|
לקהל הזה מגיע יותר
ליאור פרי
,10/12/2008
היורוצאלנג' הפך במלחה ליורוגארבג' * מלחה הפך לאולם עם הכנסת האורחים הכי לבבית * פולדינג קיבל פרחים אבל גם שאר הגרמנים קבלו אירוח לתפארת * ירושלים נשכחה כנראה אי שם בדרך מהגלבוע * ליאור פרי סבל במלחה מכדורסל גרמני יעיל.
בעוד ארבעה ימים אהיה בן 43, שזה אומר שחייתי עד כה 15,691 ימים, מתוכם עשיתי יום אחד בגרמניה ו-15,690 ימים בשאר העולם. הגעתי לגרמניה במסגרת טיול ירח דבש מוזר שעשיתי עם אשתי בנדודים בערים שונות באירופה. בדרך מאוסטריה לפאריס עצרנו ליום אחד במינכן. זה היה חודש ספטמבר, רק שלפעמים אלילת המזל מאירה לי פנים, ולמרות שבמינכן, כמו בכל חבל בוואריה, חוגגים באוקטובר את פסטיבל הבירה המסורתי, בגלל שלגרמנים לא היה סבלנות לחכות עד אוקטובר, האוקטובר פסט החל כבר בסוף ספטמבר, וכך לגמרי במקרה הגעתי למקום הנכון, ברגע הנכון, ועם כרס הבירה הנכונה.
הייתי במינכן יום וחצי. הגעתי בבוקר, בזבזתי חצי יום לחפש אכסניה זולה, ומיד מיהרתי לפסטיבל המהולל, תוך שאני הודף בעקשנות ניסיונות של אשתי הטריה לגרור אותי לאיזו מוזיאון מעפן בדרך.
מדובר באירוע מדהים. הקימו כמה אוהלי ענק, כל אוהל בגודל של אצטדיון כדורגל, בכל אוהל נמכרה רק בירה מחבית של אותה יצרנית שהקימה את האוהל, ובכל אוהל שכזה ישבו אלפי גרמנים ושתו בטירוף. התפריט כלל מוצר אחד – ליטר בירה מחבית. מלצריות עבות בשר, שנראו כמו הודפות כדור ברזל מזרח אירופאיות עמוסות סטרואידים, נשאו בכל יד חסונה כעשר כוסות בירה, והקפידו למלא מייד כל כוס שחוסלה.
הייתה לנו בעיה קטנה, הבירה הייתה יקרה בטירוף. אחרי ששרפנו את כל השיקים מהחתונה על שני סיבובי בירה, מצאנו פתרון זול להמשיך לשתות כל הערב (וכל הלילה). בכל פעם שאיזה גרמני שיכור הזמין בירה והלך להשתין, מיהרנו לשתות לו את כל הבירה בכוס. הבן אדם חזר קרוע לשולחן, ראה שהכוס ריקה, לא ממש הבין איך ליטר בירה התנדפה כה מהר מהכוס, ומיד סימן להודפת כדור הברזל למלא אותה שוב, בדרך כלל אגב צביטה בישבנה הענק או בחזה המפואר (אקט שגרר בדרך כלל סטירה מצלצלת ועצם לחי שבורה).
ככה יצא שהייתי בגרמניה בסך הכלל יום אחד, שתיתי כמות בירה בשביל חודשיים, והמשכתי הלאה. ראיתי בגרמניה המון שיכורים, הרבה הקאות, קצת חתיכות גרמניות שתויות מסתובבות חצי ערומות באמצע הלילה ומחפשות מין סוער באכסניה העלובה בה התאכסנו, ובעיקר ראיתי המון גרמנים. מה שלא ראיתי בגרמניה זה כדורסל. וכנראה שלא הפסדתי הרבה.
ובכל זאת במסגרת המפעל המגוחך הזה של גביע האתגר הגיע למלחה קבוצה מגרמניה, אולדנבורג שמה. לא מצמרת הליגה, ולא שגרמניה היא מעצמת כדורסל. למעשה מדובר בקבוצה די נחותה, שבמקרה הגיע אשתקד לפיינל פור הגרמני, ולא מעבר לכך. קבוצה בלי מסורת, בלי ניסיון אירופאי, בלי כוכבים, בלי כלום. העובדה שהקבוצה הגרמנית מדורגת בדרג הרביעי של הגביע, בעוד ירושלים מדורגת בדרג הראשון, רק ממחישה כמה הדירוג הזה אבסורדי. הגרמנים נאלצו לעבור שני סיבובים כדי להגיע למפעל המצחיק הזה, בעוד שירושלים הייתה צריכה להיות מודחת ע"י קאזאן הרוסית כדי לקבל את העונג.
האמת, ירושלים הגיעה השנה לאירופה בחטא. חולון ויתרה, נהריה ויתרה, אשקלון שהקדימה את ירושלים בטבלה דווקא לא ויתרה, אבל מנהלת הליגה (גוף הזוי שמחליט פתאום לשלם רבבת שקלים לחודש לגברי לוי כדי שילמד את מיטב נערותינו כיצד לנענע את החמוקיים) החליטה משום מה להעדיף את ירושלים על פני אשקלון. האמת, אחרי סיבוב ראשון זוועתי בירושלים צריכים לפנות לאשקלון, לבקש סליחה, ולשאול אם אולי אשקלון מוכנה להמשיך במקומם את המסע הנוראי בתת הכדורסל האירופאי. ולגבי המנהלת, לפני שאתם שולחים את גברי לוי ללמד את הלוליטות החמודות שלנו לנענע ת' ישבן, אולי שקודם יבוא למלחה וילמד את השחקנים להזיז את התחת?
ירושלים נחשבת משום מה ללהיט של הליגה. אחרי שראיתי אותם השנה מול קבוצות אירופאיות, אבוי לנו כזו ליגה. זה שירושלים מנצחת את שאר קבוצות הצמרת (העולה החדשה מכבי חיפה, הקבוצה עם האיחוד ההזוי בין הגלבוע והגליל) לא אומר שירושלים שווה משהו העונה, זה אומר שיש לנו ליגה חלשה להחריד, ולראיה, בני השרון נשארה על אפס ניצחונות בזירה האירופאית, מכבי תל אביב מגמגמת קשות, ורק הבנות של אליצור רמלה מצליחות באירופה, ונראה לי שהן היו מצליחות גם בליגת ווינר שהפכה להיות ליגת לוזרים.
אבל למה נקדים את מה שראינו הערב. נתחיל מההתחלה. מלחה מצטיינת השנה בהכנת אורחים. להבדיל משנה שעברה, שכל ששת הקבוצות האירופאיות שהגיעו למלחה הפסידו, חלקן בתבוסות של ממש, השנה מלחה הוא מקום מאד מארח פנים. בטרום עונה באה סמארה הרוסית וחגגה. אחר כך החברים הרוסים מקאזאן חגגו במלחה העפלה לשלב הבית ביול"ב קאפ. באו הולנדים המעופפים של אריק שיבק וחגגו, אז למה להפלות את הגרמנים החביבים? שיחגגו כמו כולם.
מתחילת המשחק ירושלים נראתה רע. כמה רע? בתור אוהד של מכבי חיפה ראיתי כבר הרבה משחקים גרועים בחיי (לדעתי המשחק מול אליצור חצור בליגה ארצית מחוז צפון בעונת 98' היה הגרוע מכולם) אבל הרבע הראשון במלחה שבר את כל השיאים. מול קבוצה גרמנית בינונית ביותר ירושלים פשוט לא התייצבה למשחק. המשחק אמנם החל בשבע בערב, שעה מוקדמת למדי, אבל השחקנים הגיעו עייפים, כאילו הם סובלים מג'ט לג מהחזרה מהגלבוע ביום ראשון. טימי באוארס נראה כאילו הוא נשכח בגלבוע שלשום. שרון ששון היה צל, רק בלי סאבלימינאל לצידו. רוג'ר פאואל הוא פלופ מתחילת העונה, רק שעכשיו מתחילים אפילו האוהדים השרופים להבין את מה שאני חש מתחילת העונה, ומורן מוט כבר כמה משחקים לא מתפקד. רק טראויס ווטסון מחזיק את ירושלים בתמונה, אבל מה אפשר לדרוש משחקן ציר, טוב ככל שיהיה מתחת לסל, שלא מסוגל לקלוע מבחוץ, ושאחוזי העונשין שלו מחפירים?
גודס מנסה את סניד, שכנראה עדיין תקוע באיראן, וזה גומל לו בהחטאות מהשלוש, שולף את יובל נעימי שלא תורם כלום, נזכר ששנה שעברה היה כוכב ענק במלחה בשם ארז מרקוביץ', אבל משהו רע עובר על מרקו. גודס די מהר מבין שהעסק מייאש. מרקוביץ' עושה שתי עבירות, שני איבודי כדור, וחוזר לספסל. שרון לא מסדר לעצמו אף מצב קליעה (אפס זריקות שלוש במשחק שלם!), באוארס מחטיא שלשות בטירוף (אפס משש!) ולמעשה הדבר היחיד שגודס יכול לעשות מול תצוגת האיימים של בחוריו, זה לפשוט את חליפת המאמן, לשים נעלי התעמלות ולעלות לפרקט. אני בטוח שגם כיום, כמה שנים ארחי פרישתו בטרם עת, גודס קולע הרבה-הרבה יותר טוב מרוב שחקניו.
את הרבע הראשון ירושלים מסיימת עם אפס קליעות מהשלוש, בעוד שפוסטר "הגרמני" צולף שלוש משלוש. אגב את המשחק כולו סיים פוסטר עם שש שלשות שזה פי שניים מכל ירושלים ביחד. אני נזכר בלילה המטורף שלי במינכן, ושם לב שאחוזי ירושלים מהשלוש שווה לאחוזי ההצלחה שלי בחיזור אחרי השיקסות הגרמניות (אפס אחוז, גם אני סגרתי ערב באוורי עם אפס מחמש).
הרבע הראשון נגמר ב-12:27 מחפיר לגרמנים, מה שלא מונע מהקהל במלחה (2,000 איש בערב גשום וקר בטירוף, רק במלחה זה אפשרי) לעודד בלשיר כאילו הם מובילים על הלייקרס במשחק נפלא.
רבע שני נפתח בסערה ירושלמית, כלומר ווטסונית. ווטסון עושה הגנה מצוינת, חוטף כדורים, לוקח ריבאונדים בהתקפה (וכאלו יש הרבה לאור שפע ההחטאות של באוארס) מטביע שוב ושוב, ורק אחוז נוראי שלו מהעונשין מונע מירושלים לעשות מהפך. פרט לווטסון, נעימי קצת, אבל ממש קצת, עוזר, שאר ירושלים עדיין לא באו למשחק. בעיקר אמורים הדברים לגבי טימי באוארס, שמוכיח שהוא אול אראונד פלייר – הוא מחטיא מהשלוש, מחטיא מהשתיים, מחטיא ליי אפ, מחטיא הטבעה, ולו היו שולחים אותו למזנון הוא בטח היה מחטיא את החרדל בדרך לנקניקיה.
למרות שבירושלים משחקים שחקן וחצי, ההפרש מצטמצם בעיקר כי הגרמנים מציגים משחק התקפה גרוע להחריד. את הרבע השני מסיימת ירושלים עם נתון סטטיסטי נדיר, אפס עבירות (שוב, כמספר התיירות הצ'כיות שפגשתי במינכן והצלחתי להשכיב). באוארס ממשיך במופע האימים. בכדורגל זה טוב שיש לך קשר הורס. אז באוארס הוא הערב שחקן הורס, רק שהוא הורס את הקבוצה שלו. בכל פעם שירושלים מצליחה לסגור את הפער, ההגנה הירושלמית השערורייתית ממהרת לבעוט בדלי. רק מריחים שיוויון, ומייד הגרמנים דופקים שתי שלשות רצופות, חוטפים עוד כדור, ומחזירים לפער דו ספרתי.
למעשה, הקבוצה הגרמנית די מוגבלת. פולדינג הוכיח לירושלמים שהם לא ממש טעו כשהם ויתרו עליו, הגבוהים הגרמנים לא התמודדו עם ווטסון שטחן אותם (למזלם, גודס הקפיד מפעם לפעם להוריד את ווטסון לספסל, ואז הם חגגו על מרקו) אבל כששחקן כמו פוסטר יורה שש שלשות באחוזים מצוינים, וכשגארנר איש הקרח קובר עשר מעשר מהקו, בעיקר ברגעים הקריטיים, מול ירושלים הנרפית זה מספיק.
ברבע הרביעי באוארס פותח מבערים, אבל זה מעט מדי, ומאוחר מדי. אל תתנו ל-16 הנקודות של באוארס להטעות אתכם. כמעט כל הנקודות היו בגרבג' טיים, נכון שהעשר הפרש הגרמני צנח פתאום לארבע הפרש, והכל נראה פתוח, אבל תסמכו על הצמד האנמי רוט ונעימי שהם הקפידו להחטיא שלשות קריטיות שהיו פותחות את המשחק, תסמכו על הירושלמים שכל העבירות בדקת הסיום נעשו על פוסטר וגארדנר שלא ידעו החטאה מהי, ותסמכו על הקהל הירושלמי המדהים, שגם אחרי תצוגת נפל נוראית של הקבוצה המקומית, בסוף המשחק הם עודדו את השחקנים, מחאו כפיים ופירגנו ליריב. לאוהדים נפלאים שכאלו מגיע משהו יותר טוב.
כתבות אחרונות באתר
|
|