|
עוד תסריט נהדר מבית היוצר של מלחה
ליאור פרי
,20/02/2010
ליאור פרי בכלל מחכה למשחק של מכבי חיפה מחר. למלחה הוא הלך הערב רק בשביל להיכנס לאווירה. זה נגמר כידוע בעוד מותחן מהסוג שמאפיין את מלחה העונה רק שהפעם אלילת המזל נגמרה רגע לפני השלמת המהפך הדרמטי.
כמו בהרבה מכתבותי, גם הפעם נתחיל מהסוף. שוב הוכח לי מה שאני יודע ממילא, וזה שכדורסל זה משחק נפלא, משחק לא צפוי, משחק עשיר בדרמות מדהימות. התסריטאים שם למעלה, שכותבים השנה את התסריטים במלחה, נמצאים בתקופה יצירתית של חייהם, כי פעם אחר פעם אני יוצא ממלחה המום, ונשבע שדבר כזה עוד לא ראיתי. איך בשניה אחת חגיגת הניצחון הופכת לתוגת המפסידים ולהפך, איך סל אחד או החטאה אחת, הם ההבדל בין להיות הגיבור הגדול לבין הדמות הטראגית.
קחו את הערב למשל. מה היה לנו – קבוצת תחתית שנאבקת על חייה בליגה, מול קבוצה שכבר מזמן הבטיחה השתתפות בפליי-אוף עם סיכויים מצוינים להגיע לפיינל פור, ולא להיעצר שם. קבוצה שהחליפה מאמן וחצי קבוצה, מול קבוצה שמתפקדת כמכונה משומנת בליגה ובאירופה. קבוצה שבאה בלי המאמן החולה שלה, והכוכב שלה בכלל פצוע, מול קבוצה בכושר שיא. קבוצה שמפסידה לקבוצה האחרונה בליגה מול קבוצה שמביסה את מכבי תל אביב (גם אם זה רק בגביע ווינר) וגם נותנת בראש לולנסיה בספרד. נו, ואתם כבר יודעים מי ניצח...
ונעבור לדרמות האישיות. יריב יצקן היה כבר שחקן גמור. אפילו אני, עכבר כדורסל וותיק, התפלאתי לראות את יצקן קשישא על הפרקט. בהתחלה כשהגעתי למלחה וראיתי את יצקן (לו יש לי פינה חמה מלב מהתקופה הקצרה שהוא שיחק בחיפה) חשבתי שהוא בטח עוזר מאמן או משהו כזה. אני מניח שרוב עכברי הכדורסל יענו לשאלת הטריוויה מיהו יריב יצקן, משהו כמו "שחקן ששיחק בתחילת שנות התשעים בליגה הישראלית".
לפני מספר שנים יצקן נעלם אי שם במעמקי הליגה השניה בצרפת (והצליח גם לרדת לליגה השלישית) ומאז, כך לפחות סברתי, נעלמו עקבותיו. שלשה אחת שלו במלחה, אחרי משחק חלש מאד אגב, הפכה אותו לגיבור של חולון.
לעומת זאת, יובל נעימי, שחקן צעיר, בשיא כושרו, מנהיג אמיתי על המגרש, לקח את ירושלים שלוש דקות לסיום במינוס 11 ובמו ידיו חולל מהפך מדהים, ניהל משחק יוצא מן הכלל שדקות ההכרעה, חתום במו ידיו על הריצת 1:13 של ירושלים בשלוש הדקותה אחרונות, דווקא הוא לקח שלשה עם הבאזר, החטיא, והיה הגיבור הטראגי של המחזה. אחרי נס בני השרון (סל עצמי עם הבאזר שהביא ניצחון ירושלמי) ונס חיפה (סירוב אידיאולוגי של שחקני מכבי חיפה לקחת ריבאונד מנצח) נס חולון התפספס בגלל אותה שלשה של יצקן, החטאה של נעימי, ואם אתם לא מצליחים עדיין לישון, זה בטח שבגלל הרעש האדיר שעושה הקהל הנפלא של הפועל חולון.
נחזור כמה שעות אחורה. אני בכלל אוהד של מכבי חיפה, ורק בגלל אשתי מצאתי עצמי גר ליד ירושלים, וכפי שאתם יודעים, בדרך כלל בימי ראשון הגוף במלחה, הנשמה ברוממה. בדרך כלל יש התנגשות בין מחויבותי ל"ספסל" לסקר את הנעשה במלחה, לבין אהדתי למכבי חיפה. החוזה השמן עם "הספסל" כמובן גובר על האהבה לחיפה, אבל השבוע נוצרה סיטואציה נהדרת עבורי. המשחק של ירושלים נערך בשבת, מה שאפשר לי לרקוד על שתי חתונות, או ליתר דיוק ללכת לשני המשחקים, יום אחר יום. (אני אגב רקדן מאד גרוע, אם תהיתם).
לכן, המשחק הערב במלחה היה סוג של משחק מקדים, או אם אתם לא בקטע של אסוציאציות מעולם הסקס, נגיד שזה היה סוג של מתאבן, או אפריטיף. בגלל שמחר המשחק הגדול של חיפה נגד (קחו נשימה ארוכה לפני שתגידו את שם היריבה) הפועל אלטשולר שחם גליל עליון גלבוע העמק, החלטתי הפעם לחרוג ממנהגי ולהגיע צלול לחלוטין למשחק. לא רציתי לתדלק עצמי באלכוהול, כי אם אני אשתה עצמי למוות הערב, מחר אני אהיה בהנגאובר ולא אוכל לשתות בפאבים בכרמל לפני המשחק. לא רציתי גם לבזבז את סוליית החשיש האחרונה שלי, כי השוק יבש וממש לא בא לי להיות ברוממה בדיעה צלולה ובהכרה מלאה. לכן הגעתי הערב למלחה טהור יותר מהנזירה תרזה בזמן מיסת יום ראשון בבוקר.
מאז עלתה חולון לליגת העל, מפגש בין ירושלים לחולון זה תמיד דבר טעון. לפני שתי עונות שתיהן התמודדו על תואר האלטרנטיבה למכבי תל אביב (רק שחולון הפכה את תל אביב להיות האלטרנטיבה לחולון) תוסיפו את פרשת החזיז ואת העובדה שלשתי הקבוצות יש קהל נפלא ותבינו איזה טירוף היה הערב במלחה. לכאורה משחק חסר חשיבות של אמצע הסיבוב השני, בתכלס מלחה, כמו מלחה, מפוצצת, כאשר לשם שינוי לשירה האדומה המהדהדת יש הפעם קונטרה בצורה של כמה מאות אוהדים חולוניים בסגול שמכים בתופים ונותנים קולם בזמר לאורך כל המשחק.
באווירה מחשמלת, עם קהל נפלא יצא לדרך משחק כדורסל, שאיכשהו, ברמה שלו – שום קשר לאווירה שביציעים. חולון הגיעה בלי המאמן, מיקי דורסמן, שחלה, גם בלי הכוכב שלה מיצ'ל שפצוע, ועם סגל לא ממש מוכר. מאז עלתה חולון לליגת העל, מידי שנה יש לקבוצה מנהג מוזר, מידי עונה להחליף את כל הסגל למעט שחקן אחד. אחרי עונת האליפות רק כריס ווטסון נשאר. אחרי עונת הגביע רק ליאור ליפשיץ נותר בקבוצה. הפעם, יחד עם החלפת המאמן, החליפה חולון בערך חצי קבוצה, הגיעו שישה שחקנים חדשים, לא בהכרח טובים יותר מהקודמים, רק שעם מעט כישרון והמון לחימה, העסק מתייצב בחולון.
הערב ראינו דוגמא למשחק בין קבוצה סופר מוכשרת, שיש בה את הישראלים הכי טובים בליגה ואשר אינם במכבי תל אביב (יוגב אוחיון למשל לדעתי בדרך לשחקן העונה, לפחות בקרב הישראלים) וזרים ברמה אירופאית גבוהה, ומולם קבוצה בינונית, אפורה, חסרת כישרון אבל עם המון המון מוטיבציה. האמת, נהנתי לראות את חולון (ולא רק כי אני אוהד מכבי חיפה, שנאבקת על הסגנות ראש בראש עם ירושלים והגלבוע). הזרים של חולון סבירים, לא יותר. לתומאס יש גוף בריא וזה עוזר מתחת הסל (במיוחד כשגודס משום מה לא הרבה להשתמש בהר האדם האנטר שיכול היה להשיב מלחמה לענק החולוני) גרייבס היה פושר מאד, עד שפתאום הוא השחיל 4 שלשות שהריצו את חולון קדימה, הזר אייבורי הוכיח שוב עד כמה זה מטופש לאפשר לקבוצות להחזיק עוד ועוד זרים שלא תורמים כלום וגם קלי לא ייזכר כאן רגע אחרי שהעונה תסתיים.
ההפתעה של חולון בעמדת הזרים היתה עם הזר הסרבי סשה באטיץ, שחלקכם אולי זוכרים אותו מהימים של פעם בגליל העליון. חצי ראשון והחבר סשה הציג משחק איום, שגרם לי לתהות עם התקופה שהוא העביר באוקראינה, מאז עזב את הגליל, עשתה לו כל כך רע, עד שהוא פשוט שכח לשחק כדורסל (אולי בגלל האוקראיניות או איכות הוודקה המקומית). ואז בחצי שני סשה התעורר, אולי הוא חשב שהוא עדיין בגליל, ושתי שלשות שלו ברגע האמת היו מהגורמים לניצחון.
על הישראלים של חולון אין הרבה מה להרחיב, אבל נרחיב בכל זאת. היו שנים במכבי תל אביב שנרשם שיתוף פעולה בין מיקי ברקוביץ ומוטי דניאל. עכשיו הבנים ממשיכים את השת"פ בחולון, אבל מוכיחים עד כמה ניוטון טעה כשהוא קבע כי התפוח נופל לא רחוק מהעץ. ניב ברקוביץ לא קיבל מאבא מיקי כנראה כלום, פרט לשם המשפחה. שון דניאל, פעם אחת התקוות הגדולות של הכדורסל, יחד עם עומרי כספי, יכול רק לתהות למה החבר כספי בסקרמנטו בזמן שהוא אי שם באולם הפחים.
יוני ניר הוא אולי לא סנטר העתיד של נבחרת ישראל, אבל יש לו מספיק גוף בשביל ללכת מכות מתחת לסל וגם לקלוע פה ושם, ליאור ליפשיץ הוא הלב, הנשמה והסיבה שקבוצה כמו חולון כל כך אהובה, יצקן בן ה 36 קלע רק שני סלי שדה, אבל אחד מהם ניצח משחק, ואילו ארז מרקוביץ, עד העונה הזו הקפטן ויקיר הקהל הירושלמי, חימם בעיקר את הספסל, והוכיח עד כמה מבאס להתבגר, במיוחד כשאתה שחקן כדורסל.
למרות שסיימנו את התיאור של הפועל חולון, בלי להצביע על שום מועמד להיות הדבר הבא בליגה שלנו, הקבוצה הסגולה והסימפטית הובילה לאורך כל המשחק, תוך שהיא נהנית מיום פושר מאד של הפועל ירושלים, בעיית עבירות מוקדמת של יוגב אוחיון, ניהול משחק לא מבריק של גודס, ובעיקר – מאלילת המזל. כי טיפת מזל, קטנה ביותר, זה היה ההבדל הערב בין ניצחון להפסד. חולון אמנם הובילה כמעט לאורך כל המשחק, כולל יתרון מבטיח של 11 נקודות שלוש דקות לסיום, אבל במלחה אתם יודעים, דברים מטורפים קורים. למשל שבמינוס 11 שלוש התקפות רצופות של ירושלים נגמרות בשלוש נקודות. למשל שבשלוש הדקות האחרונות חולון עושה בהתקפה כל טעות אפשרית. למשל שהאל הטוב, הקדוש ברוך הוא, השכינה ורוח הקודש, כולם ביחד חברו לבצע מהפך מדהים שבו ירושלים פתאום מובילה. אבל אז בא יצקן, פעם האיש בעל הידית הקטלנית ביותר בליגה, וקובר שלשה אדירה שמשאירה 2,000 ירושלמים המומים, ועוד 500 אוהדי חולון שבטח חוגגים עד השעות האלו.
כתבות אחרונות באתר
|
|