|
חצי הגמר שלא נגמר
ליאור פרי
,17/02/2009
אם ליאור פרי, כתבנו המסור בירושלים ואוהד חיפה שרוף, לא היה מספיק מבולבל עוד לפני הערב, אז שמנו אותו לשבת ביציע של חולון. הוא יצא עייף, צרוד אך מרוצה עד השמים.
עכשיו חצות. הרגע הגעתי הביתה, שבע שעות אחרי שיצאתי מביתי שבהרי ירושלים ליד אליהו, והנה אני חוזר כמנצח. למעשה, בשיירה הארוכה של אלפי אוהדים שחזרו עכשיו מיד אליהו בחזרה לעיר הבירה, אני כנראה היחיד שצהל ונתן קולו בזמן לאורך כל כביש 1. חיפאי בגלות, תקראו לזה.
אני מתיישב מול המחשב, ומרגיש איך הקול שלי אבד (מיתרי הקול נגמרו ברבע הראשון של המשחק של מכבי חיפה נגד ירושלים) אז אני מסמן לאשתי בשפת הסימנים להביא לי את הוויסקי הכי יקר שיש לי בבית, ומיד אחרי שהיא מביאה לי גלנפידיך סקוטי שיושן בחבית עץ אלון 18 שנה, אני מוריד כוסית לחיי משה מזרחי, עוד כוסית לחיי ברוק סיילס, שתי כוסיות לחיי אבי אשכנזי וחבורתו הנפלאה, ומתיישב לכתוב רשימה זו.
אז כפי שאתם יודעים, היום הייתי לראשונה בחיי ביד אליהו. כאשר אתה אוהד מכבי חיפה כדורסל, את רוב הקריירה שלך כאוהד אתה מעביר במקומות יותר אפלים. אני מכיר היטב את אולם גושן בקרית מוצקין, את האולם ברחוב הביכורים ליד בריכת מכבי, את האולם במתנ"ס בנשר, ואת האולם בקרית אליעזר. הטופ של הטופ זה כמובן האולם ברוממה, עם דוכן לממכר נקניקיות וקוקה קולה.
רק בשנתיים האחרונות שודרגתי למלחה, עד כמה שמלחה זה יכול להיחשב לשדרוג, אבל די לראות את יד אליהו מבחוץ כדי להבין די מהר שזה עולם אחר. סטנדרט אחר לחלוטין מכל מה שהכרתי. אבל בואו קודם נחזור כמה שעות אחורה, להכנות למשחק הגדול. אחרי הכל, כאוהד מכבי חיפה, הפעם האחרונה שקבוצתי בקרה ביד אליהו במסגרת הגביע, זה היה ב-1985, ודווקא אז שירתי בלבנון. ישבתי במרומי הרי השוף וראיתי איך מכבי חיפה המהוללת שלי, עם צמד המגדלים גרג קוק ז"ל וג'יימס טרי יבל"א, חוטפים 40 הפרש ממכבי תל אביב, באחד הגמרים הכי חד צדדים בתולדות הכדורסל הישראלי לדורותיו.
אז בשביל אחד כמוני חצי גמר ביד אליהו זה אירוע שדורש הרבה הכנה מדוקדקת. כבר יום קודם הודעתי לאשתי שהיא יכולה לשכוח מסקס, כי כל המחקרים קבעו שסקס לפני משחק זה לא טוב. בזמן שאשתי הלכה בלית ברירה למאהב, נשארתי בבית לכרסם קרקרים וכדורי ריטאלין במטרה להירגע. קמתי בבוקר לחוץ, עשיתי חמש דקות תרגילי התמתחויות, נסעתי לשכונת הבוכרים לשתות את הקפה שלי עם תגבור קל של קוניאק כדי להריץ את מחזור הדם ("שים לי חצי בקבוק קוניאק על כוס קפה" צרחתי על צדוק הבוכרי שהכין לי את הספתח) ומשם עברתי לחמרה בשוק מחנה יהודה להוריד כמה בירות כדי להירגע.
את היום העברתי בכל מיני דרכים להירגע לקראת המשחק. עשיתי יוגה, מדיטציה, שתיתי צה צמחים, כלום לא עזר. הורדתי חצי ליטר טקילה, שלושה ג'וינטים, חמש פחיות רד בול, מדהים איזה רוגע נחת עלי. ואז הגיעה אחר הצהריים, וכמו אלפים רבים בעיר הבירה ירדתי לתל אביב, רק שהייתי היחידי שירד מעיר הבירה כשהוא ירוק בלב. פרט כמובן לבני יהונתן שגם הוא כמו אבוקדו - ירוק בחוץ וירוק בפנים.
בתא המטען של האוטו הבאתי סטוק שלא היה מבייש את העיתונאי האנטר תופסון כשזה יצא לסקר את משחק הסופרבול ולקח עימו מספיק סמים ואלכוהול לשבועיים. תא המטען כולל שני ארגזי בירה, שישיית בקבוקי יין איכותי בציר 2006, שני סוגי עראק, זחלאווה ואבו עיזליין, בקבוק טקילה שחציו חוסל בנסיעה, שלושה בקבוקי וודקה אחת לכל רבע (ברבע הרביעי אני לעולם לא שותה כי אני מעדיף ריטלין כדי להירגע). מחלקת הסמים הפסיכודאליים בתא המטען מעניינת במיוחד. ספידים, אקסטזי, בנזינים, טריפים מכל הסוגים, סן פדרו, פטריות הזיה, וכמה קקטוסים ממקסיקו שאין לי מושג מה לעשות איתם. וכמובן כמות מסחרית של פרוזאק (למקרה שחיפה תפסיד) וויאגרה (למקרה של ניצחון). הכל מוכן, אני זורק קלאץ' ויוצא להיכל.
אני עושה סיבוב ביד אליהו, ולא מאמין. זה היכל ספורט? זה נראה יותר כמו קניון ענק שבאמצע שמו מגרש משחקים. כמו שהטרמינל החדש בבן-גוריון זה בעצם קניון אדיר עם שדה תעופה באמצע. אני, שהטופ הגסטרונומי שאני מכיר במשחקי כדורסל זה נקניקיה וקטשופ, פתאום מגלה שביד אליהו יש אינספור מזנונים, סניף של מקדונלד'ס, פיצריה, ואפילו פאב (רק שמחירי הבירות הם כאלו שאני מחליט שעדיף להיגמל מאלכוהול). אני קונה לי ולבני שתי נקניקיות ושתי קולות ונדהם לגלות שזה עולה 70 ש"ח, כמו ארוחה עסקית טובה במסעדה נחשבת.
כל מי שמכיר אותי, מחזיק ממני אדם תרבותי, משכיל, נעים הליכות, שופע נועם ובעל תרבות דיבור למופת. אני מוכר כעורך דין אדיב, מנומס, בעל דרך ארץ וערכים. אבל באירועי ספורט פורץ ממני הפסיכופט גס הרוח שכלוא בתוכי. איך שאנחנו נכנסים ליד אליהו, אני מתחיל לצרוח לעבר השופט: "זה לא פאול חתיכת שופט מטורף. זה תקיפה בנסיבות מחמירות עם כתב אישום של חמש שנות מאסר, לפחות תכניס את השטרות עמוק לכיס שלא יראו שמכרת את המשחק, רם כבר החלטת להיות עיוור ולא לראות את הפאול שעשו, לפחות שים משקפיים כהות ותצטייד בכלב לברדור יא חתיכת שופט מושחת גנב חסר בושה...". בני יהונתן פונה אלי : "אבא, אם אתה צורח עכשיו כל כך בטירוף, מה יקרה כשמכבי חיפה תשחק?". ואז אני קולט שאני בכלל צורח בטירוף במשחק חסר חשיבות מבחינתי של נהריה נגד חולוניה.
המשחק של נהריה נגד חולוניה עובר בכיף. מישהו ב"ספסל" חמד לצון וסידר לי כרטיס דווקא במרכז היציע של אוהדי חולון. לא שיש לי משהו נגד אוהדי חולון, אבל למה לעזאזל האידיוטים האלו לא למדו שכיסא נועד כדי לשבת עליו? מהרגע הראשון של החימום לקראת המשחק, החברה האלו נעמדים על הכיסאות, ונשארים ככה עד סוף המשחק (המהדרין נשארים לעמוד גם במשחק של מכבי חיפה).
אחרי חצי שעה של חור בראש משירי הפועל חולון, וכאב רגליים מהעמידה, אני פורש ועובר למקום אחר, מתוך שפע המקומות הפנויים בהיכל (מי היה הליצן באיגוד שהפיץ לפני שלושה ימים שכמעט אזלו כל הכרטיסים ???).
אני רואה כדורסל לא איכותי במיוחד. לא נרחיב על המשחק, כי כתבי האתר כבר עשו זאת לפני, ובטח גם טוב ממני. נספר רק שהיה משחק צמוד מאוד, מותח מאוד, וזה כיפר על הרמה הבינונית מאוד. כבר בשלב זה הייתה לי הרגשה שלא ממשחק זה תגיע מחזיקת הגביע. הייתה לי גם הרגשה שזה בערך הפעם האחרונה שהקבוצות הנ"ל משחקות ביד אליהו, לא כולל משחק ליגה לכל היותר. כלומר, בפיינל פור הם לא יהיו כאן.
אחרי שהמותחן נגמר בניצחון חולוני מרתק, מגיע המנה העיקרית. לראשונה בחיי אני רואה את מכבי חיפה האהובה עלי ביד אליהו. ביציעים יש יתרון עצום לאדומים מירושלים, אבל זה לא כוחות. להם יש מסורת של שנים רבות ואילו בחיפה רק השנה התחילו להפנים שבכלל קיים שוב כדורסל בעיר. אלף אוהדים, בעיקר הגרעין הקשה של הקופים הירוקים, מנסים להרעיש כמו חמשת אלפים אדומים, וזה לא הולך להם. אני נעמד בדיוק במרכז היציע הכי ירוק בהיכל, ועדיין שומע יותר את השירה של אוהדי ירושלים ממרחק של חמישה יציעים.
ובכל זאת, המשחק מתחיל, ומכבי חיפה מנפצת את כל התחזיות להיות האנדרדוג חסר הסיכוי. נכון שדורון פרקינס לא משחק. נכון שבי.ג'י מקי חזר מפציעה, ונראה עוד יותר רע מאשר לפני הפציעה. נכון שקובי אייזק לא בכושר, ותמיר גודמן פצוע. ובכל זאת אנחנו במצב עדיף על ירושלים. ירושלים חסרה את שרון ששון, ארז מרקוביץ, יובל נעימי, רוג'ר פאואל ועומאר סניד. וזה לא כי הם חס וחלילה פצועים. יותר גרוע, הם מה שנקרא נוכחים נפקדים. כששחקן פצוע, לפחות הוא על הספסל, מחלק מגבות, נותן קריאות עידוד. כששחקן כמו שרון ששון נוכח נפקד על המגרש, התוצאה היא ידויי כמה אבטיחים שהיו אמורים להיות כדורים לכיוון הסל, וזהו.
תפסנו את ירושלים ביום נוראי. ברבע הראשון פרט לטרוויס ווטסון שקולע 10 נקודות (ומחטיא חמש זריקות עונשין!) אף שחקן ירושלמי לא עלה על הלוח (למעט בקטגוריית העבירות). ברבע השני חלק מהשחקנים הירושלמים מצטרפים למשחק (טימי באוארס, מורן רוט) חלק ממשיכים להיות לחלוטין לא מאופסים (ע"ע שרון ששון) וביום שבו יובל נעימי לא עושה כלום, פאואל מחטיא בסיטונאות וששון לא קולע במשך 40 דקות סל שדה אחד, אפילו מכבי חיפה פצועה וחבולה אמורה לנצח את ירושלים.
הבעיה שגם בחיפה רוב השחקנים לא תפסו את יום חייהם. יש לחיפה בסגל שמונה שחקנים ילדי ארה"ב, שישה זרים ושני מתאזרחים, ובכל זאת היא משחקת רוב הזמן עם שלושה צברים, ולא בגלל החוק הרוסי. גודמן ופרקינס פצועים, סטונג וגולדן ממילא לא רואים דקות משחק, בי. ג'י מקי חזר מפציעה, דבון ג'פרסון תפס יום חלש, רונאלד רוס לא כוכב, נשאר בעצם ברוק סיילס ביום טוב, והחברה הישראלים. נכון שהישראלים הם לא מהטופ של הטופ, בכל זאת מדובר בקוז'יקרו, משה מזרחי, גור פורת ובן דוד, אבל מה, הם נלחמים בטירוף, עושים הגנה מצוינת, משתטחים על הפרקט לכל כדור אבוד, ונותנים מלחמה שערה.
כדורסל גדול אין לנו, אבל יש מלחמה. אני שוכח לרגע שאני עורך דין מכובד, ידוע ומקובל בחברה, בעל תרבות דיבור ודרך ארץ, וצורח בטירוף כאחרון הקופים הירוקים. אני מקלל בטירוף את סמי בכר (עד שמישהו מספר לי שהוא בכלל לא שופט את המשחק) מצטרף לשירה בגנות שמעון מזרחי (מה בכלל רוצים ממנו הערב ?) נשבע לשופט בכל היקר לי שקוז'יקרו לא עשה הורדת זקיף לטימי באוארס, ומאשים את השופטים בשלל עבירות חמורות מספר העונשין, למשל קבלת דבר במרמה, היותם צאצאים לאישה שזנתה ועוד ועוד.
פה ושם אני מוריד בשוט ארוך חצי בקבוק שיבס ריגל, או הולך לבר בהפסקה להוריד שתי בירות כדי שלא למצוא עצמי שותה וודקה על בטן ריקה. ביד אליהו יש אפילו פינות עישון במרפסת ליד שערים 4 ו-10, אז בגלל שהתוצאה צמודה אני מוריד חצי סוליה חשיש אפגני משובח בזמן שהתוצאה מראה על שוויון.
השעון מתקתק, המשחק צמוד, ירושלים משחקת נורא, מכבי חיפה לא יותר טובה, וברור שזה יהיה משחק של נקודה לכאן או לכאן. למרבה המזל, זה יצא שהכאן האחרון היה של חיפה. עשר שניות לסיום, עומר שניד שהתעורר מתרדמת החורף רק ברבע הרביעי, קובר שלשה מצמררת ומעלה את ירושלים ליתרון נקודה. אני מחסל חבילה שלמה של כדורי פרוזאק כדי לצאת מהדיכאון, קובע תור לפסיכולוג למחר, ומבטיח להניח תפילין חודשייים עם אלוהים, או לפחות משה מזרחי, יקשיבו לתפילותי.
ואז, 2.4 שניות לסיום, מזרחי חודר, קולע, וסתם בזבזתי חיבלת כדורי פרוזאק. התור לפסיכולוג מבוטל, לאלוהים אני מודיע שישכח ממני ומהתפילין, ולרופא המשפחתי אני מזמין תור כדי לראות מי יוכל לעזור לי להחזיר את הקול שאבד לחלוטין מרוב צרחות אושר.
ולסיום אני עוד ועוד אלף חיפאים מתבשרים שמכבי תל אביב השנואה עפה מהגביע גם בכדורגל.
ערב נפלא עבר על הספורט החיפאי ההישגי לדורותיו. עכשיו רק יש למישהו מהקוראים מתכון טוב לגוגל מוגל בשבילי?
כתבות אחרונות באתר
|
|