ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

קן הקוקייה
ליאור פרי ,24/01/2010

בזמן שהספונסר בקן הקוקיה להפועל ירושלים נשאר את אורי קוקיה * ליאור פרי חיכה סיבוב שלם כדי לראות את קבוצתו האהובה * ובסוף הוא ראה את אוריה קוקיה גורם לנכדים שלו לבכות כי ההפסד הוא בכייה לדורות

הגעתי עכשיו הביתה. ניגבתי את הדמעות. השכבתי את הילדים שבמקום סיפור בקשו ממני לפני השינה להסביר להם, למה לעזאזל אף אחד בחיפה לא לקח ריבאונד, במקום לספור כבשים הצעתי להם לדקלם את שמות אלופות הליגה בכדורסל משנת 1965 ואילך (זה הולך ככה : "מכבי תל אביב, מכבי תל אביב, מכבי תל אביב, מכבי תל אביב....) וכשהם נרדמו (כלומר אחרי שלושים ומשו פעם שהם חזרו על שם האלופה) לקחתי בקבוק ויסקי גלנפידיך מיושן 12 שנה סינגל מאלט, גמעתי לגימה ענקית שבפאבים היו סופרים אותה כדאבל ואולי טריפל, והתיישבתי לכתוב כתבה צנועה זו.

נתחיל מהסוף, בסוג של ספויילר מעצבן (הרי אתם ממילא יודעים את התוצאה). 5.7 שבע שניות לסיום המותחן במלחה, ולא היה מאושר ממני ביקום. רקדתי, צהלתי וקפצתי כמיטב מסורת הריקודים האינדיאנים שבן סטרונג לימד את שאר שחקני מכבי חיפה לבצע. התוצאה היתה שלוש הפרש למכבי חיפה, פו ג'טר היה בדרך לקו העונשין, ולא נראה היה באופק כל סיכוי שירושלים תצליח לעשות שלוש נקודות בהתקפה האחרונה של המשחק (על ארבע נקודות מי בכלל חלם ?).

כנראה שגם בעמדת המאמן במכבי חיפה החלו לחגוג את הניצחון המרשים 5.7 שניות מוקדם מידי. רק כך אפשר להסביר למה אף אחד לא נתן דעתו לכך שאם ג'טר הולך להחטיא את הזריקה השניה בכוונה, רצוי גם רצוי לקחת ריבאונד. במקום להכניס את ג'יימי טיילור ובן סטרונג, שתי אנטנות שיכנסו למשימה חד פעמית של קטיפת ריבאונד בודד, שינצח את המשחק, אפשרו לג'טר להחטיא את השניה, טרה סימונס שעד אותו רגע היה חושך מוחלט קטף את הריבאונד, ספג עבירה מהירה, ושוב זריקות עונשין.

הפעם סימונס דווקא החטיא לא בכוונה את הזריקה השניה, אבל שוב מכבי חיפה לא מצאה לנכון לקחת ריבאונד, והפעם היה זה אורי קוקיה, שעד אז מאזנו עמד על אפס נקודות עגול ומחפיר, שקטף ריבאונד התקפה שני אחרי זריקת עונשין, וקלע סל ניצחון מדהים. ההלם שחטפתי תוך שניה, כאשר חגיגות הניצחון הפכו בן רגע לתוגת האבלים, הזכירו לי באופן מופלא את גמר הגביע דאשתקד, כאשר קוקיה בתפקיד טולברט, וליאור פרי בתפקיד ליאור פרי, האוהד המובס.

כזה הוא הכדורסל. ההבדל בין להינשא על הכתפיים כאשר 2,500 איש צוהלים קוראים את שמך, לבין לגמור משחק ירוד עם אפס נקודות והפסד בית, הוא בדיוק ריבאונד אחד. זה מבחינת קוקיה. עבור גיא גודס, שכבר שמע 5.7 שניות לסיום את הקהל צועק לו להתפטר, זה היה בגדר נס מספר 2 (אחרי שאת הנס הראשון הוא קיבל מול בני השרון בסל החצי עצמי של אוקונה) וההבדל בין עוד הפסד בית עליו הוא כמאמן חתום, לבין ניצחון דרמטי של יותר מזל משכל.

עכשיו, אחרי שהתחלנו מהסוף, נחזור הרבה הרבה אחורה, נניח שבוע לפני המשחק. קוראי המעטים כבר יודעים שאני חיפאי במקור (ובכנפיים) איש הכרמל ברמ"ח איברי, שעקב נסיבות אישיות (כלומר אשתי) נאלצתי לעבור לגור באזור ירושלים. אחרי 37 שנים בחיפה, לפני שבע שנים עברתי לירושלים, ולראשונה בחיי עזבתי את חיפה אהובתי.

לא קל לעבור מקום באמצע החיים. היה לי קשה להתרחק מחברי הטובים, גם לא היה לי קל כעורך דין עצמאי להסתדר מבחינת עבודה באזור חדש, ובטח שלהתרחק 150 קילומטר מהמשפחה זה לא קל. גם מהדילרים שלי נאלצתי לחתוך, אחרי שכבר הגעתי למצב שאני מקבל את הקנאביס הידרו הכי טוב בכל חיפה והצפון. אבל הדבר שהכי חסר לי מאז שעברתי לירושלים (למעט כמובן חוף הים והחתיכות בחוטיני) זה הכדורסל. אין לכם מושג כמה קשה להיות אוהד מטורף של מכבי חיפה כדורסל, כשגרים בירושלים.

עקב המעבר לירושלים התחלתי ללכת למשחקים במלחה, לפחות לראות כדורסל ישראלי במיטבו. (עד כמה שקבוצות עם שישה זרים מייצגות את הכדורסל הישראלי). כמו המשפט |"אני במערב ולבי במזרח" שכתב אבן גבירול (ואולי היה זה נחמן ביאליק, אף פעם לא הייתי חזק בשירה) הרי שבימי ראשון אני במלחה וליבי ברוממה. יוצא לי לראות מעט מאד משחקים של מכבי חיפה, רק כשהם מגיעים ליד אליהו (ואשתקד זה דווקא קרה ארבע פעמים) או מגיעים למלחה (לקבל על הראש בליגה ובגביע ווינר).

לכן, בגלל שהשנה מכבי חיפה יקירתי כבר לא תהיה ביד אליהו, לפחות לא בפברואר במעמד חצי הגמר, נשאר לי לחכות סיבוב שלם עד ביקור הירוקים במלחה (מתוך תקווה שבמאי נפגש איתם שוב, ביד אליהו). לכן מייד אחרי הניצחון / נקמה על אשקלון, התחלתי להיכנס לכוננות ביוקר הירוקים במלחה. ההכנות של הקבוצה למשחק במלחה היו כלום מול ההכנות שלי.

שבוע למשחק הגדול, ואני כולי פקעת עצבים, מתוח, עצבני, זעוף. לחץ הדם שלי 140 ודופק הלב תואם לרץ מרתון שסיים ריצה מהירה במיוחד. שלושה ימים למשחק, לחץ הדם עולה ל 180, הדופק שקול לזה של ספורטאי אחרי טריאטלון. ביומיים שלפני המשחק הלחץ דם עולה, כנ"ל הדופק, והרופא המשפחתי שלי, ד"ר בורץ, טוען שעל פי לחץ הדם והדופק אני בכלל אמור להיות מת כבר יומיים.

כדי להירגע מהמתח, אני פונה לחברי הטוב ביותר, האלכוהול. שבוע לפני המשחק אני מעמיד ממוצעים של שתי שישיות בירה מידי ערב. ככל שמועד המשחק מתקרב, הקצב עולה. ביומיים לפני המשחק אני כבר עומד על ממוצע של חמש בירות. לשעה, לא ליום. כדי להגיע לאיזון אני עושה מדיטציה, כאשר המנטרה שלי היא "דבון ג'פרסון". את החדר של בני יהונתן (האוהד הכי שרוף של מכבי חיפה בכל הרי יהודה) כיסינו בפוסטרים של דרור חג'ג' ובן סטרונג, ומידי שעתיים אני מברכים "ברוך אתה אדוני, אלוהינו מלך העולם, בורא ג'ייסון ריץ', אשר קידשנו והביאנו והביא לנו את מכבי חיפה למלחה". יהונתן אגב מעריץ את עידו קוזיקארו, וכשהוא רואה את השחקן הנערץ עליו הוא מתלהב יותר ממה שאני הייתי מתלהב לו הייתי רואה את בר רפאלי בדיוק מחליפה חזיה.

בשבוע שלפני המשחק אני עצבני בטירוף ואי אפשר בכלל לתקשר איתי. אשתי מבקש ממני להוריד את הזבל, ואני צורח "בעוד שבוע דרור חג'ג' חוזר למלחה ואת רוצה שאני אוריד את הזבל ???". יהונתן מבקש שאעזור לו בשיעורים. "ג'פרסון עדיין לא החלים מהפציעה, וכל מה שמעניין אותך זה השיעורים הארורים שלך!!!". ביום המשחק אני בכלל פקעת עצבים. כשאני מודיע לאשתי שאני לוקח את יהונתן ומאיה למלחה, היא לא מבינה למה אני יוצא כל כך מוקדם. "אולי יהיו פקקים בדרך" אני מסביר לה, אך היא עדיין לא מבינה למה צריך לצאת בשבע בבוקר למשחק שמתחיל בשבע וחצי בערב, במיוחד כשאני גר 20 דקות נסיעה ממלחה.

הנסיעה למלחה כוללת כמה תחנות ביניים. ביציאה מהמושב שלי אני עוצר בבית קפה קלמנטינה. הבעלים יודעים שהיום מכבי חיפה באים, לכן כשאני מבקש ארבע חצאי ליטר גולדסטאר הם לא מגלים מבטי פליאה מכך שאני יושב בגפי על הבר. חמש דקות אחרי שיצאתי מהמושב, בקסטל אני רוכש עוד שישיית בירות לדרך, ובמינימרקט בקרית יובל אני עושה עוד סיבוב של שתי שישיות כי השישייה מהקסטל חוסלה בירידה לעין כרם. האוטו מדרדר עצמו מקרית יובל עד למלחה (בזמן שהנהג, כלומר אני, על סף עילפון). במלחה אני מגלה שקצת הקדמתי להגיע (בשמונה וחצי שעות ליתר דיוק) אז אני קופץ לסניף של רשת ילו בתחנת הדלק, ומתחיל לשתות לשם שינוי, כשאני משאיר הוראות לבני הבכור יהונתן שאם אני מאבד את ההכרה, שידאג שיגררו אותי לתוך האולם, ויניחו אותי ביציע 1 איפה שהקופים הירוקים.

ואכן, כשאני מתעורר אחרי שנת שיכורים מטורפת, אני מגלה כמה עובדות מעניינות. אכן גררו אותי למלחה. אכן הניחו את הגופה שלי ביציע 1, מאחורי הספסל של מכבי. ואכן, יש לי הנגאובר נוראי ושלפוחית שתן על סף פיצוץ. אני משתין בערך 8 ליטר בירה, שותה חמש כוסות קפה, מרוקן שש רד בול, ומתחיל במעורפל להבין שזה קורה. מכבי חיפה שלי עולים לפרקט. משה ראה את אלוהים בהר סיני. אברהם שמע את האל כשבנו יצחק היה עקוד על המזבח. ואני זכיתי להתגלות האלוהית כאשר דבון ג'פרסון עלה לחימום במלחה.

נעבור למשחק, כי בטח כבר עייפתי אותכם (מה גם שהבקבוק שאני שותה תוך כדי כתיבה כבר עושה סימני מצוקה של לקראת סיום). מלחה, כמו מלחה, מפוצץ. אל מול אלפיים ומשהו אוהדים ירושלמים נהדרים, התייצבו באומץ ובגבורה כמאה קופים ירוקים, שעשו את כל הדרך מחיפה עם תופים מרעישי אוזניים. הקהל החיפאי מצומצם, אבל מרעיש עולמות. בפינה הירוקה שלו בקצה יציע 1, אנחנו שומעים שירה ירוקה אדירה שעוסקת בעיקר בגומא אגיאר ואשפוזו. גם הקהל הירושלמי מרעיש עולמות, והאווירה נפלאה.

הכדורסל עצמו לא מי יודע מה, אבל היריבות שנוצרה אשתקד בין חיפה וירושלים הפכה את המשחק המותח הזה למלחמה. בהתחלה נראה היה שירושלים תיקח את המשחק בקלות. רבע שני קטסטרופלי של חיפה מאפשר לירושלים לברוח, אבל מתחילת הרבע השלישי ועד לשניה האחרונה, יש לנו מלחמה לתפארת.

יש כיום פולמוס סביב סוגיית מספר הזרים בליגה. יותר ויותר קריאות נשמעות שיש בליגה יותר מידי זרים מיותרים ושרצוי היה לצמצם את מספרם, במיוחד בשים לב לכך שמרבית הקבוצות מחזיקות זרים מיותרים רק משום שהעלות שלהם, עקב עיוותי מס, זולה יותר. מכבי חיפה והפועל ירושלים הם דוגמאות מעולות לכך שרצוי היה לצמצם את מספר הזרים ולראות יותר כדורסל כחול לבן. לחיפה למשל יש שבעה אמריקאים, כולל המתאזרח טוד גולדן. שניים בכלל לא שיחקו (גולדן וסטרונג) שניים שחקו מעט ותרמו עוד פחות (רובי וטיילר) ועם ג'פרסון שיחק פצוע ופלוס רוסה וריץ בכושר בינוני, מי שסחב את חיפה לאורך כל הדרך היה עידו קוז'יקארו הנפלא, עם קצת עזרה מחג'ג' ובן דוד. למעשה, למרות שיש לה שבעה אמריקאים, חיפה אפילו לא היתה צריכה את החוק הרוסי, ודקות רבות היא שיחקה עם שני זרים בלבד בחמישיה.

בירושלים המצב לא שונה בהרבה. זר אחר (ליונס) לא שיחק, זר אחר פינקני שיחק ולא הורגש, טרה סימונס הגיע למשחק 5.7 שניות לסיום, כדי לקחת את הריבאונד הכי חשוב (ולמעשה להביא לניצחון בזכות זה שהוא החטיא לא בכוונה קליעת עונשין) ורק תומפסון (עם יד נפלאה לשלוש) האנטר (שאכל בלי מלח את המועמד לדראפט טיילר) וג'טר (שגם הוא הביא לניצחון על ידי החטאת עונשין) עמדו בצילו של הכוכב הגדול של ירושלים, יוגב אוחיון שהרג במו ידיו את חיפה.

וכמה מילים על טיילר. נכון, סבלנות זה שם המשחק (בעצם, שם המשחק זה כדורסל, אבל לא נתפס לקטנות) נכון הוא עוד יגדל, יתבגר, יתחזק, ישתפשף, הכל נכון. אבל נראה שהחגיגות של "סנסצית התיכונים" והילולות "הגעת השחקן מספר אחד של דראפט 2012" היו קצת מוקדמות. במעט דקות שהוא שיחק, טיילר לא הסתדר מול האנטר שקטף ריבאונדים על הראש שלו, ובסופו של דבר היה טיילר רחוק שש נקודות מלהשוות את השיא האישי שלו שנקבע בעפולה (שם הוא קלע שש נקודות...).

אנחנו מכל מקום, סבלנות יש לנו, לכן מבחינתנו, אוהדי מכבי חיפה, המשחק הערב, מעציב ככל שיהיה, הוא רק הכנה לקראת הדבר האמיתי. המפגש עם ירושלים בפיינל פור, אינשאלה, בחודש מאי.

למרות כל האמור לעיל, נסכם את המשחק הערב בשורה ורבע (כי הבקבוק שלי נגמר). היה עוד ערב כדורסל נפלא במלחה. הקהל היה נהדר, האוירה נפלאה, הקבוצות הוכיחו שהן שייכות בצדק לצמרת, וכל הסיכויים שראינו שתי קבוצות שיהיו במאי ביד אליהו בפיינל פור.

אז נכון שהמשחק הערב לא ממש ישנה את תמונת העולות לפיינל פור, אבל זה כמובן לא ימנע מהנכדים שלי, ומהנכדים של הנכדים של הנכדים שלי, לבכות בעוד 40 או 50 שנה, כי המשחק היום היה בפירוש בכייה לדורות. שורה תחתונה, להפועל ירושלים יש ספונסר שמאושפז בקן הקוקיה, אבל יש לה גם את אורי קוקיה.