|
השיבה לרוממה
ליאור פרי
,24/11/2008
אחרי שש שנים בגלות חזר ליאור פרי האקס חיפאי לרוממה * השמועה הייתה שיש כדורסל בחיפה * השמועה התגלתה כלא נכונה * כך נסע כתב "ספסל" 300 קילומטר רק בשביל להתבאס מקבוצתו האהובה * לפחות הפאבים בכרמל נשארו טובים מאי פעם.
אחרי שבמשך יותר מעשרים שנה הייתי הולך באופן קבוע למשחקי הכדורסל של מכבי חיפה, תהא הליגה שהיא נמצאת בה אשר תהא, לפני שש שנים נאלצתי להפסיק את המסורת הזו. כמה סיבות היו לכך. קודם כל, מאדם חופשי ומאושר נטול ילדים ודאגות הפכתי תוך זמן קצר יחסית לאב לשלושה זאטוטים. שנית, כאוהד שרוף של מכבי חיפה לא ממש התלהבתי מהאיחוד ההזוי של הקבוצה עם העירייה, ולהפיכת הקבוצה הירוקה למ.כ. חיפה עם הבגדים הכחולים המזוויעים. שלישית, והגרוע מכל, נאלצתי בגלל אשתי לעבור לגור בירושלים, ועם כל הכבוד לאהבתי מכבי חיפה, לנסוע 150 קילומטר כל כיוון בשביל לראות את עקיב איטח מחמיץ ליי-אפ, זה כבר מעבר לכוחותיי.
ובכל זאת, כאשר סיפרו לי שהשנה שוב יש כדורסל ברוממה, באתי, וכמו שיוליוס קיסר אמר, באתי, ראיתי, התאכזבתי.
השריטה שלי עם מכבי חיפה החלה לפני 28 שנה כמדומני, בשנת 1980. הייתי אז ילד שולי, דחוי ובלתי מקובל בעליל. מאלו שתמיד יהיה נגד הזרם. באותה תקופה הייתה בחיפה רק את הפועל, זו עם האווי לאסופ (שנחטף ע"י מכבי תל אביב), שוקי שוורץ (שנחטף ע"י מכבי תל אביב), ראלף דניאלס (שנחטף ע"י מכבי תל אביב), חיים זלוטיקמן (שנחטף ע"י הפועל תל אביב) והזר הגרמני ברנרד קימפל (שנחטף ע"י אמא של קארין ארד). הפועל חיפה נלחמה מול מעצמות הכדורסל של הפועל ומכבי תל אביב וכן הפועל רמת גן (כן, הייתה פעם קבוצה כזו).
מכבי חיפה לעומת זאת הייתה בליגה השנייה, שאז עדיין הייתה ליגה א' מחוז צפון. יום אחד חברי ישראל אלנקווה גרר אותי למשחק צמרת חשוב מול הפועל קרית חיים, ומאז הפכתי באופן טבעי לחלוטין ליחיד בכיתה שאהד את הקבוצה המצחיקה של מכבי חיפה, ששיחקה במגרש בבריכת מכבי ברחוב הביכורים, מול חמישים איש, בזמן שהפועל חיפה פוצצה את רוממה.
אני זוכר את עונת העלייה לליגה הלאומית כאילו זה היה אתמול. אני, שלא זוכר מה אכלתי לארוחת הבוקר, שאקסיות מיתולוגיות שלי נעלבות כשאני לא זוכר את שמן, מסוגל לקום באמצע הלילה, אחרי ערב של שתייה מטורפת, ועדיין אם תשאלו אותי אני אספר לכם שבשנת 1980 אימן אותנו צוצו לדרמן, הרכז היה משה ביטר, הגארד המעופף היה טובי סלילת, הסנטר היה ארז נאורי (רכש ממכבי דרום) והיה לנו מתאזרח ג'ינג'י בשם דיויד מסטנבאום. אז מי אמר שעודף סמים ואלכוהול במשך שנים פוגע בזיכרון?
מכל מקום, אחרי שעלינו ליגה, והצטרפנו לליגה הלאומית, ידעתי יפים נפלאים ברוממה. ראיתי את העולה החדש היהודי הצעיר ווילי סימס, דרדק בן 22, קובר ג'אמפ שוט עם הבאזר ומביא הפסד ראשון למכבי תל אביב ברוממה. ראיתי את עדי גורדון בן ה-18, רכש לוהט ממכבי חדרה, קורע את מכבי ולמחרת מתגייס לצבא. ראיתי את דורון שפע תופר 40 נקודות ואת ארי רוזנברג בן ה-17 לוקח אותנו עד גמר הגביע, כאשר מגדלי התאומים המהולל שלנו, גרג קוק ז"ל וג'יימס טרי יבדל"א נעצרים רק בגמר ביד אליהו.
וראיתי גם עונות שפל ברוממה. ראיתי את קווין ברדשאו בעונת שפל נוראית מביא אותנו למקומות איומים. ראיתי את פבל פילוננקו בוכה כאשר התברר שירדנו ליגה, וראיתי גם איך מלאומית ב' ירדנו לארצית באופן משפיל אחרי שסיימנו אתה עונה במקום האחרון. ראיתי קאמבק לליגת העל, וראיתי קבוצה עירונית מגוחכת שיורדת מליגת העל שלוש פעמים ברציפות. עד שבסוף העוף המוזר ששמו מ.כ. חיפה נעלם כלא היה, צצה קבוצה חדשה בליגה הארצית, ותוך שנתיים הנה אנו שוב ברוממה.
אחרי שש שנות נתק, שבתי הערב לרוממה. לקח לי שעתיים ו-150 קילומטר להגיע לחיפה, אבל אחרי שסיפרו לי שיש בחיפה קבוצה לתפארת, שכל דבר פרט לדאבל מלהיב לא יספק, אמרתי ששווה לראות את הקבוצה האגדתית שנבנתה בחיפה.
אני מגיע לרוממה, תופס מקום בשולחן העיתונאים, שם לב שכמעט כלום לא השתנה. מרבית העיתונאים שמסקרים כדורסל בחיפה, היו כאן גם לפני שש שנים. גם המאמן אבי אשכנזי היה כאן אז. רק שהיציעים לשם שינוי מלאים (פעם אחרונה שראיתי ברוממה יציעים מלאים הייתה כשיעל בר-זוהר הופיעה בפסטיבל), הקופים הירוקים בטירוף, והאווירה מחשמלת.
רק שאז החל המשחק, והבנתי שיש בחיפה היכל, יש אוהדים, יש קבוצה, אבל אין כדורסל. לפחות לא הכדורסל שהבטיחו לי. מאז ומתמיד הייתי המנחוס המקומי, זה שמביא נאחס בכל אשר יפנה. הערב מכבי חיפה נראתה רע, ומיד הקולגות טענו שאני הבאתי את הנאחס. לא הבנתי איך קבוצה שנראית כל כך לא מאורגנת, ודי חסרת אונים אפילו, הפכה בתחילתה עונה ללהיט של הליגה.
בנו בחיפה קבוצה סבירה, שלבטח תשרוד בליגה, בטח גם תיכלל בשמונה הגדולות שיעפילו לפלייאוף, אבל קבוצה ממש לא הייתה לנו. מידי שבוע אני מסקר את משחקי הפועל ירושלים. ראיתי את ירושלים במשחקים טובים בהרבה (ע"ע מכבי תל אביב). ובכל זאת, גם ביום פושר מאד של מרבית שחקני ירושלים, המשחק היה תפל כי הם אכלו אותנו בלי מלח.
גיא גודס (אותו ראיתי ברוממה כבר בגיל 16 וחצי כמעט גונב למכבי תל אביב אליפות) מבסס את מעמדו כמאמן הכי קול בארץ. בתקציב לא גדול הוא בנה קבוצה נחמדה, סימפטית, מאומנת היטב, שבה השחקנים יודעים בדיוק מה הם רוצים מעצמם. אצל אבי אשכנזי המצב היה בלתי מובן. בן סטרונג וטוד גולדן הובאו מארה"ב בשביל לחמם את הספסל. אם ביום נוראי של מרבית השחקנים הם לא קיבלו דקות, מתי כן?
עידו קוז'יקרו נתן מופע אימים שכלל החטאות מסמרות שיער, כישלון מוחלט בקטיפת ריבאונדים ונזקים עצומים למשחק הקבוצה. עמית בן-דוד קלע באחוזים דלים והיה האיש שעצר את המומנטום כשזה היה בחיפה, בי.ג'יי מקי ודורון פרקינס הציגו משחק מפוזר, אחוזי קליעה עלובים, וחוסר תיאום, ואילו ברוקס סיילס הוכיח עד כמה מכבי חיפה רכה באזור הצבע, ולא סתם היה לירושלים יתרון עצום בריבאונד.
חצי אחד עוד השלנו את עצמנו שחיפה תתעשת ותיתן את הפריצה המיוחלת. חצי שני הבנו שההכתרות שהכתירו אותנו כ"הפועל חולון הבאה" היו קצת מופרזים. ככל שעבר הזמן הרגשתי יותר ויותר את ההפסד, ובהמשך את מרכז הטבלה, את הבינוניות, את הכישלון, התסכול, והדרך היפה להגיד להתראות לחלומות על אליפות, גביע ודאבל.
כצפוי הפסדנו, כצפוי קיללתי את הרגע שהחלטתי לנסוע 150 ק"מ רק בשביל משחק כדורסל מזורגג. לפחות הפאבים בחיפה נשארו בדיוק כמו שאני אוהב. אחרי המשחק המעצבן הלכתי לפאב פרנקי האהוב עלי, הטבעתי את יגוני בכמות אדירה של בירה, הרבצתי כמה צ'ייסרים של ויסקי ג'יימסון כדי להירגע, ורק כשהייתי כבר קרוע לחלוטין במוח, ועם אחוז דם נמוך באלכוהול שבגופי, התפניתי לכתוב טור זה.
כתבות אחרונות באתר
|
|