ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

פיינל פור מהזווית הירושלמית
ליאור פרי ,27/05/2008

עפ"י תוכנית העבודה הרב שנתית של "הספסל" היה ליאור פרי אמור להיות בפיינל פור הערב * אבל האחראי על סיקור הפועל ירושלים מצא עצמו צופה, כמו ירושלמים רבים, בפיינל פור בטלביזיה * כלומר במחשב * בלי חבר'ה ובלי אווירה אבל עם מאבק איתנים נגד הילדים ומשחקי המחשב

עפ"י תוכניתה עבודה הרב שנתית של "הספסל" הייתי אמור להיות בפיינל פור הערב. לפני חודשים רבים, כשמוניתי לתפקיד האחראי על סיקור הפועל ירושלים באתר "הספסל", קבלתי את רשימת הערבים בהם יהיה עלי לסקר את הקבוצה, ובין היתר נכלל התאריך 27.5.08 עם סימן קריאה, ולצידו ה 29.5.08 עם סימן שאלה.

והנה, למרות שערב זה שוריין מבעוד מועד, ודאגתי מראש לא לקבוע בערב זה שום דבר עם האישה, המאהבת, החברה הקבועה או הידידה הזמנית, בכל זאת מצאתי עצמי צופה, כמו ירושלמים רבים, בפיינל פור בטלביזיה. כלומר במחשב, כי תאמינו או לא, אבל לעכבר ספורט כמוני, שמעודכן על הנעשה בליגה גימל מחוז חיפה בכדורגל, וליגה ב' גוש זבולון בכדורסל, אין עדיין כבלים או לוין, מטעמי אידיאולוגיה צרופה.

היום אחר הצהרים לקחתי את בתי מאיה לקניון הראל לשיעור בלט. כמידי שבוע פגשתי את ארז מרקוביץ, שבתו יובל רוקדת עם מאיה. "אלמלא רצף ההפסדים הנוראי שלכם בתחילת הסיבוב השלישי נשותינו היו מביאות את הבנות לבלט הדבילי הזה, בזמן שאנחנו כבר היינו עכשיו במלחה" רטנתי לעבר מרקו. האמת, על מרקו אי אפשר לבוא בטענות. הוא עצמו נתן עונה נפלאה, גם שאר חבריו הישראלים היו מעל ומעבר, ורק בחירת זרים איומה הביאה לכך שבמקום להיות לפחות בכביש 1 בדרך ליד אליהו, הסתובבנו כמו סהרוריים בקניון 45 דקות, בציפייה לסיום שיעור הבלט.

ויתכן שגם לי יש חלק בכישלון הפועל ירושלים. אני הרי המנחוס של הקבוצות. כשמוניתי לשמש כעורך ספורט במקומון "קול חיפה" הפועל חיפה הפכה מאלופה גאה לקבוצת ליגה לאומית עם בוס מתאבד. כשמוניתי לסקר את הכדורסל ב"ידיעות חיפה" הפועל חיפה מיהרה להימחק מהמפה, ומכבי חיפה בעקבותיה. ועכשיו כשעברתי לירושלים, בעונתי הראשונה במלחה הפכה קבוצת הצמרת המהוללת, הסגנית הנצחית של מכבי תל אביב, לסתם עוד קבוצת מרכז טבלה.

וכך, מצאתי עצמי צופה בפיינל פור מהבית. אמנם אין לי כבלים, וגם את ערוץ אחד אני בקושי קולט, אבל כיום ניתן לראות משחקים גם באינטרנט, כלומר במקום להיות בטטת טלביזיה הפכתי לבטטת מחשב, והבעיה היותר קשה היתה להיאבק עם ילדי, אשר התעקשו לשחק את משחקי המחשב שלהם דווקא כשאני רציתי לראות את החבורה של מיקי דורסמן נותנת את ההופעה הכי טובה בעיר.

היו ימים בהם צפייה במשחק ספורט היתה עבורי אירוע חברתי. יושבים כמה חבר'ה מול הטלביזיה, מצוידים בארגז בירה, כמה בקבוקי וודקה וטקילה, קצת וויסקי בשביל האווירה, כמה ג'וינטים בשביל להירגע, פחיות רד בול כדי להתעורר, שיבס ריגל בשביל לא להיות ער מידי, וכמות אדירה של גרעינים, פיסטוקים, בוטנים ושאר קלויים.

המשחק היה רק תירוץ להיפגש, טורי הווינר שמילאנו היו הסיבה האמיתית להתרגש מהנעשה על המגרש, בתחילת המשחק היינו מזמינים פיצות, בהפסקה קופצים לקסטל להביא שווארמה, ובין לבין מורידים שאטים, באנגים וכל מה שרק אפשר.

אבל אלו ימים של פעם. נסו למצוא חברים בירושלים לצפות בפיינל פור נטול האדומים, ותגלו כמה העולם הזה הוא מקום בודד וערירי. לא שאני אדם חברותי במיוחד, את מספר חברי האמיתייפ אוכל לספור על יד אחת ולקבל עודף של כמה אצבעות, אבל הערב הייתי מנוכר מאי פעם. חברים בירושלים שהתקשרתי אליהם לשאול אם הם רוצים לראות פיינל פור, שאלו אותי "מה זה פיינל פור" במקרה הטוב, או טרקו את הטלפון בזעם במקרה הפחות טוב.

וכך ישבתי לי בבדידותי המזהירה, אולי היחיד באזור ירושלים שבחר לזרות מלח על הפצעים ולראות את נהריה נכתשת מול החולוניה, ובטח היחיד שעשה זאת דרך האתר של ערוץ חמש. אין גבול לקנאה. "אלו אנחנו שצריכים להיכתש ולא הם" רטנתי "את האופנסיב ריבאונדס האלו הם היו אמורים לקטוף מעל ארנולד ומרקו ולא מעל קוזיקארו" המשכתי, "ואת הדאנק האדיר על הפרצוף היה אמור לחטוף ראמל קרי ולא גילכריסט". אכן קנאת עניים.

הצפייה בכדורסל באינטרנט לא כייפית במיוחד. איכות הסאונד איומה, לפעמים הצילומים נקטעים משל מדובר משידורים מהירח, בפסקי הזמן במקום לצפות במעודדות החטובות של זלגיריס, מקבלים שוב ושוב את אותה פרסומת למכונית מזדה, וחדר המחשב הקטנטן לעולם לא ישתווה לסלון המרווח. ובכל זאת אני נשאר נאמן לפרנציפ שאצלי בבית לא יהיו כבלים וגם לא לוין.

על המשחק לא ארחיב, כי חברי העיתונאים שזכו להיות בהיכל כבר יעשו זאת הרבה למעלה מן הנדרש. אז נהריה הובילו, ואני חיסלתי את השיבס ריגל. חולון עשו מהפך, וטוני וישהאם חיסל לי את הסיכויים להרביץ 900 ₪ בווינר. ראינו רבע אחד מפתיע (יתרון לנהריה) רבע אחד שבו חולון מתעשתת, ועוד שני רבעים של גרבג' טיים שבו הדבר היחידי שחיכיתי לו (כמו הרבה חובבי כדורסל אני מניח) זה שמאליק דיקסון ייכנס למשחק, מה שלא קרה.

רשמתי לעצמי את האירועים המרתקים של המשחק. פי.ג'י. טאקר חטף עבירה טכנית, המצלמה הראתה לשבריר שניה את קפטן הפועל חולון ליאור לוי (הקפטן הכי פחות מורגש מאז גור שלף) הפיצה שהזמנתי חוסלה ע"י שלושת הטורפים הקטנים שמתרוצצים לי בבית, וברגע שהלכתי להשתין הממזרים השתלטו על המחשב ועברו למשחק "שרק 3".

רשמתי לעצמי רגעים יוצאי דופן במשחק. פעם אחת נהריה לקחה ריבאונד הגנה. פעם אחת הטלביזיה הראתה את ליאור אליהו (שזה כנראה יותר חשיפה מאשר הוא יקבל במשחק של קבוצתו). פעם אחת הילדים נתנו לי שלוש דקות רצופות לצפות במשחק לפני החזרה לנדנוד בנוסח "רוצים לשחק במחשב פאואר ריינג'רס".

משחק לא ממש מותח מסתיים בתוצאה כביכול צמודה, עניין של טעות אופטית שמקורה בגרבג' טיים, ויש לי חצי שעה לעשות במהירות בזק שלוש אמבטיות, להשכיב שלושה צאצאים, להקריא שלושה ספרים, לתת שלוש נשיקות לילה טוב, ולמהר למחשב לראות סל שלוש נקודות.

בלי חבר'ה ובלי אווירה אבל עם מאבק איתנים נגד הילדים שסירבו ללכת לישון, חלצתי עוד כמה בירות, ניסיתי להיכנס לאווירה, ובעיקר קינאתי בקולגות ביד אליהו שמתענגים מכדורסל ישראלי במיטבו. אולי בשנה הבאה אזכה גם אני להגיע ליד אליהו. או לפחות ליד של ליאור אליהו.