|
השלישי בחשיבותו?
ליאור פרי
,19/10/2007
אם גביע ווינר הוא המפעל השלישי בחשיבותו דמיינו לכם איזו עונה מטורפת מחכה לנו. מה שהיה אמור להיות טורניר הכנה חביב הפך לעוד מלחמת עולם בין שתי הגדולות של הליגה. עם מלחה מפוצץ וקהל אדום באטרף אפילו ההפרש העצום וחוסר המתח לא פגע באווירה המחשמלת.
אמנם זה רק טורניר ווינר, אבל בגלל שמדובר בכל זאת במשחק גמר, לפני שיצאתי למלחה בדקתי שערכת הגמר המפורסמת שלי מוכנה ומלאה.
שני ליטר מים, ליטר וחצי קולה, קילו גרעינים, חצי קילו קבוקים, חצי קילו פיסטוק, שלוש שווארמות עם המון עמבה וטחינה, שקית מלאה מלפפונים חמוצים (לכרסם ולהירגע אם המשחק צמוד), חצי בקבוק וודקה סמירנוף ליציאה, שתי שישיות בירה לדרך, בקבוק קטן של וויסקי בלנטיין, כזה שאפשר לדחוף לכיס המעיל ולהכניס להיכל בסתר, שני בקבוקוני ג'יימסון להפסקה, שקית ענקית של פופקורן, ארבע סיגריות מגולגלות, אחת לכל רבע, נייר גלגול ופילטרים וקצת חומר, למקרה שתהיה הארכה, בקבוק קטן של ג'ין לאחרי המשחק, שלושה בקבוקוני טקילה לבין הרבעים, ומאתיים שקל למונית חזור, למקרה שאהיה שיכור אחרי המשחק ולא אוכל לנהוג. זהו, מוכנים לצאת לגמר.
גביע ווינר נחשב למפעל השלישי בחשיבותו בארץ. אם זה השלישי, קשה לתאר מה עוד צפוי לנו בשניים האחרים, הגביע והליגה. נכון, זה רק טורניר הכנה לליגה, אבל קחו את הפועל ירושלים, תוסיפו מכבי תל אביב, וגם אם זה יהיה טורניר קטסל לילדות ילידות 1995 תאמינו לי שמלחה יהיה מלא. האווירה במלחה היתה זהה לזו שיש במשחק חמישי בגמר סדרת פלייאוף (וששום חכמולוג לא יגיד לי שירושלים הרי מעולם לא גררה את מכבי תל אביב למשחק חמישי). טירוף זה לא מילה.
שעה לפני הגמר הגדול והשלישי בחשיבותו, אני בקושי מוצא חניה ליד גן החיות התנ"כי, מחוץ להיכל המוני אוהדים אדומים מחפשים בטירוף כרטיס למכירה במחיר מופקע, אבל אף ספסר לא מטורף דיו למכור כרטיס לאירוע השיא של הטרום עונה. הכרטיסים ליציעו הישיבה נגמרו עוד לפני תחילת חצי הגמר, המעט שעוד נותרו בעמידה חוסלו באינטרנט רגע אחרי שמכבי תל אביב הבטיחה את מקומה בגמר, והחגיגה בעיצומה.
האולם מלא עד אפס מקום, וכמעט רק באדום. ביציעים, ירושלים קורעת לגזרים את תל אביב. למרבה הצער, זה התחום היחיד שבו לירושלים יש יתרון בסטטיסטיקה. ואולי גם בעבירות ואיבודי כדור בעצם. אבל זה יתברר לנו עוד בהמשך, לא נהרוס את ההפתעה.
לפני המשחק אני שומע ממומחי הכדורסל, ובמלחה כל אוהד אדום הוא מומחה, למה ירושלים עדיפה, ובהרבה. אין למכבי תל אביב גארדים, ביינום ובורנשטיין חסרים, דה סילבה לא מחובר לקבוצה, הזרים לא משהו, ניקולה רק חזר מפציעה ובלוטנטאל חושב רק על עצמו. הסברים יפים ומלומדים, רק שלמשחק יש חוקים משלו.
עוברות אי אילו חמש דקות שקולות, עד שמכבי פותחת מבערים. כמה שלשות של בלוטנטל מצד אחד, כמה החטאות ירושלמיות מעצבנות מהצד השני, והפערים מתחילים להתברר. הלפרין כותש את ירושלים מכל טווח. כשהוא נרגע אז המשתמט בלוטנטאל קובר איזו שלשה או שתיים. סוגרים חזק את שניהם. אז שארפ ופייזר יורים מדאון טאון וגם פוגעים.
מהצד השני, ירושלים מגלה שמה שהלך נהדר מול מכבי רמת גן ועפולה גלבוע, לא בהכרח מספיק מול מכבי תל אביב. אפכא מסתברא, שכאשר מוריס או קאמינגס שומרים אותך, קצת יותר קשה לקלוע מאשר כשגור פורת לוחץ אותך. תשאלו את ראמל קארי שאחרי 17 נקודות מול הגלבוע, ירד לאפס נקודות מול מכבי.
בואו נסכם את הפערים בין הקבוצות ככה. שני השחקנים הישראלים הכי טובים של הפועל ירושלים, ששון וארנולד, מכבי ויתרה עליהם. לעומת זאת, השחקן העשירי ברוטציה של מכבי, שזה נניח עמרי כספי, היה בשקט פותח בחמישיה של ירושלים.
ברבע השני, ריצה של 0:13 של ירושלים נותנת לנו לרגע אשליה שהנה משחק צמוד, רק שתיים הפרש למכבי, אבל כמה צליפות של הלפרין ומוריס, ושוב הפרש דו ספרתי. הקהל במלחה אגב מתגלה כחסר זיכרון לחלוטין. לארנולד הם מזמן סלחו על הסל הטראגי שהוא קלע, ששלל מהם את האליפות. גם לששון הם סלחו על העונות התל אביביות, שלא לדבר על גיא פניני, אהוב הקהל, שגם הוא בוגר מחלקת הנוער ומדור הפוסטרים של מכבי תל אביב. לעומת זאת, מוריס, שנתן לירושלים עונה נהדרת ולמעשה שידרג אותה באופן מופלא, הפך לשנוא הקהל, אולי רק סמי בכר שנוא יותר ממנו בירושלים.
בהפסקה ההמונים יוצאים לפרוק את התסכול באיזו סיגריה עצבנית, וליד המזנון כמעט ואי אפשר לראות את שלטי "העישון אסור" מרוב עשן. ושום מילה על החוק וכו'.
אם במחצית עוד היו אשליות לאיזה סגירת פער עשר הנקודות, באה המחצית השניה והעצימה את הפערים. הלפרין באחוזים גבוהים חוצה את קו עשרים הנקודות. בלוטנטאל בשלשות באחוזים מדהימים גורם לי בפעם המי יודע כמה להתעצבן עליו, למה המנוול משתמט מהנבחרת? בירושלים להבדיל, אין הרבה מה לספר בבית. ששון וארנולד כרגיל מחזיקים לבד את הסקורבורד. באוורס קצת מוסיף נקודות בגרבג' טיים, כנ"ל פניני. קארי נשאר על האפס, בליילוק לא הרבה מעליו, וגם ניסיון מעניין לשלוח למערכה את יהוא אורלנד שיציל את המולדת נגמר בלא הרבה יותר מכמה החטאות.
למרות שהפער חוצה את העשרים, הקהל האדום ממשיך לעודד בטירוף. בכל קבוצה אחרת כבר היו דורשים לפטר את המאמן, ואילו במלחה מספיקה החטאה נדירה של מוריס כדי לצאת בחגיגות, כאילו הרגע זכו באליפות. פניני מלהיב את הקהל, לא בסל מרשים אלא בעבירה בלתי ספורטיבית ומכוערת במיוחד על אליהו. הקהל מאושר. בשלב מסוים קטש מתחיל להכניס את נערי הפוסטר. עומר כספי, שמנסה להשתדרג מקבוצת נערי הפוסטר נותן ב 14 דקות שהוא מקבל 10 נקודות, שש מהן בשלשות יפיפיות.
בשלב מסוים מגיע קטש עד מעמקי הספסל ושולף משם את דה רוסה (דקה וחצי במהלכן קטף ריבאונד ועשה עבירה) רגב פנאן (החטאה אחת לסטטיסטיקה) ויחזקאל סקוורר (יחזקאל מי???). למעשה, קטש יכול היה לא להסתפק רק ברגב פנאן ולהכניס גם את מוני פנאן. הניצחון הצהוב הובטח זה מכבר.
לקראת הסיום העיתונאים התבקשו לבחור את מצטיין הטורניר. כולם מסביבי מלמלו בלוטנטאל. ניסיתי להריץ קמפיין נגדי, להזכיר להם שהוא חושב רק על עצמו, ומשתמט סדרתי מהנבחרת, אבל מבול השלשות שלו לאורך כל הטורניר, באחוזים ששואפים למאה, גרמו לקולגות להתעלם מקריאות המחאה שלי.
כתבות אחרונות באתר
|
|