|
כמה נעימי שהגעת למלחה
ליאור פרי
,01/12/2008
לקח ליובל נעימי שישה מחזורים להגיע למלחה * ירדנו עליו, כיסחנו אותו והאשמנו אותו בהפסדים * אבל הערב הסביר יובל נעימי למה במלחה החזירו אותו מגלות באשקלון * ליאור פרי ראה את ירושלים יוצאת מההלם של המפגש האחרון בבית מול חולון.
לפני חמש שנים ותשעה חודשים הייתי בקריז נוראי. רק מי שחווה על עצמו קריז שכזה, יבין על מה אני מדבר. עישנתי את כל מה שרק אפשר היה לעשן שנמצא בבית. גראס, חשיש, תה הודי בתפזורת, תה ויסוצקי. אחר כך עברתי לשתות כל מה שרק היה נוזלי ובבית. חיסלתי את כל הבר, עברתי ללגימת אפטר שייב עם יין, אצטון לציפורניים, ספירט לניקוי, כמעט אפילו שתיתי את החומצה לניקוי אסלות. הקריז לא עבר.
התנפלתי על ארון התרופות בזעם. בלעתי חבילות אספירין, אקמול, כדורים נגד עצירות מחד וכדורים נגד שלשול מאידך גיסא, ריסקתי את הכדורים לטיפול בבלוטת התריס והסנפתי, עברתי לנוסידקס שזה נגד נזלת והמשכתי לטחון כל כדור וכל גלולה בבית המרקחת הפרטי שלנו. בשלב מסוים כשהקריז לא עבר לקחתי את שתי חבילות הגלולות נגד ההיריון של אשתי. חבילה אחת בלעתי, כמעט עם הקופסה, והשניה ריסקתי, ערבבתי עם אלקו זלצר, ושתיתי עם סודה. הקריז אמנם לא עבר, אבל בגלל שהשארתי את אשתי בלי גלולות, תשעה חודשים אחר כך נולדה ביתי מאיה, כיום בת חמש.
אגב, שנתיים מאוחר יותר עברתי פלאש בק של אותו קריז, וכך כמובן נולד בן הזקונים שלי אדם (ששחקן הפועל ירושלים, אדם הלסקה, קרוי על שמו).
מכל מקום, מאיה זו היא לא רק אהבת חיי ונקודת האור בחיי הקודרים, היא גם הפרטנרית הקבועה שלי למשחקי כדורסל (כמובן לצד בני הבכור יהונתן שבגיל שבע כבר צבר ארבע עונות מלחה). רק שבעוד יהונתן נוטש אותנו והולך לשבת עם החברה שלו ביציע אלעד, מאיה נשארת לצידי נאמנה כל המשחק. יש שרואים את הילדה הקטנטנה ושואלים: "חמודה, את לא משתעממת במשחק?". אז מאיה עונה: "אם ירושלים תשחק אזורית שתיים שלוש אני אשתעמם, אבל אם הם יתנו בוקס אנד וואן או אישית לוחצת, ואם בהתקפה הם ישחקו ראן אנד גאן ויעשו את הפיק אנד רול נכון, אין סיבה שאשתעמם". אשכרה.
המשחק הערב במלחה לא היה סתם משחק. זה היה משחק בין האלופה לבין מחזיקת הגביע, או אם תרצו, בין הקבוצה שגנבה למכבי תל אביב את האליפות לקבוצה ששדדה למכבי תל אביב את הגביע. חוץ מזה שבעונה שעברה החלה מסורת היריבות הקשה בין הקבוצות, אחרי ששתיהן נלחמו על הזכות להיות אלטרנטיבה למכבי תל אביב, ותוסיפו את פרשת רימון ההלם כדי להבין עד כמה המשחק הערב היה הרבה יותר מסתם משחק ליגה, ולא משנה שלאלופה אין שום זכר לחולון שהגיעה הערב למלחה, פרט למתאזרח כריס ווטסון, אחרון הנאמנים לקבוצה המהוללת של אשתקד.
בגלל שמדובר בכל זאת במשחק עם מסורת, ולו גם של שנה אחת, אני לוקח איתי את "צידנית הפועל חולון". זו צידנית קטנה, מהסוג שילדים לוקחים בה תפוח ואגס לבית ספר, רק שהיא תוכננה במיוחד למשחקים כמו נגד הפועל חולון. קיבלתי אותה מהולנד, שם החוליגנים משתמשים בה למשחקי כדורגל. הדפנות של הצידנית חלולות וזה מאפשר הגנבת דברים אסורים למשחקים. דופן אחת אני ממלא בבקבוקוני ויסקי. שיבס ריגל, גו'ני ווקר בלק לייבל, וויל טרקי, בלנטיין וג'יימסון זול. דופן שנייה שמיועדת למחצית כוללת את משפחת הלבנים, וודקה, ג'ין, רום וטקילה. אני יכול לקנות במזנון קולה ולהכין אחלה קוקטייל "לונג איילנד" למרות שאין לי גרנדין. בתחתית הצידנית אני מחביא את הסמים הפסיכודלים, אקסטזי, L.S.D, X.T.C, P.I.L. D.X.M., G.T.R. ועוד המון תרכובות עם ראשי תיבות שאיש לא יודע מהם ומי הם, אבל כמו שאומרת הקלישאה, נותנים לך – קח.
למאיה אני מסביר באופן ברור את החלוקה בינינו: "התפוח והבננה המטופשים לך, השאר לי". "אבל אבא, נגד מכבי תל אביב נתת לי להוריד ג'וני ווקר בלק לייבל" אומרת הקטנה. אני משתיק אותה. "ישמעו אותך מדברת ומיד יצחק קדמן מהמועצה לשלום הילד יגיע וייקח לי אותך חמודה".
אבל חאלאס ברברת, בואו נתחיל עם המשחק עצמו. מלחה באופן לחלוטין לא מפתיע מפוצץ. גרעין קשה של אוהדי חולון נשלח לפינת ההיכל. נכון שהקבוצה שלהם בקושי שרדה בקיץ, ובקושי ארגנו שם משהו שבכלל לא דומה לאלופה של אשתקד, אבל הקהל החולוני נשאר נפלא כבעבר (הקהל וכריס ווטסון זה בעצם כל מה שנשאר מעונת האליפות) והרעש במלחה אדיר כששירת ה"חולון שלום, חולון שלום, הגעתם למלחה, יהיה גיהנום" מתערבלת עם שירי האליפות החולונית.
בכניסה להיכל אני נתקל בתופעה חדשה. המאבטחים, כנראה עדיין תחת טראומת רימון ההלם מאשתקד, לא מרשים לי להכניס את חבילתה גרעינים שלי. דווקא על הגרעינים הם ננעלו. לא עוזרים הסברי כי מדובר בגרעינים לפיצוח ולא פצצה גרעינית. הגרעינים בחוץ. אגב, בהיכל עצמו ניתן לקנות גרעינים במחיר יקר יותר. האם האבטחה עובדת בשירות המזנון?
ועוד חידוש בהיכל, וחידוש מרנין במיוחד. לא עוד מעודדים אלא אשכרה מעודדות ממין נשי. אחרי שבשבוע שעבר ספגנו את להקת המעודדים (חבורת בנים שלו הייתי הומו, אחרי הופעה שלהם הייתי מייד חוזר להיות סטרייט) הפעם הייתה הפתעה מבורכת – להקת לוליטות מעודדות. כנראה זה מסימני השינוי בהנהגת העיר. מי היה מאמין שבעיר שבה רק השנה חנכו את גשר המיתרים כאשר ילדות בנות 12 עטפו עצמן ברעלות נוסח הטאליבאן, נזכה לראות נערות צעירות מפזזות עם מיני קצרצר ובטן חשופה.
נכון, המעודדות עדיין לא היו פצצות הסקס כמו הצ'ירלידרס של הדאלאס קאובויס בפוטבול אמריקאי, הן לא נראו כמו שפנפנות פלייבוי, ולפי הבנתי המשפטית אפילו לפנטז עליהן עלול להיות עבירה הואיל ומדובר בקטינות, ובכל זאת חידוש אסתטי מרנין.
לפני המשחק העניקו ליהוא אורלנד מחולון זר פרחים לאות הוקרה על העונה שעברה במלחה. לא ברור לי על מה. על זה שהוא ישב על הספסל עונה שלמה? נראה לי שאורלנד קיבל במלחה יותר פרחים מדקות משחק.
כשהמשחק נפתח מתברר די מהר שחולון השנה אמנם לא תהיה אלופה, אבל על המסורת החולונית המפוארת לא מוותרים בקלות. יש לחולון כמה זרים טובים, סגל ישראלי סביר, ובעיקר המון המון התלהבות, כיאה לאלופה. אבל מה, למרבה הצער אין שום זכר בין האלופה עם הכדורסל המלהיב של שנה שעברה לבין הפועל חולון השורדת של השנה. עם כל הכבוד לפלורס ו-ווית'רס, זרים טובים ויעילים, איפה הם ואיפה פי.ג'י. טאקר, אלטון בראון או טריי סימונס (שבחר להתייבש ביד אליהו במקום להמשיך ולהטריף את חולון). זר כמו וושינגטון אפילו לא מהווה תחליף למאליק דיקסון.
ירושלים פותחת עם שרון ששון שקובר שתי שלשות אדירות, באוארס פותח מבערים מייד עם תחילת המשחק, אבל חולון לא נבהלת. ווית'רס מתגלה כשחקן פנטסטי, אולי הדבר הכי קרוב לטאקר של אשתקד. הוא קולע בקצב מסחרר, קוטף ריבאונדים, דופק חסימות (אפילו לווטסון הירושלמי הענק) וכמעט לבד מחזיק את חולון. כמעט, כי גם הזר פלורס נותן משחק מצוין. לעומת זאת חסר בחולון עוד כמה שחקנים כדי להפוך אותה לקבוצת צמרת. וושינגטון הוא אסון מהלך, כריס ווטסון מוכיח מדוע הוא נחשב למתאזרח הכי לא מועיל בתולדות נבחרת ישראל (אולי פרט לג'רון רוברטס) ויהוא אורלנד אמנם קיבל הערב יותר דקות משחק מכל העונה שעברה במלחה (כולל משחקי הכנה וגביע ווינר) אבל הוא עשה הערב את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב במלחה – להחטיא מהשלוש בסיטונאות.
בירושלים לעומת זאת הפתעה. רוט בערב נוראי, פאוול שלושה רבעים לא מורגש, ארז מרקוביץ' לצערי שוב לא נותן משחק טוב, ושרון ששון שפותח עם אחוזים מצוינים נשלח משום מה לספסל ודי נשכח שם. וכאן באה ההפתעה. יובל נעימי נשלח למגרש, ומאז סדרי עולם במלחה משתנים.
אנחנו העיתונאים (ובעיקר אני) ירדנו רצח על נעימי בשבועות האחרונים. כשירושלים הפסידה כתבתי שנעימי הרס אותה. כשירושלים ניצחה כתבתי שזה למרות החורבן של נעימי. והערב נעימי גרם לי לרוץ לקניון מלחה, לקנות כובע כדי שיהיה לי משהו לאכול. משחק ענק, אחוזים פנטסטיים, ריכוז מבריק, מלחמה נהדרת והמון התלהבות. 27 נקודות של נעימי הסבירו לי שלושה דברים: למה במלחה התעקשו שהוא יחזור אחרי גלות של שנה באשקלון, למה אשקלון הביאה בראש לירושלים שלוש פעמים שנה שעברה, ולמה דן שמיר פוטר בצדק אחרי שבחוכמתו הרבה הוא ויתר על נעימי כדי להביא כל מיני רכזים הזויים למלחה אשתקד.
פרט לנעימי גם באוארס בא לעבודה, אבל כאן אין כל חדש. עוד דבר שאין בו שום חידוש – הייבוש המוזר של הזר האומלל ראשון קלארק. כבר כמה משחקים שקלארק לא רואה פרקט. הערב הוא ראה, אבל באופן משפיל ביותר. 3.6 שניות לסוף החצי הוא נכנס כדי לחוש מאיזה סוג של עץ עשוי הפרקט, ו-13 שניות לסיום הוא נכנס שוב כדי לתת סטנדינג אוביישן לנעימי. בשביל משימות שכאלו יש את בן לזר שעלה מהנוער, לא צריך להביא שחקן זר רק בשביל זה. ההספק של קלארק אגב היה יוצא דופן. בעשרים שניות במצטבר הוא הצליח לעשות עבירה ולאבד כדור. ככה זה כשמייבשים שחקן עד עילפון.
אבל למה שנשבית שמחה עם הגיגים שכאלו. היה משחק צמוד ומותח. שלושה רבעים חולון חשבה שהיא עדיין אלופה, ונתנה משחק מצוין. הבעיה החלה כשווית'רס נכנס לבעיית עבירות. באמצע הרבע השלישי הוא עשה את השלישית ויצא לנוח. ברבע הרביעי הוא חזר ומייד עשה את הרביעית. הוא אמנם חזר לקראת סוף המשחק, אבל משהו בו התקרר בדקות הארוכות על הספסל.
אחרי שלושה רבעים בהם חולון הובילה מידי פעם, ברבע הרביעי היא ניסתה קונספט הזוי של ארבעה ישראלים. זה לא הולך טוב, במיוחד כשהישראלים הם אורי קוקיה, ליאור ליפשיץ, כריס ווטסון ויהוא אורלנד. ריצה מטורפת של ירושלים בתחילת הרבע הרביעי סגרה את המשחק. הכומר פאוול שבמשך שלושה רבעים העדיף את עבודת הבורא על פני הבלי הכדורסל פתאום התייצב לרבע הרביעי וטחן 12 נקודות באחוזים מושלמים. עוד סקוויז קטן מנעימי הנהדר, עוד קצת באוארס, גם עומר סניד מצטרף מעט לחגיגה, והעסק גמור.
הסימפטיה לחולון, הניצחון כצפוי לירושלים, ולמרות שהמשחק היה מרתק, השעה כבר אחרי עשר בערב ואני נאלץ לגרד את מאיה הישנה מהכסא עליו היא ישנה שנת ישרים ולגרור אותה הביתה.
כתבות אחרונות באתר
|
|