ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

לפחות נגמרו הספקולציות
ליאור פרי ,26/04/2010

ליאור פרי עשה את כל הדרך ממלחה לרוממה עם המון ציפיות, אבל קיבל שם תצוגת נפל של מכבי חיפה, שירדה למקום הרביעי. לפחות הוא הצליח לעבור את הדרך בלי לעשות "ג'פרסון" או "בנאדו" על הכביש.

במסגרת לימודי האקדמאיים שנמשכו שבע שנים ושניים וחצי תארים, למדתי קורסים במתמטיקה מתקדמת מאד, חשבון אינפיטיסימלי, אלגברה ליניארית, סטטיסטיקה, אקונומטריקה וחקר ביצועים, הסיוט של כל סטודנט לכלכלה ו/או סטטיסטיקה ו/או מנהל עסקים. אולם למרות הידע הרב שצברתי בנושא, אפילו אני התקשיתי להבין את כל הספקולציות שהביא לנו המחזור האחרון בליגת העל.

אז מהזווית של אוהד שרוף של מכבי חיפה, זה הולל בערך ככה: אם ננצח את ירושלים אנחנו במקום השני, אבל אם נפסיד אז העסק מורכב בטירוף. אם גלבוע תפסיד נהיה מקום שלישי, אם גלבוע תנצח ונתניה תפסיד נהיה מקום רביעי, אם גלבוע תנצח ונתניה גם, אולי נרד למקום החמישי, תלוי בהפרשים פנימיים או משהו כזה.

עכשיו נוסיף עוד פרמטר, מבלבל נוסף, באיזה מקום הכי כדאי לסיים. לכאורה מקום שני ושלישי לא משנה אם מגיעים לפיינל פור, הבעיה שהמקום השלישי מקבל את אשקלון, שהיא הקבוצה השנייה הכי טובה אחרי מכבי תל אביב בסיבוב השני. לעומת זאת המקום הרביעי אמור לקבל את נתניה, שנחלשה בסיבוב השני, אבל אז לקבל בפיינל פור את מכבי תל אביב.

ועכשיו בעיה נוספת. מה עדיף, לקבל את מכבי תל אביב בחצי גמר או בגמר, כי מצד אחד הסיכוי להגיע לגמר גבוה פי כמה אם אתה נמנע ממפגש עם מכבי תל אביב בחצי גמר, לעומת זאת אם יש איזה סיכוי לעקוץ את מכבי תל אביב אי פעם ביד אליהו, זה בחצי גמר ולא בגמר אליו הם מגיעים חדים מאי פעם. וחוץ מזה, מי מדבר על גמר וחצי גמר שאפשר ליפול גם באשקלון או בראשון לציון בדרך הלא בטוחה אל הפיינל פור.

מכל מקום, אין ספק שהמשחק מול הפועל ירושלים ברוממה הנו בגדר "משחק ממנו אין דרך חזרה" במיוחד לאור הפקקים בכביש 1 ובכביש 433. מדובר במשחק שהוא לא רק קרב ישיר על המקום השני, אלא גם סוג של הצהרת כוונות לקראת הפיינל פור, ועבור הירושלמים גם קרב חשוב נגד איבוד הביתיות בפלייאוף (לא שהביתיות הואילה לירושלמים השנה).

כיאה למשחק חשוב/גורלי/קריטי, אני שגר סמוך לירושלים דווקא, הגעתי לחיפה קצת לפני הזמן. כלומר כבר בשבת בערב התייצבתי בפאב של קלמן בעיר התחתית, וספרתי לקלמן שהגעתי למשחק הגדול קצת לפני הזמן, אז קפצתי להוריד כמה בירות. "אבל המשחק בכלל מחר בערב" אמר לי קלמן המופתע. "זה בדיוק העניין. זה אומר שיש לי 27 שעות שתייה עד המשחק הגדול", אמרתי ורוקנתי בשלוק ארוך את חצי ליטר הגיניס הראשון של הטרום משחק.

למעשה, כמו ששחקנים מגיעים למשחקים גדולים לפעמים יום לפני המשחק, לנוח, להתאמן, להגיע למשחק בכושר שיא, אין שום סיבה שגם אוהדים לא יגיעו יום מראש ויכנסו לאווירה הנכונה. וכך אכן נעשה. שמונה שעות מאוחר יותר (או במונחי פאבים, ארבעה פאבים, 28 ליטר ו 34 צ'ייסרים מאוחר יותר) גררו אותי מהרצפה של פאב הבראון, שם הורדתי את הצ'ייסר האחרון לפני ההתעלפות. אחי שי, שכבר מתורגל ב"נוהל שתייה לפני משחק גדול" תדרך את נהג המונית ההמום איך מביאים אותי לביתו, ואף נשבע בפני הנהג שאין לו מה לחשוש, וגם אם אני נראה שיכור רצח, אני לא נוהג להקיא במוניות של זרים (הבטחה שהפורה שלמרבה הצער).

בבוקר המשחק הייתי כבית מרקחת, כלומר כמרקחה. למען האמת, הייתי גם בבית מרקחת (17 כדורים נגד כאבי ראש ושלוש תרופות להנג אובר) הצלחתי גם לנמנם כמה שעות, וקמתי בצהריים לקראת האימון המסכם שלי – ירידה למעיין הבירה לסיבוב משולש של בירה גינס, ארוחת בוקר (בשלוש אחר הצהריים !) של חביתה משש ביצים, וחיסול חצי בקבוק עראק שישטוף את הארוחה.

בגלל שאם שותים לא נוהגים, נתתי את מפתחות הרכב שלי לאחי שי (ונסעתי אגב שימוש במפתחות הרזרביים). ממעמקי העיר התחתית עליתי לכרמל בנהיגה שלא הייתה מביישת אפילו את אריק בנאדו. הגעתי לרוממה שעתיים לפני המשחק. העברתי את השעתיים בהליכה נעימה (שנמשכה דקה וחצי עד הפיצוציה בתחנת הדלק ממול) ובחיסול שתי שישיות בירה שקניתי בשארית כספי.

התנדנדתי בכוחותיי האחרונים בחזרה להיכל, שהחל להתמלא, איכשהו הצלחתי לזחול לשולחן העיתונאים, שם פגשתי את אחי שי (שלחלוטין לא היה מופתע לראות אותי מחוק רצח). איכשהו הצליחו כמה קולגות להשיב אותי במצב חצי זקוף, ובעד העיניים הכמעט סגורות הצלחתי במטושטש לראות משהו, נדמה לי שזה היה אייר ג'פרסון, ואולי היה זה קוז'יקרו (אחרי 24 שעות שתייה ושלושה ג'ויינטים של הידרו רצחני בשירותים השניים נהיים דומים להפליא זה לזה).

האווירה ברוממה נפלאה. לראשונה מאז המפגש מול מכבי תל אביב בתחילת העונה, ההיכל כמעט מלא. האוהדים הירוקים מילאו בהמוניהם את ההיכל, אבל צל"ש מיוחד מגיע דווקא לכמה מאות ירושלמים שעשו 150 ק"מ כל כיוון כדי לתמוך באדומים שלהם גם ברגעים הקשים. עוד לפני שהמשחק החל צהלו ביציעים ברוממה כשהגיעה הבשורה שמכבי אשדוד ניצחה את הפועל חיפה, מה שאומר שהפועל חיפה נשארו עוד שנה בלאומית, דרבי כבר לא יהיה לנו בשנה הבאה, ולכן האדומים היחידים שיש לנו יריבות אמיתית נגדם היו ויישארו הפועל ירושלים.

ואז נשרקה שריקת הפתיחה, כדור הביניים נזרק, המשחק החל, והתפקחתי לחלוטין. המשחק נפתח בתוצאה 0:0 ולצערי הרב זו הפעם האחרונה שהמשחק היו בשיוויון. ירושלים פתחה עם ארבע נקודות לפני שחיפה קלעה סל ראשון, ובעצם התוצאה 2:4 היתה התוצאה הכי שקולה, שכן מאותו רגע התפתח משחק עם עקרון די פשוט – ירושלים שיחקה די חלש, מכבי חיפה לעומתה שיחקה חלש להחריד.

עצוב לחשוב על כך שראינו משחק בין שתי קבוצות צמרת, שתי קבוצות שחולמות להפתיע את מכבי תל אביב ביד אליהו. בחצי הראשון הרמה היתה משהו שיותר נכון להגדירו כתת רמה. עכשיו, שלא תבינו לא נכון, ראיתי ברוממה בחיי הארוכים והמיותרים כמה וכמה הופעות מבישות, אבל החצי הראשון הערב היה מהירודים ביותר. בהיכל ברוממה ראיתי את הילד נועם קניאל מזייף בפסטיבל, ראיתי גם את פאבל פיללנקו ומט רו יורדים לליגה הארצית במדי מכבי חיפה, ראיתי את נבחרת קנדה למכביה חוטפת ברוממה הפסד 17:122 במכביה של 82' אבל תצוגה כה עלובה כמוה ערב, אפילו זקני הכרמל לא זוכרים.

ירושלים נתנה חצי ראשון חלש. מול מכבי חיפה זה הספיק כדי לברוח. ריצי רובי נתן תצוגת איימים שגרמה לנו לתהות למה קבוצה צריכה שישה זרים, אם חלק מהזרים שלה פשוט קטסטרופלים. ג'סי פלוט רוסה שוב הוכיח שהוא יותר פלופ רוסה, ואייר ג'פרסון הוכיח אתמול על הכביש שהוא פאסט פורוורד, אבל להבדיל מסגנון נהיגתו, הוא לא הצליח לשים רגל על הדוושה ולתת גז (לזכותו ולהגנתו יאמר שהוא כנראה מיהר לפגישה עם אריק בנאדו אתמול).

דווקא במשחק החשוב של העונה, מול קהל נפלא ובאווירה נהדרת, מכבי חיפה נתנה מחצית ראשונה שהיא כל כולה ביזיון אחד גדול. עם הזרים היו איומים, בא דרור חג'ג' והראה שגם ישראלים יכולים לשחק גרוע. קוז'יקרו לא מצא עצמו (מול אורי קוקיה!) רובי איבד כדורים, האחוזים מהעונשים התאימו אולי לוודקה ממוצעת אבל לא לקבוצת צמרת, והאחוזים מהשלוש תאמו גבינה דלת שומן במיוחד.

רגע השיא היה כשהענק הסנגלי הקשיש ממאדו אנגא'יי עלה למופע האימים שלו. יש חוק עתיק יומין שאומר שאם זה לא מקולקל, אל תתקן. בחצי הראשון של העונה חיפה נתנה יופי של סיבוב. ואז הוחלט משום מה להביא את השחקן לשעבר מסנגל, הישר ממעמקי הליגה הסינית העלומה. הדקות שקיבל הסנגלי הענק הביאו את ג'רמי טיילר לעזוב (ולא בטוח שזה היה הפסד גדול) אבל הסנטר האינדיאני הנהדר בן סטונג, חביב הקהל, שהתחיל לתת עונה טובה מאד, נשלך למעמקי הספסל וכל זאת לטובת הזומבי מסנגל.

במעט דקות שהוא קיבל, הצליח אנג'איי להחטיא שתיים מהעונשין, להחמיץ דאנק קליל, ולתהות למה ריבונו של עולם ג'ף רוזן, הספונסר והבעלים המוערך, הביא את העב"מ לרוממה על חשבון האינדיאני החביב שנמק על הספסל.

ירושלים נתנה משחק פושר מאד בחצי הראשון, אבל זה הספיק לה ליתרון מבטיח. בחצי השני שתי הקבוצות דרגו עצמן. בחיפה היה זה עמית בן דוד שנתן משחק ענק, קבר כמה שלשות חשובות, נלחם כארי והוסיף המון אנרגיות חיוביות (דבר ששוב גרם לי לתהות למה קבוצות צריכות שישה זרים כשיש שחקני נשמה נפלאים כמו בנדה). גם אייר ג'פרסון החל בהדרגה לתת את התפוקה, אבל כשריצ'רד רובי נותן משחק זוועתי, כשפלופ רוסה לא תורם כלום, ומשה מזרחי לא מאפס את הידית, אין לך סיכוי מול ירושלים, בטח לא כאשר ברנדון האנטר נכנס כמו טנק מתחת לסל, די'זון תומפסון תוקף בטירוף ופו ג'טר המהיר מנהל את המשחק בצורה טובה.

אז חצי שני טוב בהרבה מראה עד כמה ירושלים יכולה להיות טובה כשהכל מתחבר לה. בשלב מסוים אנו בספסל העיתנואים עוברים עם הלפטופים לנעשה בגן נר, שכן עפולה בדרך לסנסציה שתשאיר אותנו במקום השלישי ותחסוך מאיתנו מפגש אפשרי עם מכבי תל אביב כבר בחצי הגמר. רק שבסוף עפולה כושלת, ירושלים בורחת, מכבי חיפה מתדרדרת למקום הרביעי (עקב העדר סנסציה ביד אליהו) וכמו שאתם מבינים בסוף במקום לקבל את טפירו וחבורתו, אריק אלפסי עם שלושת הזרים הקטלניים שלו מגיעים שבוע הבא לרוממה, לסדרה שתקבע מי מקבל בראש ממכבי תל אביב בסוף חודש מאי.

שורה תחתונה, אני כותב מילים אלו אחרי שהטבעתי יגוני בכמה ליטרי בירה בפאב בנווה שאנן. אני רק מקווה שעד תחילת הסדרה מול נתניה אתפכח.אחרת אחי שי יאלץ לכתוב את הכתבה הבאה, וזה בטוח לא יהיה לכם נעים בכלל.