ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

תרפיית הכדורסל שלי
ליאור פרי ,28/12/2009

ליאור פרי עובר תקופה קשה ביותר * התקופה הזו נמשכת בערך מאז שהוא נולד * איפה שרופאים, פסיכיאטרים ופסיכולוגים כשלו, ערב כדורסל אחד הצליח * אין כמו ביקור במלחה כדי להתמודד עם מגוון תחלואי כתבנו הנאמן.

מבחינה אישית אני עובר, אם מותר לי להיות כנה אתכם, תקופה מחורבנת ביותר. במובן מסוים, אני יכול לסכם את התקופה האחרונה ולהגיד שזו תקופה קשה במיוחד, רק שהתקופה הזו נמשכת כבר כמה שנים, 44 ליתר דיוק. אז שילוב של משבר גיל הארבעים, פלוס תחושת ריקנות, עייפות חומר, כרס בירה, ריאות חנוקות ומצב אישי ירוד, כל אלו חברו להם למה שהפסיכואנליטים מכנים "דיכאון אובדני קריטי".

החיים האישיים הפכו לפלופ אחד גדול. אשתי מתה להתגרש ממני, הילדים לא מדברים איתי, ההורים מאוכזבים ממני, אפילו הכלב שלי שוני, כשאני מנסה ללטף אותו, רוטן בזעף והולך לפינה אחרת בבית. תוסיפו לזה מצב בריאותי ירוד, שמקורו בשלושים שנה שבהם אני חי על סיגריות, אלכוהול ושווארמה, ועל כל זה תעמיסו כמה מחלות נפשיות תורשתיות כמו סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה (בעיקר הדיפרסיה) ונטיות אובדניות, ותבינו על מה אני מדבר.

אחרי שהרופאים התייאשו ממני, הפסיכולוגים לא מצאו מענה, הפסיכיאטרים ניסו כל תקופה אפשרית, ואפילו גדולי הדילרים בירושלים והשפלה ניסו עלי כל סם אפשרי, דווקא בישיבה אקראית בפאב, אגב צפייה במשחק כדורסל, פגשתי איזה עכבר כדורסל וותיק, שבשנייה אחת פתר לי את כל בעיותיי, ולו גם זמנית. "הבעיה איתך זה שמרוב סמים ואלכוהול ואשפוזים, הפסקת ללכת למשחקי כדורסל. מאז הפיינל פור בנוקיה, שם ראיתי אותך מאושר, אתה נראה לי ממש כבוי.

פתאום קלטתי שכבר כמעט חודשיים לא הלכתי לאף משחק כדורסל. נכון, באותם חודשיים צפיתי בהמון משחקים בטלביזיה, אבל כנראה ששום דבר לא דומה לדבר האמיתי. וכך, במסגרת הטיפול התראפי שלי, הגעתי הערב למלחה לראות את המשחק של הפועל ירושלים נגד אליצור מכבי ברק נתניה. (רק המילים "הפועל"ו"בית"ר" חסרות לשם של נתניה).

נכון, מדובר רק בשמינית גמר גביע, נכון זה אמור להיות משחק חד צדדי לחלוטין, אבל מלחה זו מלחה. גם במשחק אימון של הפועל ירושלים נגד הנוער של המועדון, סביר להניח שיהיו אלפיים אוהדים רעשניים. אז למרות שמדובר כאמור בשמינית גמר, מלחה המפוצצת ב-2,300 ירושלמים מטורפים, ועוד קומץ משובח של גרונות צהובים היסטריים, נראתה ובעיקר נשמעה יותר כמו גמר פיינל פור.

כמי שתמיד חיפש אלטרנטיבה לשלטון היחיד המונארכי של מכבי תל אביב, הייתה לי פעם סימפטיה רבה לאליצור נתניה. פעם לפני כמה וכמה שנים טובות, נדמה לי שאי שם בתחילת שנות התשעים, הגיח ארצה איש עסקים תמהוני בשם ניל גילמן, החליט לרגע אחד שכדורסל עושה לו את זה, ובן לילה הקים קבוצה בנתניה שהייתה אמורה להיות אלטרנטיבה למכבי תל אביב. למרות שאז היה מותר לשחק רק עם שני זרים, גירד גילמן כמה מתאזרחים והקים קבוצה עם חמישה שחקנים שחומי-עור.

נתניה של אז הייתה קבוצה מלהיבה, תוססת, ששיחקה כדורסל מדליק ואטרקטיבי, וכצפוי הפסידה בגמר הפלייאוף למכבי תל אביב. עוד הרבה לפני ירושלים, זכתה אליצור נתניה לראות איך שריקה שערורייתית לעבירה שלא היתה ולא נבראה נגד וילי סימס העניקה אליפות לתל אביב, אליצור נתניה אף זכתה לרדת מהפרקט במחאה (במשחק נגד מכבי תל אביב כמובן) עוד הרבה לפני שירושלים עשתה זאת, בקיצור, עד שניל גילמן ברח פתאום באמצע העונה והשאיר חובות מכאן ועד סנט לואיס, היה קצת שמח כאן.

והנה, נתניה שוב חוזרת לליגה שלנו, ואיזו שמחה זו לליגה. אחרי שהפועל חולון עם הקהל הנפלא שלה חזרה, אחרי שמכבי חיפה שבה והוסיפה המון ירוק ליציעים, עכשיו תורה של אליצור נתניה להתקאמבק. מי תהיה הבאה בתור? אולי גבת יגור או ברנר נען, ואולי להפועל רמת גן המיתולוגית יש כוונות נסתרות? מכל מקום, נתניה הוסיפה הרבה צבע לליגה, ובמובן מסוים היא גם מזכירה קצת את נתניה של פעם. במשך כל החצי השני היא שיחקה כמו פעם. שמוליק ברנר בתפקיד דני ברכה, טוני וושהאם בתפקיד קארל "החתול" נברסון, ודנילו פינוק בתפקיד ווילי סימס (בעוד ווילי סימס המקורי בתפקיד עצמו משמש כעוזר מאמן).

והיה לנו גם משחק במלחה. עזבו אתכם מההתרפקויות הנוסטלגיות שלי, איזה אחלה משחק היה לנו הערב במלחה. כולה שמינית גמר גביע, אבל איזו מלחמה. שחקנים שיחקו בטירוף, כלומר בדרך היחידה שאפשר לשחק כשמלחה מפוצצת ומחשמלת. התופים רעמו, הגרונות שאגו, וגם השחקנים הציגו משחק מלחמה אדיר. נכון, לא הרבה כדורסל גדול, אבל איזה מתח, איזו אווירה, איזה חשמל באוויר. במקום מכות חשמל בבתי חולים פסיכיאטריים, קבלתי כמות חשמל אדירה מהקהל הירושלמי הנפלא.

כמה מילים על המשחק עצמו. שרון ששון, שחקן שכבר ראיתי אותו גמור, חזר הערב בגדול. ששון נתן את אחד ממשחקיו הגדולים ביותר בשנים האחרונות, קבר ארבע שלשות ענקיות, קטף שלושה ריבאונדים בהתקפה, והקפיד על קצב של נקודה לדקה. רוברט רות'בארט לא הצליח לעצור אותו. גם לא ליאור חכמון. אפילו דנילו פינק לא יכול היה לעצור את ששון הלוהט. מי כן עצר את ששון ביום השיא שלו? המאמן גיא גודס, שמסיבות תמוהות עד הזויות הוציא את ששון הרותח בסוף הרבע השלישי, ולא החזיר אותו עד שנותרו 18 שניות לסיום המשחק.

ועוד מגזרת ירושלים, יש לקבוצה שישה זרים, אבל כשצריך מישהו שיקלע נקודות ויקטוף ריבאונדים, ושרון משום מה על הספסל, למי פונים? לאורי קוקיה. השחקן שזכאי לתואר השחקן המשתפר של העונה, כבר עונה שלישית ברציפות, שוב הוכיח שמשחקן ליגת משנה אנונימי, קם לנו שחקן ישראלי גבוה, חזק, ובעיקר חצוף, שלא דופק חשבון לזרים אותם הוא טוחן מתחת לסל. להבדיל מהישראלים של ירושלים שהיו בסדר, מששת הזרים התקופה הייתה דלה. אחד משום מה בכלל לא שיחק (ברנדון האנטר) אחד שיחק קצת ולא תרם כלום (פו ג'טר) וארבעה אחרים היו פושרים למדי.

בנתניה המאמן אריק אלפסי הוציא את המקסימום מסגל מינימלי. יש לקבוצה רק ארבעה זרים, מהם אחד (טוני יאנגר) שלא תרם כלום. ליאור חכמון ורוברט רות'בארט הם גבוהים, מוכשרים, ועם פוטנציאל, אבל די מתקשים מתחת לצבע מול זרים עצבניים. ערן אסנטי עלה לפרקט באמצע ברבע השלישי ולא ירד ממנו לרגע, גם לא בפסקי הזמן, ושמוליק ברנר בכלל לא זכה לדעת מאיזה סוג של עץ עשוי הספסל, ובכל זאת הגיע לדקה האחרונה של המשחק, כאילו הרגע הוא רק נזרק למגרש טרי ורענן.

בסופו של דבר, אחרי משחק עם המון מלחמה, מתח ועצבים, מי שהביא את הניצחון לנתניה היה דווקא גיא גודס. יותר משזה היה ניצחון של נתניה, זה היה הפסד של מאמן שנכנס לבלק אאוט ברגע האמת. זה לא שגודס לא טעה קודם. ההתעלמות מהטנק האנטר שיובש על הספסל (במיוחד כאשר חצי שלם נתניה שיחקה בלי שחקן גבוה), ההורדה לספסל של שרון ששון ביום הכי רותח של הידית שלו, אלה סתם טעויות בדיעבד. אבל שימו לב לסיום.

18 שניות לסיום נקודה לנתניה, כדור ירושלמי, במקום להוריד טיקים בשעון ואז ללכת לחדירה מנצחת או לפחות להוציא עבירה, מיהרה ירושלים לעשות סל מהיר ולהשאיר 10 שניות לנתניה. או אז, במקום לעשות הגנה ולנסות לעצור את נתניה, מיהר ג'טר לבצע עבירה מטופשת להחריד ומכוונת ביותר על ברנר, שקלע את השתיים, השאיר לגודס כדור אחרון עם שמונה שניות, אבל מה, עם שני פאולים לתת. נתניה עשתה שני פאולים חכמים, השעון רץ, וזריקת התאבדות של תומפסון היתה חסרת סיכוי. נס בני השרון לא חזר (אולי כי לא היה שחקן נתנייתי שיחקה את אוגונה אוניקווה בסל העצמי) וירושלים, כמו ירבתה בחצי הגמר אשתקד מכבי חיפה, תראה את המשך מפעל הגביע בטלביזיה.

2,300 אוהדים ירושלמים יצאו מאוכזבים ביותר. מאתיים נתנייתים צהלו. ורק אדם בודד ומיוסר, שבע מרורים ורדוף אכזבות, יצא מהמשחק צוהל, ולא בגלל התוצאה. מסתבר שאכן אינפוזיית כדורסל עושה את מה שאלף רופאים ואלפיים כדורים לא מצליחים לעשות. נבראתי. אבא, אמא, זה אני, ליאור, ואני בריא. עכשיו רק תגידו לי מה אני עושה עד שהפגרה הארוכה שהחלה היום תסתיים בעוד חודש.