאת בהחלט לא הייתה הנבחרת הכי מוכשרת ששלחנו ליורובאסקט, אולי אפילו האפורה מכולן. אבל דווקא היא, שהגיעה ללא ציפיות ובסופו של דבר נפרדה מהאליפות אחרי ארבעה משחקים וניצחון בודד, החזירה אותנו לימים בהם היינו קטנים וחכמים. מאיר טפירו ופפי תורג'מן לקחו את הצ'אנס הבלתי-חוזר בשתי ידיים והרכיבו קו אחורי מפוזר ומאלתר, שלא ברור איך ייגמר כל מהלך שלו, אבל מפיק מעצמו 110% מול מיטב הגארדים ביבשת בדמות טוני פארקר הצעיר, לורן סיירה, שרונאס יסיקביצ'יוס וחואן קרלוס נבארו.

יניב גרין ושחר גורדון הצעירים, שמוקדם יותר באותו קיץ השתתפו באליפות העולם לנבחרות עתודה, סיימו את טבילת האש בעולם הבוגרים עם אחוזים של גארדים מהשדה, אבל שמו גוף, נלחמו בצבע ולא התביישו להרביץ. יואב ספר ודריק שארפ, שהיו אמורים להיות הברק בנבחרת האפורה הזאת ביחד עם טפירו המצוין, פתחו חלש, אבל ידעו להתעלות ובגדול במשחק של להיות או לחדול מול אוקראינה ביום השלישי.

על המטוס הביתה כאמור עלתה הנבחרת של מולי קצורין אחרי משחק ההצלבה שנגמר באותה החטאה זכורה של שחר גורדון מול ספרד. למרות האכזבה היחסית, שכן רבע הגמר באמת היה בהישג יד וגם במשחקים מול צרפת וליטא היינו שווים יותר מהפסד בכבוד, אפילו גדולי הציניקנים היו חייבים להודות שהנבחרת השאירה באנקרה את כל מה שהיה לה, ללא צורך בשימוש בתירוצים, הנחות והקלות, שכולן אגב היו מוצדקות נוכח הנסיבות. לא במקרה שניים מהשחקנים המשלימים באותו סגל היו עידו קוז'יקרו וברק פלג, סמלים להקרבה, נחישות ולב גדול.

אז אין טעם להרחיב פה שוב על המטרות ולמה הפעם הן בהישג יד. מספיק להסתכל על הסגלים של המועמדות למדליה כדי להבין שהפערים קטנים בהרבה מבעבר. זה לא אומר שאנחנו מגיעים פייבוריטים, אפילו לא למשחק מול מקדוניה. הרי גם אם נכליא את הגובה של רוברט רות'בארט והמאסה של עידו קוז'יקרו, עדיין יהיה לנו שלושה כאלה פחות משיש ליוון. וגם אם נוסיף לאותו פרי דימיוננו את חוכמת המשחק של מאיר טפירו, עדיין לא נהיה ביתרון על מס' 7 של יסמין רפשה.

את נבחרת ישראל תמיד איחדה תחושת השליחות והרגשת ה"ביחד", שהיוותה את היתרון הגדול ביותר שלה על נבחרות מוכשרות, איכותיות ועמוקות יותר. הקיץ, בקמפיינים של הנבחרות הצעירות, היה נראה שאולי זה מה שהבדיל בינן לבין הנבחרות הקודמות שכן ידעו לסחוט מעצמן את כל הלימון ולהגיע 2-3 מקומות גבוה יותר מהצפי הריאלי.

רגע לפני האליפות, זה בעצם כל מה שאנחנו יכולים לבקש. לא נמדוד אתכם בניצחונות, אלא במספר הזינוקים לפארקט, בכמות שקיות הקרח שיקשרו לברכיו הדואבות של יניב גרין בסיום המשחק ובעומק השריטות שיישארו על גופו של ליאור אליהו אחרי טיפול מסור מגבוהי היריבה. לא שלא נתאכזב אם האליפות תסתיים מבחינתנו ביום ד', אבל לפחות נעשה את זה בראש מורם ועם הרבה גאווה - מצרכים לא-שכיחים במיוחד בספורט הישראלי בימים טרופים אלו.

אז שיהיה בהצלחה, מחזיקים אצבעות מהבית. אל-אל ישראל.