|
ההארכה שכמעט הביאה לגט
ליאור פרי
,05/10/2008
ליאור פרי יכל לבחור את משחק החזיז במלחה, את משחק ה NBA היחיד שראה, את משחק הנצחון של מכבי חיפה אהובתו על מכבי ת"א, אבל בחר במשחק שכמעט ושינה את חייו.
כשהתבקשתי לבחור את המשחק שלא אשכח עמדו בפני לא מעט אפשרויות. אפשר כמובן להיות בנאלי להחריד ולבחור במשחק במלחה בעונה שעברה, ירושלים נגד חולון, כשישבתי בשורה ראשונה ורימון הלם התפוצץ במרחק מטרים ספורים ממני באירוע שהיה אמור לשנות לעולמים את פני הכדורסל במדינה.
לחילופין, יכולתי להיות רגשני עד פאתטי ולבחור בפעם הראשונה והיחידה שלי עד כה שזכיתי ללכת למשחק אנ.בי.אי. (שנת 1978, דנבר, ראיתי את הנאגטס האהובים עלי מפסידים לפיניקס סאנס, בגלל החטאה של דן איסל עם הבאזר).
לחילופי חילופין אפשר להיות דביק ולבחור במשחק ההעפלה של קבוצתי הנערצת מכבי חיפה שב-1980 גברה במגרש ברחוב הביכורים על מכבי נתניה במשחק עלייה שבו צפו 200 צופים בתוך האולם ועוד אלפים (ואני ביניהם) צופים במשחק בשידור על מסך בבריכת מכבי הסמוכה, בלי קול, בלי יכולת להבין מה קורה, עם איכות טכנית נוראית, אבל איכשהו הבנו בסוף השידור שעלינו ליגה.
וכמובן אפשר להיות מאוס עד בלתי נסבל ולבחור באותו משחק בשנת 1983 כאשר וילי סימס צולף מהפינה עם הבאזר ומביא למכבי חיפה בכלל ולי אישית ניצחון ראשון אי פעם על מכבי תל אביב.
ובכל זאת בחרתי בתור המשחק שלא אשכח דווקא משחק זניח, שולי, שלא השפיע במאום על עולם הספורט הישראלי, אבל עבורי זה היה משחק שכמעט שינה את מהלך חיי.
מדובר במשחק איזוטרי בעונת 1993/4 בין מכבי חיפה מלאומית ב' לבין הפועל גבעתיים בלאומית א', במסגרת מה שהיה פעם "משחקי המבחן". מישהו באיגוד הכדורסל חמד לצון, והחליט שפרט לשתי יורדות ושתי עולות, הקבוצות שיסיימו במקומות 11 ו-12 בלאומית א' (שהיו בה 14 קבוצות) ישחקו במשחקי מבחן נגד הקבוצות במקומות 3-4 בלאומית ב'.
אז לאומית א' היתה ליגת העל, לאומית ב' היתה מה שהיום נקראת סתם ליגה לאומית, והפערים היו כמו היום, שמים וארץ. לקחו שתי קבוצות שמשחקות עם שלושה זרים של 100,000 דולר לעונה כל אחד, הפגישו אותן עם קבוצות שמשחקות עם זר אחד של 20,000 דולר במקרה הטוב, ורצו לראות מי ינצח.
אגב, אחרי שנתיים של משחקי מבחן, בהן כמובן הקבוצות מלאומית א' עברו את המבחן, בוטל העסק. מכל מקום, באותה עונה מכבי חיפה שלי כמעט חזרה למקומה הטבעי בלאומית א'. כל העונה הובלנו בבטחה את הליגה, ואז רגע לפני סיום העונה הסדירה, הפסד בית מפתיע למכבי ירושלים (היתה פעם כזו קבוצה) עוד הפסד בדרבי מול הפועל, ושני הקבוצות להן הפסדנו עקפו אותנו ועלו ללאומית א', ואנחנו נשארנו עם משחקי מבחן.
את מכבי נתניה מלאומית ב' ניצחנו פעמיים, לגבת העמק מלאומית א' (כן, גם כזו קבוצה פעם היתה) הפסדנו פעמיים, אבל למרבה ההפתעה נתניה ניצחה את גבעתיים והשאירה לנו סיכוי לעלות. הכל היה תלוי במשחקים שלנו מול גבעתיים.
המשחק הראשון נקבע דווקא ליום הנישואין הראשון שלי. אמנם היתה זו שנת נישואין לא מוצלחת, רווית מתח, עצבים ומשברים, אבל בכל זאת, הבטחתי לאישה שנצא לחגוג את יום הנישואין. עד אז משחקים היו בשבע בערב. מעשה שטן, הפעם החליטו להתחיל בשמונה בערב. נו מילא, המשחק ייגמר עד תשע ורבע, תשע וחצי כבר נהיה בבית, רבע לעשר אני עם האישה במסעדה רומנטית. לאישה אני מספר שאני מתעכב בעבודה, עניין של דד ליין וצורך לסגור כתבה, ואיכשהו אני עובר בשלום את השאלות כמו "ממתי הדד ליין בעיתון ביום שני ולא ברביעי?".
ואז החל המשחק, שאולי לא נרשם בלקסיקון הכדורסל הישראלי לדורותיו באיכותי ביותר, אבל לבטח האיטי ביותר. לפחות מבחינתי. אמרו שהמשחק יתחיל בשמונה, אבל משום מה איחרו בהצגת השחקנים. אחר כך עוד נתנו להם כמה דקות שוב להתחמם, והמשחק נפתח באיחור מעצבן.
המשחק אמנם מותח, אבל אני הרבה יותר מתוח מהשעון. בדרך כלל מחצית של עשרים דקות נמשכת מקסימום 35 עד 40 דקות. הפעם המחצית נמשכה לנצח. עוד פאול ועוד פאול והשעון לא זז. כשהשחקנים כבר מתחילים לשחק, המאמנים ימח שמם לוקחים טיים אאוט. פתאום נזכרים לעצור את המשחק כדי לנקות את הרצפה, ופתאום שחקן מחליט להיפצע, ואני על טורים גבוהים.
רגע לסיום המחצית וכל מאמן לוקח טיים אאוט, אחד אחרי השני, ואני מתפחלץ. מחצית ראשונה נגמרת בתשע בערב. אני לא זוכר תוצאה, אני לא זוכר מי שיחק (נדמה לי שאצלנו בלטו בני מרכוס, עקיב איטח, ורפעת חיידר) אני רק זוכר שהפסקת המחצית, שהיתה אמורה להיות רבע שעה, נמשכה בערך כפול.
עולים לחצי שני, ואני לא מאמין. המאמנים מחליטים לא להתחשב בי, ולהתווכח עם השופטים. כל עבירה טכנית גוזלת חמש דקות של ויכוחים. השעה תשע וחצי, יש עוד עשר דקות, שחקנים נפצעים או משחקים עצמם פצועים כל שתי דקות, ואני עושה חישובים שאם מעכשיו לא יהיו יותר עבירות, כדורי חוץ, פסקי זמן או קליעות עונשין, אולי אספיק להגיע הביתה בעשר ורבע ולהישבע לאישתי שהיו פקקים בדרך מהעיתון הביתה.
אבל השחקנים והמאמנים, שלא לומר השופטים, ממשיכים להתעלל בי. מכבי חיפה אמנם מובילה, אבל בשלב מסוים אני כבר אדיש לתוצאה. תנו לי עוד עונה בלאומית ב', עם משחקי חוץ בהוד השרון וחדרה, רק תגמרו לעזאזל את המשחק הארור הזה.
פתאום נראה לי כאילו לכל קבוצה יש שמונה פסקי זמן במשחק, וכל פסק זמן הוא עשר דקות. פתאום לוקח לשחקן חמש דקות לזרוק שתי קליעות עונשין, ושחקן שנופל – רק אחרי עשר דקות מואיל לקום ולתת למשחק להמשך.
רבע לעשר, הזמן לא זז, מכבי חיפה מובילה, אבל יש עוד חמש דקות נטו, שזה בערב הנוראי הזה משהו כמו שלושים דקות ברוטו. אני מתחיל לחשוב על מסעדות בחיפה שפתוחות גם באחת עשרה בערב, ואין הרבה כאלו בחיפה של תחילת שנות התשעים, כפי שדייויד ברוזה סיפר בשירו.
דקה לסיום, חיפה מובילה ובדרך ללאומית א', אני בדרך למסעדה (באיחור מלכותי של שעה וחצי) ואז פתאום אדי פיליפס הגדול, כוכב העל של גבעתיים, קולע, חוטף ושוב קולע, ומשום מקום יש לנו משחק צמוד. כמה צמוד? הפיליפס המטורף הזה קוטף ריבאונד ודופק דאנק נוראי. שיוויון. דווקא אז הזמן, שעד כה זחל בעצלתיים, נותן ריצה מהירה, מכבי חיפה לא מספיקה לסיים התקפה, ויש לנו הארכה.
הקהל בטירוף על איך החמצנו ניצחון. אני בטירוף על איך יום הנישואין נדחה בעוד רבע שעה. אישתי מן הסתם כבר מחפשת עורך דין שמתמחה בגירושין.
ההארכה אמורה להיות חמש דקות. תוסיפו עשר דקות הפסקה עד ההארכה (אי אפשר להסתפק בשלושים שניות?) ועוד שלושים פעם שהקבוצות הגיעו לקו העונשין, עוד שתי עבירות טכניות ומהומה אחת שגזלה עשר דקות, ותבינו למה בשעה עשר וחצי בערב של יום נישואיי הייתי עדיין בהיכל ברוממה, רואה את עקיב איטח קולע אחת בלבד מהקו, וכמעט שולח את המשחק להארכה שניה.
בסוף זה נגמר. מכבי חיפה ניצחה, אבל לי זה לא היה אכפת. דהרתי כמטורף ביציאה מההיכל, נתקעתי ביציאה מהחניה במשך כמעט שעה, סבלתי בפקק נוראי כל הדרך מההיכל עד הבית, וכשהגעתי הביתה קצת אחרי חצות אשתי כבר ישנה, ועל השולחן חיכה לי מכתב שמודיע לי שמחר בבוקר היא אצל העורך דין שלה.
סוף דבר
מכבי חיפה אמנם ניצחה, אבל שבוע אחר כך הפסידה בגבעתיים ונשארה לעוד עונה בלאומית ב'. בעונה לאחר מכן היא בקושי נשארה בליגה, ושנה לאחר מכן, בעונת 95/6 היא סיימה אחרונה את לאומית ב' וירדה לליגה הארצית.
אשתי אכן הלכה למחרת לעורך דין המתמחה בדיני משפחה, וכמה ימים מאוחר יותר כבר הוזמנתי אל אותו עורך דין על מנת לנסות ולהגיע להסכם גירושין. איכשהו, במהלך הפגישות אצל עורך הדין הצלחתי לשכנע אותה שאולי בכל זאת ננסה להישאר ביחד.
הסכם הגירושין הפך להסכם ממון במסגרתו אני מוותר על הרבה מזכויותיי. לעורך הדין שילמתי סכום עתק (עבור סטודנט תפרן שעובד בעיתון מקומי) כך שיוצא שהמשחק מול גבעתיים, שהכניסה אליו היתה חינם, היה המשחק היקר ביותר אליו הלכתי.
עברו 15 שנה מאז, אנחנו עדיין ביחד, יש לנו שלושה ילדים ואנחנו כבר חושבים על הרביעי. מכבי חיפה חזרה השנה לליגת העל וגבעתיים לעומת זאת נעלמה מזמן ממפת הכדורסל הישראלי.
כתבות אחרונות באתר
|
|