ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

כבר לא מילה גסה
ליאור פרי ,20/05/2009

ליאור פרי כבר לא יסתפק בכלום פחות מאליפות * אחרי שהוא שתה כל משקה אפשרי ולקח כל כדור שקיים, הגיע פרי בכושר שיא לפיינל פור * זה אמנם כמעט הסתיים בדום לב, אבל התברר שסל של פרקינס יעיל יותר מכל מכשירי ההחייאה ברפואה המודרנית.

היו עלינו שני אאונסים של גראס, שבעים וחמש קפליות מסקלין, כמה גיליונות אסיד רב עוצמה במיוחד, מלחיה חצי מלאה בקוקאין, ובנוסף לכך גלקסיה מרתקת של כדורים בכל צבעי הקשת, שיועדו לצרכים שונים ומשונים, כגון הרגעה, המרצה, הצחקה, הצעקה ומה לא, וכמובן ליטר וחצי טקילה, רום באותה כמות, ארגז בירה באדווייזר, בקבוק אתר גולמי, ועשרים וחמישה בקבוקי אמיל ניטריט או פופרז.

רגע לפני שהמשטרה, שנציגיה קוראים מדור זה, שולחת ניידת למושב בית נקופה לעצור את עורך הדין המטורף עם הררי הסמים הפסיכדליים, נבהיר כי ההקדמה לכתבה זו לקוחה מתוך הספר "פחד ותיעוב בלאס וגאס" של הסופר האנטר ס. תומפסון, שבתיאור הנ"ל מתאר כיצד מתחיל מסעו המטורף, שלוח הרסן ורווי הסמים אל תוך ליבו של החלום האמריקאי. האנטר תומפסון המנוח - שלפני מספר שנים ירה לעצמו כדור בראש כנראה על מנת לחסוך מעצמו את האופציה להפוך לזקן נרגן ופתטי - היה כתב של מגזין הרולינג סטון, ובכל פעם שהוא נשלח לסקר אירוע זה או אחר, ממשחק הסופרבול ועד לועידת הרפובליקנים, הוא תמיד הקפיד לצאת לדרך מתודלק כמו שצריך.

תחת השפעתו החזקה מאד של הספר הנ"ל - מאז ומתמיד הכתיבה שלי נחשבה לחיקוי זול של האנטר הנערץ עלי - התארגנתי לפיינל פור. מאז שקבוצתי מכבי חיפה ניקתה מעליה את בני השרון, היה לי יותר שבוע להתארגן כמו שצריך. ניסיתי לפעול על פי האספקה של האנטר תומפסון, אבל זה לא פשוט בימינו. הספר הופיע בשנת 1971 ו-38 השנים שחלפו מאז שינו לחלוטין את שוק הסמים. קשה להגיש מסקלין, אמיל ניטריט ופופרז בקושי אפשר להשיג דרך האינטרנט, וגם זה באיכות ירודה, והאסיד באזור הרי יהודה, היכן שאני גר, נדיר כמעט כמו בגדים על הגוף של פאריס הילטון.

מצד שני, בשבוע פלוס מאז הניצחון בבני השרון, חרשתי כל פיצוציה באזור המשולש שקודקודיו הם הקסטל, עין כרם ומרכז ירושלים. העמסתי בתא המטען של הסיטרואן ברלינגו שלי כמעט כל דבר שהפיצוציות מציעות, אתר נוזלי, גז צחוק, חיקוי חוקי לחגיגת, סאן פדרו, ועוד. גירדתי מהדילרים באזור ירושלים והשפלה הצע מרהיב של אקס.טי.סי., ג'י.בי.הייטש, כלומרופרם, מתדון, אתנול, וגם טי.אר.אקס., די.אקס.אם, יו.פי.אס. וכל כדור אחד שנתנו לו ראשי תיבות באנגלית והבטחות לעשיית טוב בעברית.

אבל זו רק תחילת ההכנה לפיינל פור. הכי חשוב היה להתאמן על השתייה. בזמן שקוז'יקרו הוריד ריבאונדים באימונים, אני התאמנתי בלהוריד שוטים של וודקה. כשדורון פרקינס הקפיץ כדור, אני הקפצתי כוסות טקילה, כשדבון ג'פרסון הטביע דאנק אני הטבעתי יגוני בשיכר. עכשיו תבינו, לקראת פיינל פור יש חשיבות קריטית לכושר שבו אתה מגיע למשחק. הרעיון הוא להגיע לשיא ברגע תחילת המשחק. כמו שהקבוצה עצמה צריכה להגיע לשיאה בפיינל פור ולא באמצע העונה, כך גם אצל האוהד השתיין כמוני. אתה יכול לשתות נהדר שבוע שלם, אבל אז ביום המשחק להיות שיכור שעתיים לפני, לקבל את תחילת ההנגאובר בג'אמפ הראשון, ולהעביר משחק שלם עם כאבי ראש והקאות, רק בגלל שהגעת לשיא מוקדם מדי.

ביום המשחק הייתי כל כולי פיינל פור. לעבודה לא הלכתי, ואפילו שקלתי להגיע לנוקיה יום לפני המשחק, לשים שק שינה בגן הסמוך ולתפוס את האווירה. בסוף החלטתי שגם להגיע לנוקיה בבוקר, עשר שעות לפני המשחק, זה מספיק מוקדם. יבואני הברלינגו לארץ מתגאים בתא המטען הגדול של הרכב הנ"ל. אני דווקא התבאסתי לגלות שאחרי שמילאתי את תא המטען בשלושה ארגזי בירה בלטקיה רוסית, ארגז טקילה, שתי שישיות גולדסטאר, שלושה בקבוקי ג'ין, שישיית שני ליטר קולה, ארגז רד בול, וכמה בקבוקי עראק זחלאווה, ובכלל לא נשאר לי מקום מאחור. לכן את שתי חביות הבירה היינקן (5 ליטר כל חבית) נאלצתי לקשור על הגג.

עכשיו דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה. רכב ברלינגו מסחרי מדרדר עצמו במהירות 40 קמ"ש מהרי ירושלים לעבר תל אביב. על הגג קשורות שתי חביות בירה, מאחת מהן יוצאת צינורית שבקצה שלה מתקן יניקה, משתלשלת דרך החלון הקדמי לכסא הנהג, כדי שהנהג יוכל לקבל אספקת בירה מהחבית תוך כדי נסיעה. החבית עטופה סמרטוטים לחים כדי שהרוח תיצור אפקט של קירור לבירה. עוברים ושבים הביטו במחזה ונתנו מבט המום. לאט אבל בביטחה הגעתי לנוקיה בערך חצי יום לפני תחילת המשחק, ומידי קפצתי לאחת הפיצוציות באזור לשתות כמה בירות קרות כדי להעביר את הזמן.

נדלג כמה שעות קדימה. השעה חמש אחר הצהריים, ומתחילים להרגיש סימנים ראשונים של פיינל פור. יש איזה אבסורד בכל ההתנהלות של המנהלת. מצד אחד מבשרים בשמחה שכל הכרטיסים לפיינל פור נחטפו. מצד שני, אלפי חיפאים שרצו בכל מאודם להגיע למשחק, לא זכו לכך עקב הקצבה זעומה של כרטיסים לחיפה, לאחר שכמעט כל הכרטיסים נרכשו ע"י אוהדי מכבי תל אביב חודשים רבים לפני קביעת זהותה קבוצות בפיינל פור (ואל תשאלו אותי מאיפה האופטימיות שלהם שהם באמת יגיעו לפיינל פור).

אז מה שקרה לפני המשחק של חיפה נגד ירושלים, זה שאלפי אוהדים מכבי תל אביב לא טרחו להגיע, גם כל ששת האוהדים של גלבוע איחרו, ולא ממש הורשה אוירה של חג, בטח שלא בנוקיה שהיה הרבה יותר מחצי ריק כאשר הקבוצות עלו לפרקט.

נכנסתי להיכל, וגיליתי די מהר שאם כאב לי בארנק לרכוש ב-250 ש"ח כרטיס לבני יהונתן, הרי שזה היה רק ההתחלה. כבר בדרך מהמכונית להיכל (30 מטר נטו) הדרדק הוציא ממני 25 לזמבורה ועוד צמיד מכבי חיפה ב-15 וזה לפני ארוחת הערב הגסטרונומית שלו שכללה נקניקיה (23) פופקורן (20) קולה (12) פיצה (12) וטילון קטן (10). תוסיפו עוד שלושה סיבובי בירה צ'כית בפאב של נוקיה (23 לשליש ליטר!) ותבינו איך 200 התעופפו להם כבר אחרי רבע שעה, והמשחק עוד לא החל!

על המשחק לא ארחיב, כי גדולים ממני, חכמים ממני, ומלומדים ממני כבר עשו זאת, והם גם עשו זאת מהר ממני (נו טוב, להם לא היה הנגאובר נוראי בשש השעות האחרונות). נספר רק שבמשחק של מכבי חיפה נגד הפעול ירושלים הייתי עד לכמה דברים הזויים, שגם אחרי 30 שנה של אהבה מטורפת למשחק הזה, לא זכורים לי נתונים שכאלו.

בחצי ראשון חיפה קולעת 11 מ-15 מהשלוש , אבל מצד שני עושה 3 מ-12 מהעונשין. לעומת זאת בחצי השני היא שוכחת שלפני 20 שנה סימנו את קו שלוש הנקודות, אבל מצד שני היא עוברת ל 10 מ-10 מהעונשין ברגעים הכי קריטיים. מהעבר השני, ירושלים לוקחת בממוצע ארבעה ריבאונדים בכל התקפה, ועדיין בפיגור. שלושה רבעים חיפה נראית מצוינת מאי פעם, ירושלים משחקת באופן נרפה ועלוב, הפער שנע סביב ה-15, והמוני חברים מחיפה מתקשרים אלי ומבקשים שאגש ליציג של ירושלים לקנות מהם את הכרטיסים לגמר.

ואז המשחק מתחיל להיות מטורף לגמרי. ירושלים נותנת ברבע הרביעי ריצה של 0:23 וממשחק קליל עם 15 הפרש לנו ורשימה של עשרות הזמנות לכרטיסים לגמר, אנחנו בפיגור 8, כל החברים מחיפה מתקשרים לבטל הבקשה לכרטיסים לגמר, ואתם אוהדי ירושלים שבקשתי מהם לקנות את כרטיסיהם, עכשיו מתחננים בפני אם יש לי איזה חבר חיפאי שרוצה למכור במחיר שערורייתי כרטיס לגמר.

ואז, רגע לפני שאני שוב חזור מובס ומופשל מנוקיה (עיין ערך בריאן טולברט) קורה משהו מוזר. אחרי שש דקות בלי אף נקודה, ירושלים מתחילה לשלוח אותנו לקו, משם עברנו מ-12 אחוז בחצי הראשון ל-100 אחוז בחצי השני. פתאום משום מקום חזרנו למשחק, והזמן החוקי נגמר בדרמה מטורפת, אחרי שטימי באוארס הירושלמי מאבד כדור ארבע שניות לסיום, ובמקום לסגור משחק נפלא בדאנק אדיר, שני שחקנים ירוקים מחטיאים באופן מצמרר מתחת לסל ושולחים את המשחק להארכה.

בהארכה כבר שום כדור, נוזל, אבקה, שיקוי או תרופה אחרת לא עוזרים לי. הלב פועל 220 פעימות לדקה, הגוף כולו זיעה, אני כולי לבן יותר אפילו מלבן מרסר, וההארכה בעיצומה. שלוש הפרש לחיפה, אני מרגיש דקירות נוראיות בלב, אני מתקשר לקרדיולוג שלי שמזהיר אותי לא ללכת למשחקי כדורסל מותחים, ולא לשתות יותר אתר גולמי. האזהרה לא רלוונטית כי את האתר הגולמי חיסלתי ברבע השני, ואילו המשחק לא צמוד אחרי שג'פרסון מעלה אותנו לשש הפרש.

איבוד כדור נוראי שלנו, שלשה איומה של באוארס, רק שלוש הפרש, עוד איבוד שלנו, ואני קורס. גופתי הבלויה מוטלת אי שם ביציע 4. "הוא שיכור", צועק אחד. "לא נכון, הוא מסומם" זועק שני. "אין לו דופק, תקראו לרופא" צורח חובש קרבי בחופשה, בעוד שסטודנט לרפואה מאבחן שזה התקף לב חזק במיוחד. רק אחי שי יודע בדיוק איך להציל אותי ממצוות של קומה עם אבחנה למוות קליני. "פרקינס קלע, זה חמש לנו" הוא זועק, ובן רגע אני קם לתחייה, חזק כמו שור ובריא כמו סוס.

אחרי המשחק נראו קטעים הזויים. אוהדי מכבי חיפה והפועל ירושלים הסתערו אלו על אלו. לא כדי ללכת מכות חס וחלילה, אלא כדי לעשות עסקאות במהלכם הירושלמים מכרו כרטיסיהם לגמר לחיפאים. התנהלו מספר הליכי משא ומתן במקביל, בכל הערוצים, נוצרו היכרויות, חברויות, ומי יודע אולי זה גם ייגמר בנישואין.

אחרי שהבטחנו את מקומנו בגמר, כל שנותר היה זה לצפות בחצי השני של הערב הנפלא. כל 80 אוהדי הגלבוע הגיעו בהמוניהן ותפסו פרומיל של יציע בהיכל. ובכל זאת הגליל גלבוע נהנתה מעידוד סוער אחרי שכל אוהדי חיפה וירושלים (כלומר אלו מירושלים שנשארו לעינוי הזה שנקרא משחק נוסף) העניקו לה, ולא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן.

על ההתחלה מכבי תל אביב שמה מבערים, עשתה יתרון דו ספרתי שנמשך לאורך מרבית המשחק, ואנחנו נחים וצופים במשחק על מי ממנוחות. והנה, משום מקום גליל גלבוע קוברת כמה שלשות עצבניות, ויש לנו משחק פתוח לחלוטין. מכבי תל אביב משחקת נורא, הגליל סוגרת פערים ורגע לפני הסוף אפילו מובילה לשבריר שנייה, לאחר מטווח שלשות מוצלח. אבל סדרת טעויות הדדיות בשניות הסיום, מאפשר למכבי תל אביב לשמור על הניצחון. שש שניות לסיום היה לגל מקל כדור ביד, שתיים הפרשת למכבי, רק שהוא מתמזמז, מבזבז זמן, וזורק אחרי הבאזר זריקה איומה שלא הגיע לשום מקום, שהשאירה את מכבי תל אביב בתור היריב שלנו לגמר.

האמת, כמו שמכבי תל אביב נראית, הכל אפשרי. מכבי תל אביב הייתה כל כך לא מפוקסת ולא מחוברת, שלהבדיל מהמילים "אדיוט" "מטומטם" ו"דביל", המילה "אליפות" היא כבר לא מילה גסה עבורנו, אוהדי מכבי חיפה.