|
הקריז נשבר במלחה
ליאור פרי
,05/10/2009
ליאור פרי מסוגל לחיות חודשים ארוכים בלי סקס, סמים ואלכוהול * אבל ארבעה וחצי חודשים בלי כדורסל זה מעבר ליכולתו * לכן בשבילו (ובשביל עוד 2,000 ירושלמים וכמה מאות חולונים) גביע ווינר בא בדיוק בזמן.
למרות שאני חובב מובהק של לא מעט דברים, עם רוב ההתמכרויות והאהבות שלי אני מצליח להסתדר גם כשהן לא זמינות. כך למשל, כשאשתי במחזור או כשכואב לה הראש, אני מצליח להסתדר כמה ימים בלי סקס (למרות שכאב הראש האחרון של אשתי נמשך כבר שש שנים בערך). כששוק הגראס יבש או כשהדילר שלי במאסר, אין לי בעיה במשך ימים וגם שבועות לא לעשן מריחואנה (אני מעשן חשיש במקום). כשהרופאים מפעם לפעם אוסרים עלי בתכלית האיסור לשתות אלכוהול, עקב בעיות כבד קשות ביתר שמקורן בחצי יובל של לגימת וויסקי זול, אני מקבל את הדין ומתנזר לחודשים משתייה.
הבעיה הקשה ביותר שלי היא להתמודד עם העדר הכדורסל. עכברי הכדורסל מכירים היטב את הבעיה הנוראית הזו. מחודש מאי (ובחלק מהקבוצות כבר מחודש אפריל, תלוי בהישגים בפלייאוף) ועד עמוק באוקטובר, אין ליגה לכדורסל. מדובר בפרק זמן של חמישה חודשים שנראים כמו נצח נצחים. מאז אותו יום דין נוראי ביד אליהו, 21 במאי 2009 שבו הפסידה קבוצתי האהובה מכבי חיפה בגמר למכבי תל אביב (הצטיינו במכבי תל אביב: טל בורשטיין, סמי בכר) ועד הערב, הייתי במה שמכונה טוטאל קריז, או קולד טרקי כפי שג'ון לנון תיאר את הנרקומן כשהוא בקריז בהעדר חומר להזרקה.
מה לא ניסיתי. צפיתי באדיקות באליפות אירופה לנערות דרג ב' שנערכה באילת, הלכתי לכיכר ספרא לראות טורניר סטריט בול שהעירייה ארגנה, אפילו הלכתי למתנ"ס במבשרת לראות אימונים של ילדי כיתות א'-ב' (בכיכוב בני הבכור יהונתן, שאם רק יוסיף איזה מטר ועשרים למטר שכבר יש לו, יהיה לנו סנטר ישראלי אמיתי) אבל שום דבר לא היה קרוב לדבר האמיתי. והליגה נפתחת רק ב-25 באוקטובר!
אבל, כמו שהנרקומן בקריז בהעדר הרואין מקבל מתאדון כדי להירגע, ככה אנחנו, הג'אנקים של הכדורסל, קיבלנו את גביע ווינר, המתאדון של המכורים, המזרק שיזריק לנו לווריד את מנת הכדורסל שתשבור את הקריז.
כשהגו במנהלת הליגה את גביע ווינר, הציגו את המפעל הזה כמקבילה של גביע הטוטו בכדורגל. שלוש שנים אחרי, וקשה להבין איך האנשים האינטליגנטים שם במנהלת העזו בכלל להגיד את גביע ווינר וגביע הטוטו בנשימה אחת. גביע הטוטו כולל המון משחקים משמימים נטולי קהל, בעיקר באמצע השבוע, במסגרתם קבוצות משחקות עם הרכבים שניים ושלישיים. גביע ווינר לעומת זאת, הוא מפעל שכל עוד הפועל ירושלים ומכבי תל אביב משתתפות בו (בעיקר ירושלים) הוא הדרך הכי תוססת והכי מלהיבה לפתוח עונה. עם קהל של אלפיים איש, מלחה בטירוף, מופעי רקדניות, פעלולנים, מוסיקה רועשת, וכן, גם קצת כדורסל לא רע בכלל, והטירוף התחיל. אז רבותי, הערב התחילה הלכה למעשה עונת הכדורסל, וגם אם מדובר רק בגביע ווינר, אלפיים אוהדים מטורפים ומשולהבים זה הרבה יותר ממה שנראה ונשמע, למרבה הצער, במרבית משחקי הליגה העונה.
מרבית חבריי, כשהם מדברים על חג סוכות, מחליפים חוויות איפה הם יהיו החג, באנטליה או ביורודיסני, שיט נהרות בהולנד וצרפת או חופשה בספרד עם ביקור בנואו קאמפ לאיזה משחק של ברצלונה. רק אני בניגוד לחברי מסביר שהסוכות הזה נשארתי בארץ. לא עניין של אידיאולוגיה או ציונות, אלא בגלל שאני לא מוכן לוותר על גביע ווינר. אז חופשת סוכות מבחינתי הייתה לנסוע לסוף שבוע לקיבוץ חורשים, לפסטיבל הדיריג'ידו, ומהפסטיבל היישר למלחה. ואכן, אחרי שלושה ימים בחיק הטבע, עם לינה באוהל ושקי שינה, שלושה ימים של מוסיקה, אהבה, התמזגות עם אמא אדמה ואכילת אוכל הודי צמחוני, הגעתי למלחה כרוח סערה. העובדה שאני הקרניבור האגדתי לא אכלתי בשר שלושה ימים, וגם לא הייתי עם מחשב, פלאפון, אייפוד ושאר פלאי הטכנולוגיה, עשתה את שלה. דהרתי מהפסטיבל בטבע היישר אל מלחה הבוערת, עטוף כולי ירוק, כשלצידי שניים מצאצאי, יהונתן ומאיה, שעוד לפני שהם ידעו להגיד "אבא" ו"אמא" הם כבר אמרו "יאללה מכבי חיפה" ו"תעשו את הפיק אנד רול".
כאוהד שרוף של מכבי חיפה, אשר החיים גלגלו אותו עד לאזור ירושלים, יש לי בעיה לראות את משחקי מכבי חיפה, ולכן גביע ווינר זו הזדמנות נפלאה לראות את הסגל המיוחד של קבוצתי האהודה. אינדיאני, שחקן פוטבול וילד נפגשו. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זו בערך חלק מהחמישייה של מכבי חיפה. האינדיאני, בן סטרונג, דווקא פתח בחמישייה. הילד, ג'רמי טיילר, זו הסיבה שהיו אוהדים ירושלים שהגיעו לצפות במשחק המוקדם של חיפה, ואילו שחקן הפוטבול ג'סי פלוט-רוסה בעיקר מדאיג אותי מכך שבמעבר לכדורסל הוא יהפוך לג'סי פלופ-רוסה.
אני (חיפאי במקור ובעל שורשים חיפאים בני עשרות שנים) וצאצאי חוברים לציון חזן, תושב מבשרת, חסר כל קשר וכל זיקה לחיפה, שלא מבין איך שני ילדיו, אריאל ויונתן הפכו לאוהדי מכבי חיפה. יחד אנו מצטרפים לאבא של עוזר המאמן של מכבי חיפה, אלעד חסין, שעם בנו וחבר נוסף אנו מקימים במרומי יציע 2 במלחה האדומה גרעין קטן אך רועש של אוהדי מכבי חיפה.
על המשחק לא נרחיב ולא נכתוב, כי כתבים אחרים של הספסל כבר עשו זאת מוקדם יותר, מדויק יותר וטוב יותר. נישאר בתחום הצבע, וננסה להעביר לכם את האווירה, של איך זה להיות קומץ חיפאי בגלות ירושלמית, שמנסים להתמודד לא רק עם בעיה של מיעוט בקהל, אלא בעיקר עם תצוגה דלה על הפרקט.
האמת, רף הציפיות ממכבי חיפה השנה כל כך גבוה (אני אישית לא מסתפק בפחות מטריפל כולל גביע ווינר) שהשמים, או לפחות האליפות, הם הגבול. עם סגל ישראלי מנוסה שרובו נשאר משנה שעברה, זרים שעל הנייר אמורים להיות טובים, ועם האטרקציה הגדולה ביותר באירופה, הילד ג'רמי טיילר, הציפיות בהתאם.
אבל על הפרקט אין שום רמז לעתיד לבוא. ג'ייסון ריץ' מראה שבניגוד לשמו הוא עלול להישאר שחקן עני מאד אם ישלמו לא על פי יכולתו. דרור חג'ג' עוד לא ניער את כל החלודה משנת הייבוש במכבי תל אביב, ג'רמי טיילר נראה כאילו הוא עדיין טרוד מכך שהוא לא הספיק לסיים שיעורים בחשבון בכיתה, וקוז'יקרו עדיין סובל מטראומת הנבחרת באליפות אירופה האחרונה.
מהצד השני, נהריה די מפתיעה, אבל זה לא באמת מפתיע , כי כמעט כל שנה היא מפתיעה מחדש. מדי שנה נהריה מחליפה כמעט את כל הסגל, ומדי שנה היא בונה מחדש קבוצה סימפטית, וכך גם השנה. הזרים דימארקו ג'ונסון, מארק אגרסון וקייל מקאלרני משחקים בצורה יעילה וחכמה. עודד שעשוע טוב כתמיד, ולאדי ירמישין (אקס מכבי חיפה של לפני עידן ג'ף רוזן) ואור איתן (עוד אקס שלנו) משלימים חמישייה טובה שפותחת פער מבטיח ממכבי חיפה המבולבלת.
לזכותו של אבי אשכנזי יאמר שהוא השתמש ברוטציה רחבה של 10 שחקנים, ניסה למצוא את האיש החם, הבעיה שלא היה כזה, לפחות במשך רוב המשחק. נהריה פתחה פער דו ספרתי, ורוב המשחק חיפה רדפה אחריה, כאשר צאצאי המיואשים בחרו להוציא את תיסכולם מתצוגת הנפל החיפאית דווקא במזנון (אני לא יודע מה עדיף, להוציא 200 ש"ח על המון פופקורן ושתייה, או על חמישים דקות אצל פסיכולוג נחשב).
איכשהו בחצי השני, בעיקר באזור הרבע הרביעי, דברים החלו להסתדר למכבי חיפה. הסגל העמוק יותר נתן אותותיו כאשר שחקני נהריה, עמוסי דקות משחק ובעיקר עמוסי עבירות, החלו לגלות סימני עייפות החומר. או אז החל דבון ג'פרסון האהוב עלי להתעופף כמו בעונה שעברה, לקטוף ריבאונדים ולהתעופף עמם להטבעות חוף לחוף, דרור חג'ג' הבלתי נגמר הסיר מעליו את טראומת מכבי תל אביב והחל לתת את המשחק הלחימה המשובח שלו, ג'ייסון ריץ' איפס את הידית ואפילו הילד טיילר הוכיח (לפחות בהגנה) שאם אלוהים נתן לך 211 סנטימטר, וגם לא חסך בקילוגרמים, אז גם בגיל תיכון אתה יכול לתת הגנה ראויה. חמש דקות לסיום כבר עבר היתרון לחיפה, ונשאר שם.
במחצית, וגם בין המשחקים, ראינו מה זו הפקת שואו אמיתית מטעם מנהלת הליגה. בפסקי הזמן עלמות חן צעירות פיזזו בחן ותרמו, ולו במעט, למתח המיני באוויר (להערכתי, עליה של שנתיים וחצי בגיל הממוצע בהשוואה ללוליטות של שנה שעברה). בהמשך גם להטוטנים אקרובטים במופע התעופפויות ודאנקים (אם כי דבון ג'פרסון עושה אותן התעופפויות והטבעות גם ללא טרמפולינה), ובקיצור, חגיגה אמיתית.
אחרי המנה הראשונה (שעבורי ועבור עוד תשעה אוהדים בירוק זו היתה בעצם המנה העיקרית) עוברים לסיבה שבגללה הגיעו 2,000 למלחה, מהם כמה מאות בסגול.
אוהדי הפועל ירושלים אולי חשו הזדהות עם מכבי חיפה, כי שלושה משחקני הירוקים הם בעצם אקס ירושלמים (קוז'יקרו, מזרחי וחג'ג') אבל הגיע הזמן להכיר גם את האדומים החדשים, ואיזו היכרות מופלאה זו הולכת להיות. חולון לעומת זאת היא בגדר תעלומה. מצד אחד, היא זכתה בשנתיים האחרונות גם באליפות וגם בגביע. מצד שני, זו כבר העונה השלישית ברציפות שהיא מחליפה כמעט את כל הסגר המצליח של העונה שעברה.
אחרי שאשתקד רק כריס ווטסון נשאר כשריד מעונתה אליפות, השנה אפילו ווטסון הנצחי עזב, ורק ליאור ליפשיץ נשאר מהסגל של מחזיקת הגביע. למעט יוני ניר (פאוור פורוורד מצוין שנמצא בעיצומה של הפריצה הגדולה שלו) קשה לראות בחולון, לפחות בינתיים, מישהו מהסגל שיסחב את חולון למעלה. בירושלים לעומת זאת נראה כי דווקא הורדת רף הציפיות עד לאפס במהלך הקיץ החם, הביאה לכך שבמלחה כמה, בלי לחץ ובלי עצבים, קבוצת כדורסל אמיתית.
טרה סימונס, אחרי עונה עם הרבה ספסל בתל אביב, חוזר למלחה כדי לקבל כבר במשחק הראשון באדום יותר דקות משחק מחצי עונה ביד אליהו. יוגב אוחיון יודע שכבר כמה שנים הוא מוגדר ככישרון מבטיח, והגיע הזמן גם לקיים. ליאו ליונס לוחם כאריה אמיתי, קווין פינקני ואורי קוקיה אמורים להסתיר מכם את העובדה שירושלים היא קבוצה ללא סנטר, ויובל נעימי ושרון ששון משלימים עם זר נוסף בשם דיז'ון תומפסון קבוצה לדעתי לא רעה בכלל.
אחרי המשחק הבינוני מאד של חיפה ונהריה, עם סקור נמוך והרבה טקטיקה, מה שראינו בהצגה השניה במלחה זה משחק שבו נראה כאילו המאמנים סיכמו ביניהם "עם שוער מעופף ובלי הגנות". ההטבעות רצו חופשי, איבודי כדור רבים הפכו להתעופפויות ודאנקים לתפארת, שחקנים טווחו לשלוש בלי מפריע, והקהל חגג, כי מרבית מהצליפות היו לסל החולוני. ראינו כדורסל מלהיב, חופשי, אמנם רב טעויות ועמוס איבודים, אבל עם הרבה שמחת חיים והתלהבות. יצוין כי לא רק הקהל הירושלמי צהל לביצועי האדומים שלו. גם הקהל הנפלא מחולון, במינוס 20 הפרש ואגב תצוגת הגנה איומה של שחקניו, המשיך לשיר, להרעיש ולהרעיד עולמות.
בסוף ירושלים ניצחה, כמעט הביסה, את חולון, ועכשיו כבר אפשר לסמן את יום רביעי הגדול כיום שבו יזכו מכבי חיפה והפועל ירושלים לעבור את המבחן המשמעותי הראשון שלהן העונה, מפגש בין השתיים. מכבי חיפה מחפשת גמר, ואולי תואר ראשון אי פעם, ירושלים מחפשת בעיקר נקמה על שני הפסדים לחיפה ביד אליהו אשתקד.
כל כולי ערוך לחצי הגמר הגדול, עד שכמעט שכחתי שמחר מכבי תל אביב על שלל כוכביה מגיעה למלחה. אז תסלחו לי, כי אני חייב להתארגן למחר, ולמצוא צעיף ודגל של אליצור אשקלון.
כתבות אחרונות באתר
|
|