ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

הגמר שאת ליבי שבר
ליאור פרי ,20/02/2009

ביום יום ליאור פרי הוא עורך דין שמנהל תיקים פלילייים ולא מתקשה להתמודד עם מתחים וחרדות. אתמול ביד אליהו הוא היה אחוז צמרמורת כבר בדקה השניה.

תראו איך החיים דינמיים. תחילת השבוע מספר הפעמים שהייתי ביד אליהו עמד על אפס עגול. אחרי יום שני הגדול וחצי הגמר הבלתי נשכח, עמד ממוצע הביקורים שלי ביד אליהו על פעם ב 43 שנה. והנה עכשיו, אחרי הגמר שאת ליבי שבר יש לי כבר שני ביקורים ביד, מה שאומר שזה ממוצע של אחת ל 21 וחצי שנה.

קמתי אתמול עם אותה תחושה נפלאה של "בוקר טוב – היום גמר גביע". כאוהד של מכבי חיפה אין לי הרבה ניסיון בגמרי גביע, ולמעשה בפעם היחידה שחיפה הגיע לגמר, בעונת 85', הייתי תקוע באמצע שירות סדיר בלבנון, ובקושי הצלחתי לראות בטלוויזיה, אי שם במרומי ג'בל מובאראק, איך מכבי תל אביב מפרקת אותנו (81:121 למי שממש חזק בטריוויה).

אז החלטתי הבוקר לארגן לי באופן ראשוני ומכונן סדר יום ראוי ליום גמר גביע. על הבוקר קפצתי לשוק מחנה יהודה, להוריד כמה בירות באיזו חמרה באחת הסמטאות היותר צדדיות בשוק. אחר כך קפצתי לממזגה של הבוכרי בקצה של השוק, ללגום איזו כוסית בנדי 777 וגם להוריד איזה נתח מטיאס מלוח עם כוסית סטוק 84 ליד. אחרי שעשיתי כבוד למשקאות של ארץ ישראל הישנה והטובה, חזרתי למושב שלי, בית נקופה, כדי להיות הלקוח הראשון בבית הקפה בכניסה למושב.

כשאני מגיע לפני צהרי היום ומתיישב על הבר, ועוד ביום של משחק חשוב, הבר-מן יודע שיש לו שתי אפשרויות. או למזוג לי מיד ארבעה חצאי ליטר בירה, או לתת לי לשים את הפה מתחת לברז בירה, לשחרר את הניצרה, ולתת לי ללגום ישר מהברז במשך כחמש דקות עד שהחבית ריקה. הפעם מדובר במשחק גמר אז בחרתי באופציה השניה.

כמה ליטרים מאוחר יותר עליתי לקסטל להרביץ שתים וחצי מנות שווארמה אצל השמן, לשטוף אותן בחצי ליטר טחינה, רבע ליטר עמבה, ושני ליטר בירה, וזהו, הכל ערוך ומוכן לקראת הגמר הגדול. נשארו לי עוד שמונה שעות לגמר, אבל מי סופר ? תשובה : עמוס עוז.

בשעה ארבע לקחתי את בני יהונתן שחזר מבית ספר, הלבשתי אותו בתלבושת כל ירוקה, הצטיידתי בשישיית בירות בפיצוציה באבו גוש, ונתתי גז לכיוון יד אליהו. רבע שעה מאוחר יותר, בתחנת פז שער הגיא, נאלצתי לעצור לקנות עוד שתי שישיות בירה, כי הסטוק חוסל במהלך הנסיעה. עד יד אליהו כבר לא נשאר לי בירה, אבל מה, שלפוחית השתן היתה כבר בטירוף.

ביום שני נסעתי מכיוון ירושלים בשיירה של אלפי מכוניות. הערב, הייתי בודד להפליא בכביש 1. הדיווחים אומרים ש 5,000 אוהדים ירוקים הגיעו מחיפה. קבלו תיקון. 4,998 הגיעו מחיפה, עוד שני ירוקים הגיעו מכיוון ירושלים.

הגעתי כצפוי שלוש וחצי שעות לפני הזמן. הדרך הכי טובה להעביר זמן זה ללכת לפיצוציה ליד יד אליהו, לקנות כמה בירות, וכן למצוא איזו זולה מקומית שמוכרת קובה תוצרת בית, כזה עם בשר בקר טוב וצנובר בשפע. מצאתי כזה מקום, והוא היה מלא בעיקר באוהדי חולון. דווקא נרשמה הרמוניה מופלאה בין הירוקים לחולונים. קודם כל, מכבי חיפה כל כך מעט זמן בתודעה של עולם הכדורסל, שעוד לא הספקנו לפתח אויבים או יריבויות עם קבוצות אחרות. חוץ מזה איך אפשר שלא לאהוב את הפועל חולון אחרי שהיא דפקה את מכבי תל אביב שנה שעברה?

אז אחרי שהורדתי כמה בירות עם אוהדי חולון, ובספסל הציבורי הצטרפתי לאוהדי חיפה שישבו עם בקבוק וודקה והמון רד בול, מהון להון השעות עברו, ושעת המשחק קרבה.

יד אליהו זה פשוט מקום מעולם אחר. זה הביקור השני שלי השבוע, ועדיין אני מתלהב מהמקום. איפה עוד יש לכם היכל ספורט עם פאב איכותי בתוכו. פגשתי את אחי שי שגרר את אשתו אנה (שעד לפני שבועיים לא ידעה מה ההבדל בין כדורסל לכדורגל) ומייד הלכנו לפאב שבתוך יד אליהו, להעביר את הזמן בשתייה לשם שינוי. הזמנתי בירה מהחבית. "יש לי ארבעה סוגי בירה מחבית" אמרה הברמנית הנאה. "אז תביאי לי את ארבעתם, ועוד ארבעה צייסרים", נהמתי.

כשהתחיל המשחק כבר בקושי יכולתי לעמוד מרוב שתייה. וזה עסק לא פשוט כשאתה ביציע 4, עם אלפי אוהדים ירוקים שעומדים כל המשחק.

כמה מילים על האווירה המופלאה. לחצי גמר הגיעו אולי אלף חיפאים ואיזה 3,000 חולונים. כל שאר ההיכל היה אדום ירושלמי, עם מעט קיני התנגדות סגולים של נהריה. היה חשש שבלי הקהל הירושלמי ההיכל יהיה ריק. אבל האוהדים של שתי הקבוצות שברו את כל השיאים. מחיפה הגיעו להערכתי חמשת אלפים אוהדים, מספר חסר תקדים לקבוצה שבמשחקי הבית שלה ההיכל יכול להכיל רק 3,000 מקומות, ובדרך כלל הוא חצי ריק. חולוניה הביאו גם חמישיה, וסך הכל ההיכל היה צבוע באופן נפלא חצי צהוב סגול וחצי ירוק.

בין המוני הירוקים ראיתי הרבה אנשים שאת פניהם אני זוכר מלפני 10, 15 אפילו 20 שנה, שאחרי שנים של כדורגל או צפיה בסלון – סוף סוף הפנימו ששוב יש כדורסל בחיפה. נקווה שאירוע הגמר ימנף את הקבוצה ויחזיר הקהל בהמוניו לחיפה גם במשחקי הליגה הסדירים, שלא לדבר על הפלייאוף והפיינל פור הבאים עלינו לטובה.

המשחק החל, הקהל נתן קולו בזמר, ואז גיליתי את האסון הפרטי שלי. השלפוחית שלי, אחרי 37 בירות ועד כמה צייסרים, זעקה. עכשיו אני לא מסוגל להפסיד משחק, כי תמיד כשאני הולך בכדורגל להשתין, זה הרגע שבו נופל השער היחידי במשחק. מצד שני, אין עינוי גדול יותר מלהתאפק 19 וחצי דקות נטו (שזה חמישים דקות ברוטו) על המחצית.

על המשחק אני לא ארחיב הרבה, כי כתבי ספסל לבטח עשו זאת מוקדם יותר, גבוה יותר וטוב יותר. נספר לכם שאני לא אחד שבנוי למתח, בטח שלא פעם שניה בשבוע אחד. ביום יום אני עורך דין מפולפל, עושה עסקאות במיליונים, מנהל תיקים פליליים שחיי אדם תלויים בזה, עושה עבודה קשה ואחראית ביותר, ולא מתקשה להתמודד עם מתחים וחרדות. לעומת זאת, ביד אליהו, התוצאה היא בסך הכל 4:4, ואני כבר כולי צמרמורת מרוב מתח.

לא נרחיב על המשחק המותח, הצמוד, השקול להפליא. הכדורסל ברמה נמוכה למדי, ההתקפות של שתי הקבוצות איומות, אבל למי זה אכפת. כל שלושת המשחקים שנערכו השבוע ביד אליהו התאפיינו בתוצאות נמוכות, בלבול ומשחק מפוזר, רמת כדורסל בינונית מינוס, אבל מה – במשחקים צמודים ביותר. למעשה, המשחק שבו חולון ניצחה את נהריה בשלוש הפרש היה המשחק הכי חד צדדי שנראה השבוע ביד אליהו.

אני כצפוי באטרף מוחלט. מצד אחד אני מקלל כל דבר שזז, מהשופטים שהחליטו לחסל את מכבי חיפה עם 19 שריקות לעבירות תוקף נגדנו, דרך משה מזרחי שבחר לתפוס את היום הכי גרוע בקריירה הארוכה שלו דווקא הערב, וכלה בעמית בן דוד שקובר שלוש שלשות רצופות, אבל דקה לסיום מחטיא פעמיים מהקו. בין לבין אני משתגע מאיך לא סוגרים את טולברט, למה נותנים לפלורס לחגוג מהשלוש, מתי לעזאזל ידביקו לווטסון את החמישית ולמה לעזאזל שחררנו את אורי קוקיה הנפלא שעזר לנו שנה שעברה לעלות ליגה. הכל כמובן נעשה בצרחות, שאגות וצווחות נוראיות.

ברבע השלישי הלך לי הקול סופית, ואז נאלצתי לעבור לקללות בשפת הסימנים (אולי זה למה שהשופטים לא התרגשו מהקללות שלי, כי הם לא קוראים סימנים).

בי נשבעתי שאני לא אכתוב על הגמר. אתם הרי יודעים איך זה נגמר. שניה לסיום המשחק עוד הייתי מוכן לרוץ בטירוף למגרש להניף את ברוק סיילס על כתפי הצנומות. ואז מסוף העולם זרק טולברט הארור כדור מדהים שצלל פנימה, והפכתי להיות לא פחות לבן וחיוור מאשר באותו יום נוראי בבלומפילד שבו גילי לנדאו בנבדל פסיבי הבקיע את הגול שגזל מאיתנו את האליפות.

אני פולני משני הצדדים, אני בהיר גם בימים כתקנן, אבל בדרך חזרה הביתה הייתי לבן יותר, חיוור יותר ומדוכא יותר מאי פעם. שתי חבילות פרוזאק, שלוש שישיות בירה, חמישה ג'וינטים וביקור הזוי אך שטוף זימה במועדון אפלולי באזור החטאים במתחם הבורסה ברמת גן, כל אלו לא שינו את הסיומת העגומה. זה היה הגמר שאת ליבי שבר. ואם תגידו לי "טולברט" אני אפרוץ בבכי.