|
הופ, הופ, 2:2
אורי סביר
,04/06/2012
לראשונה מאז 2002 עומדות שתי סדרות הגמר האזורי באן.בי.אי על שוויון 2:2, ואם עדיין לא התחברתם לטירוף, זה הזמן. רגע לפני שעוברים לשיטת הטוב משלושה, אורי סביר מנתח את המצ' אפים, עומד על ההבדלים בין סן אנטוניו לאוקלהומה ותוהה על היחס לראג'ון רונדו.
סן אנטוניו – אוקלהומה סיטי 2:2
1. הסדרה הכי איכותית שהיינו יכולים לבקש מספקת את הסחורה מכל הבחינות, ומספקת לנו הצצה מעניינת למצ' אפ בין חבורה ותיקה שיתרונה הגדול הוא בחיבור ובניסיון המשותף לבין אוסף קפיצים חסרי מנוח שעדיין לא סיימו להתפתח.
שתי הקבוצות נהנות מהתקפות מצוינות (היחידות בפלייאוף שקולעות מעל 100 נק' בממוצע), אבל ההבדל הוא מרתק. אצל הספרס, כיאה לקבוצה מבוגרת, הכדור זז מהר, בעוד אצל הת'אנדר הרגליים זזות מהר. מעטים המקרים בהיסטוריה של הכדורסל המודרני שקבוצה הצליחה ליצור לעצמה כל כך הרבה זריקות חופשיות עם כל כך מעט תנועה בהתקפה.
כשסן אנטוניו הולכת למהלכי העוגן שלה בהתקפה העומדת – פיקנרול לג'ינובילי/פארקר או פוסט-אפ של דאנקן – אפשר למנות שלושה צופים נוספים באולם, שיודעים בדיוק את מקומם גם בלי לבדוק בכרטיס. אוסף הקלעים מסתדר בצורה עיוורת מסביב לקשת, פותח זוויות מסירה וגורם להגנה לחשוב עשר פעמים ממי להביא את העזרה. למעשה, הריווח המושלם-לפרקים בהתקפה של גרג פופוביץ' מחפה על היעדר כל תנועה בצד החלש (וויק-סייד אקשן) וסותר חלק מהאקסיומות שגדלנו עליהם.
נגד יוטה והקליפרס – ועוד קודם לכן בעונה הרגילה, כמובן – זה התבטא במטחי שלשות מטורפים וכמות מבטים פתוחים לסל שהספיקה כדי לפרק כל הגנה, כיוון שעם גבוהים כדאנקן ודיאו יש לקבוצה את חמישיית המוסרים הכי טובה מאז ימי סקרמנטו של וובר ודיבאץ'. נגד אוקהלומה סיטי, הסיפור מעט שונה, כי לת'אנדר יש מספיק אתלטיות, זריזות ובעיקר אורך על מנת למנוע חלק מהזריקות האלה או לפחות להקשות עליהן.
העניין כאן אינו פיזי, אלא מנטלי. החברים של קווין דוראנט צריכים להצטייד בטונות של סבלנות וריכוז מול התקפה שלא מאבדת קור רוח וממשיכה להניע כדור ולייצר מהלכים קבוצתיים גם בשנייה ה-23 וה-24 של כל פוזשן. במשחק הראשון למשל זה עבד מצוין במשך שלושה רבעים, עד שג'ינובילי הוציא להם את האוויר מהמפרשים. במשחק השני זה לא עבד בכלל כי טוני פארקר היה בשיאו כל הערב.
במעבר מטקסס לאוקלהומה, סקוטי ברוקס עשה התאמות מצוינות ואין כמו המהפך במספרי האסיסטים כדי להוכיח את זה. נהוג לציין בקרבות בין צעירים לוותיקים שמי שיעמוד אחרון על הרגליים ינצח, אבל כאן יש לזה משמעות אחרת, ולא רק כי הרוטציה של פופוביץ' ארוכה בהרבה (פרי של עבודה חכמה ורכישות נפלאות במהלך העונה הרגילה). אם הת'אנדר ימשיכו לעצור את המתפרצות הקטלניות של הספרס, וישכילו לרדוף אחרי הקלעים ולצמצם אופציות בהתקפה העומדת שלהם גם בסיטואציות מנטליות קשות, ייתכן והשושלת שלהם תתחיל כבר השנה.
2. בסיום המשחק הרביעי אמר פופוביץ' שגבוהי אוקלהומה סיטי לא היו מצליחים לשחזר ערב קליעה כזה גם אם היו נשארים לבד באולם. על פניו, נראה שהוא צודק, אבל קשה להאמין שהוא לא ישנה טקטיקה במשחק הקרוב. הג'אמפרים של פרקינס ואיבקה הפתיעו גם אותם ומחייבים היערכות מחודשת, באותה מידה שהקליעה של יוגב אוחיון גרמה לז'לימיר אובראדוביץ' לחשוב מחדש על דרך השמירה עליו.
אם אצל פרקינס מדובר לבטח באפיזודה חולפת, אצל איבקה זה יכול להתפתח לכדי שובר שוויון. הגבוה הקונגולזי-ספרדי עדיין מספיק צעיר כדי להשתפר באלמנטים רבים, ואם לתרומה ההגנתית המכרעת שלו תתווסף יכולת התקפית יציבה, לת'אנדר יהיו ארבעה אולסטארים בעונה הבאה. ואגב, אם החבורה הזאת תצא לפגרה בשבוע הקרוב, סקוטי ברוקס יצטער יותר על הספסול של איבקה בסיום המשחק הראשון מאשר על אובדן הביתיות בשלהי העונה הרגילה.
מיאמי – בוסטון 2:2
1. גמר המזרח מספק כדורסל פחות טוב, אבל יותר דרמטי, מכיוון שבמצבן הנוכחי של שתי הקבוצות אין להן מספיק כלים כדי לסגור משחקים בשלב מוקדם אפילו כשהן מובילות בהפרשים גדולים. עם כל הכבוד ללברון ג'יימס ודוויין ווייד או שלישיית הוותיקים של בוסטון, האיש הכי מרתק על הפארקט הוא ראג'ון רונדו.
אחד הדברים שפחות ברורים לי בליגה הוא ההגנה על הרכז של הסלטיקס, ויש לזה שני אספקטים. הראשון הוא כמובן הלו"ז המעליב שנותנים לו שומריו. אם במחצית שמענו את מג'יק ג'ונסון משווה את ראיית המגרש ויכולת המסירה של רונדו לענקים כמו ג'ון סטוקטון, סטיב נאש והוא עצמו כמובן, מדוע מאמני היריבות משאירים לו כל כך הרבה מרחב לייצר את האסיסטים האלה?
אצל אריק ספולסטרה הסיפור הפך למגוחך עוד יותר, כאשר באחד על אחד הוא בחר ששחקניו יילכו מטר וחצי אחורה, אבל בפיקנרול הכין לו טראפ ששיחרר את קווין גארנט לקליעות חופשיות מאיזור קו העונשין. אם מאמן מיאמי כל כך לא מכבד את האיום של רונדו מחצי מרחק ומעלה, דרך הטיפול המתבקשת היא ששומרו ייפתח חלון ויעבור מתחת לחסימה. אפילו עזור וחזור מיותר כאן.
כבר בקטסל מלמדים אותך להיצמד למוסר, אבל עם רונדו זה לא קורה לעיתים גם אחרי שהוא מרים את ההקפצה. אם בכל משחק הוא מייצר 20+ נקודות ממסירות, מדוע לא נדבקים אליו כמו אל קלע שעושה כמות דומה בעצמו? לא לחינם הפתרון הכי מוצלח של ההיט עבורו היה נוריס קול הרעב, מהסיבה הפשוטה שהוא היחיד שהבין שהתפקיד שלו הוא להפוך לבגד גוף ולא לקבל כמה דקות של מנוחה בהגנה. עם כל הכבוד לחדירות של רונדו, להיט יש מספיק עוזרים מצוינים – ג'ואל אנת'וני הוא מהחוסמים הטובים בעולם ושיין באטייה נמצא בין מובילי הליגה בסחיטת עבירות תוקף כבר שנים ארוכות – כדי להגיע אליו בלי לפגוע ברוטציות ההגנתיות.
הפתרון המתבקש בעיניי הוא הצבת שומר ארוך, שיצמצם את שדה הראייה שלו ויכריח אותו למסירות קשות או לפחות קשתיות יותר. בגמר המזרח אשתקד לברון ג'יימס חיסל את דריק רוז ברבעים האחרונים וגם הפעם הוא צריך לקחת אחריות בהגנה ולבקש אותו.
2. אבל עוד פחות מההגנה עליו לא ברורה לי ההתקפה של רונדו עצמו. מי שמסתכל רק על האחוזים שלו לאורך הקריירה יכול לטעון שאפילו חבריו לקו האחורי בקנטאקי שהגיעו ארצה (ראמל בראדלי וג'ו קרופורד) היו קלעים טובים ממנו, אבל זה רחוק מלהיות נכון.
רונדו כבר לא יהיה רג'י מילר או ריי אלן, אבל הנתון היותר בעייתי מבחינתי הוא לא העשרים ומשהו אחוזים שלו לשלוש, אבל העובדה שהוא זורק פחות משלשה בממוצע. אם אחרי 53 דקות משחק אינטנסיביות רצופות הוא מסוגל לדפוק שתי צ'אקות רצופות מדאון טאון כמו במשחק השני, אין סיבה שהוא לא יזרוק גם ברבע הראשון.
אבל לא המשחק "ההוא" היה צריך לשנות את ההרגלים, אלא אחד עם הרבה פחות חשיבות. מי שראה אותו נותן פייט לקווין דוראנט (ועוד קודם לכן מנצח את עומרי כספי) בתחרות "החיובים" באולסטאר 2010, הבין כבר אז שהקושי אצלו אינו בידית, אלא בראש.
כתבות אחרונות באתר
|
|