גרין. בר-מצווה בנבחרות צילום: Ville Vuorinen
|
תש"ע על יורובאסקט 2009
אורי סביר
,21/09/2009
אליפות אירופה וראש השנה מאחורינו, ואפשר לסכם בנקודות את מה שהיה: היעדר פרופורציות בסיקור הנבחרת, המאמן הכי גדול לקבוצות הכי קטנות, יום העצמאות המקדוני, הוויתור המוקדם מדי שלנו על גבוהים, חילוף הדורות הגרמני וסיום בטפירו וסמי בכר. הפעם לחוד.
1. בין כל הקולמוניסטים, בלוגרים, חורטים באבן וכו' שסיכמו את הופעת הנבחרת באליפות אירופה, רק שניים-שלושה שמרו על פרופורציות, בעוד אחרים שכחו שהים בו הם מתרחצים הוא הים התיכון ולא האדריאטי. אז הרשו לי להזכיר נתון חשוב לכל אלו שלא הבינו איך לא פירקנו את מקדוניה ב-25 הפרש: הם שובצו בהגרלה לקבוצת האיכות השלישית, אחת מעלינו. על המגרש, כמו שראיתם, קשה להגיד שאנחנו עולים עליהם. על הנייר, בטוח שאי אפשר וההפסד - מאכזב ככל שיהיה - לא בדיוק הפיל אף אחד באליפות מהכיסא.
יתר על כן, הנבחרת היחידה מדרג ד' שהצליחה להימנע ממימוש מיקומה הריאלי על הנייר - קרי, מקומות 13-16 - הייתה צרפת שעלתה מההזדמנות האחרונה. מדרג ג', אליו השתייכנו בעבר, רק נבחרת אחת מבין הארבע הצליחה להשתחל לרבע הגמר. באליפויות קודמות - לטביה ב-2003 ו-2005, סרביה ב-2007 - ידענו להתגבר על נבחרות שדורגו מעלינו. הפעם לא. מאכזב, מתסכל ומדכא - בהחלט. מבזה ומביש? בוודאי שלא. זה שייך לענף אחר.
2. דובר כבר מספיק על היתרונות האובייקטיביים איתם הגיעה מקדוניה למשחק מול ישראל. הטריות שנבעה ממשחק האימון מול יוון בזמן שאנחנו נקרענו מול הקרואטים, היעדר הלחץ על ורביצה סטפאנוב וכן הלאה. אך רק בשידור החוזר היחיד של המשחק בשעת לילה מאוחרת, שמתי לב לראשונה למוטיבציית השיא של הפירומאים, שרגע אחרי שריקת הסיום התפנו לחגוג בטירוף חושים עם אוהדיהם הנאמנים את ניצחונם הראשון ביורובאסקט בכל הזמנים, שאגב הגיע להם כבר ב-99, אבל אז היה לנו את עודד קטש למנוע את זה. ביום העצמאות ה-18 של הרפובליקה הקטנטנה, לא היה צורך בנאומי ציונות כדי שכל גצ'בסקי ואנטיץ' יתרסק על כל ריבאונד.
3. במבט אחורה, קשה להבין מאיפה שאבנו את האופטימיות הזאת. די להסתכל על הסגלים והגבהים הממוצעים כדי להבין שהקליעה והגארדים שלנו אמנם לא כשהיו בעבר, אבל הצרה הגדולה ביותר נותרה בכל זאת מתחת לסלים. הכחולים-לבנים היו היחידים ביורובאסקט שלא התהדרו בסגלם אפילו בשחקן אחד שמתנשא לגובה של 2.10 מ'. לכל הנבחרות האחרות - פרט לבולגריה ולטביה שהודחו איתנו וצרפת האתלטית והמוכשרת - היו לפחות שני ענקים שכאלה, ולחלקן אפילו שלושה וארבעה.
לא אחדש לכם כלום כשאגיד שגובה אי אפשר ללמד, אז איך זה שנפילים - יחסית לארץ הקודש - כאחים קזרנובסקי ויונתן שולדבראנד הלכו להרוויח לחמם מכדורסל במדינות אחרות? או שגבוה עם נתונים נהדרים כמו אלכס צ'וברביץ', שהראה לנו הקיץ כמה ניצוצות, כמעט בורח בחזרה לכדורעף אחרי שכבר גילינו אותו? יודעים מה, אפילו על סת' האובן שכיכב בנבחרת ארה"ב למכביה לא הייתי מוותר בקלות אחרי שפספסנו את אלכס בוגאייף. לא שאני טוען שאחד מהם יכול להשתייך כיום לנבחרת, אבל אסור לוותר עליהם כ"כ מהר כמו עם שחר גורדון או חיים שמעונוביץ' ששכחו כבר באיזה צבע הכדור. רק שלא נחמיץ את האליאספורים הבאים, כי עם 1.3 חסימות ו-4.0 ריב' התקפה לא עולים שלב בשום טורניר.
4. הרבה מאמנים עשו עבודה גדולה בקיץ הזה עם הנבחרות שלהם, כולל את דייויד בלאט שלנו ברוסיה. אבל בין כל הסקאריולות והקזלאוסקאסים למיניהם, תפס את עיני פעם נוספת דווקא מאמן שלא רשם אף ניצחון. אם תעשו סקר בלונדון, מנצ'סטר או ליברפול, יותר אנשים ידעו להגיד לכם שכריס פינץ' הוא דמות קאלט ב"המשרד" המקורי של ריקי ג'רווייס, אבל בקצב הזה, גם הם יזהו אותו עם בוא האולימפיאדה.
בריטניה, שחסרה את כוכבי ה-NBA הגדולים וקיבלה את פופס מנסה-בונסו רק בזמן הפציעות, שיחקה כדורסל באמת גדול וקבוצתי ולולא שובצה לבית ממנו הגיעו שלוש נבחרות לחצי הגמר, הייתה גם זוכה בניצחון צודק. עם שחקנים שהוא רץ איתם כבר שנים, הנבחרת של פינץ' הזכירה לי בעיקר את ברי הקטנה שהציקה להפועל ירושלים של גאידמק לפני שלוש שנים בגביע יול"ב, ועם פליטי גבעת שמואל כמו ג'ארט הארט, היתה רחוקה ארבע דקות ופאו גאסול אחד מסנסציית כל הזמנים שהייתה מדיחה את ספרד מהאליפות. עכשיו כבר ברור שהוא מאמן ענק לקבוצות קטנות, השאלה מה יקרה כשבריטניה תהפוך לקבוצה גדולה עם דנג וגורדון.
5. עוד נבחרת שהייתה מהנה מאוד לצפייה הייתה גרמניה. בלי דירק נוביצקי וכריס קמאן, אף אחד לא נתן לה סיכוי. אז נכון, החבורה של דירק באוורמן ניצחה רק משחק אחד ולא העפילה לרבע הגמר, אבל בכל משחק הוציאה מעצמה 110% ורק פעם אחת - דווקא במשחק המאניטיים מול מקדוניה - הפסידה בהפרש דו-ספרתי. המדהים הוא שגרמניה עשתה הופעה מכובדת מאוד עם אוסף צעיר וחסר ניסיון: רובין בנזינג שהוריד אותנו לדרג ב' בעתודה הקיץ וטים אולברכט ולוקה שטאייגר שיצאו מהעתודה בשני הקייצים הקודמים. הייקו שפארציק האלמוני היה מההפתעות הנעימות של האליפות עם כמעט שלוש שלשות למשחק ב-55%, ומי שראה את אחיו הצעיר קווין מוכן להישבע שהוא גאנר לא פחות מוצלח. ובמילים אחרות: אצל כולם חילוף הדורות עובר בהצלחה. או לפחות כמעט כולם...
6. ואם כבר הזכרנו את לוקה שטאייגר, עוד גרמני שקלע באליפות יותר שלשות מאשר החטיא, חובה לציין שלפני שלושה חודשים הוא שיחק נגד הנבחרת האולימפית באוניברסיאדה. נבחרת סרביה, הפיינליסטית להזכירכם, לקחה מאותו טורניר לא פחות מארבעה שחקנים. סתם חומר למחשבה בפעם הבאה שתשוו את האוניברסיאדה לתימניאדה ותזלזלו במקום הרביעי של ישראל הקיץ.
7. אחרי אחד המשחקים, צוטט "גורם בנבחרת" כטוען ש"ציפו מיניב גרין ליותר". לא ברור לי מאיפה החוצפה לדרוש אקסטרות מאחד משחקני הנבחרת הגדולים בכל הזמנים, שכולנו יודעים את מצבו הרפואי. אז רק שתדעו לכם שגרין מייצג את הנבחרת הבוגרת ברציפות מ-2000 ואם לוקחים בחשבון גם את נבחרות הנוער והעתודה, מגלים שזאת הייתה הפגרה ה-13 ברציפות שלו במדים הלאומיים ללא הפסקה!
8. לפני שלושה חודשים הייתי בטוח שההחלטה של מאיר טפירו לפרוש נכונה ואף מתבקשת מבחינתו. היום, אני לא בטוח שאפילו הוא לא מתחרט. טפירו ישב בפוזנאן וראה מקרוב את ורביצה סטפאנוב חותם קריירה גדולה במדים הלאומיים עם הישג שיא. אחר כך חזר ארצה וראה מהאולפן או מהבית קשישים כמו אדם וויצ'יק, פטריק פמרלינג, אוביס הלמאניס ונייט ריינקינג נותנים את הנשמה מול ילדים שצעירים מהם בעשור וחצי.
גוראן יאגודניק כמעט לקח את סלובניה במו ידיו אל הגמר עם כמה מהלכים גדולים ופה מדובר על איש שברזומה שלו עונות בשוויץ וצ'כיה. ניקולה וויצ'יץ' צעיר מכל הנ"ל, אבל ברכיו בנות 50 לפחות ועל כן היה מרגש מאוד לראות אותו חוטף כדור ממש על קשת השלוש אחרי ספרינט מהוויק סייד ברבע האחרון של רבע הגמר. אני מאחל לטפירו בכל ליבי שימצא קבוצה ויצליח לסחוב עונה שלמה בכושר וללא פציעות, אבל רק בסופה נוכל לדעת אם לא רק הנבחרת החמיצה הזדמנות גדולה בגלל היעדרותו, אלא גם הוא.
9. בימים שאנגליה עוד נחשבה מעצמת כדורגל ע"י מישהו שלא שותה תה תוך כדי קריאה אודות שערוריות בית המלוכה בצהובונים, נהגו שם לרדת על שכניהם עם בדיחה שנשמעה פחות או יותר ככה: "מה זה סקוטי בשלבים המאוחרים של המונדיאל? שופט!". בשנה האחרונה, אפשר לספר את אותה בדיחה גם עלינו. סמי בכר סגר שנה מדהימה בה שפט בגמרי היורוליג והיורובאסקט (והאוניברסיאדה!) וגם אם קשה להתלהב משיפוטו בשני הגמרים הישראלים האחרונים, אין ספק שההישגים של וירובניק ודגן בהישג יד. כל הכבוד.
כתבות אחרונות באתר
|