ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

מעולם לא הייתי ביד אליהו
ליאור פרי ,16/02/2009

ליאור פרי מתכונן להיסטוריה הפרטית הקטנה שלו הערב בהיכל, נזכר בפעם היחידה שבכלל היה באיזור דרך חיי האהבה הכושלים שלו ומצטרף קורות חיים ספורטיביים, למקרה שמישהו יסכים לגאול אותנו ממנו.

התחתנתי בגיל צעיר יחסית, 27, כאשר את אשתי הכרתי כבר בגיל 25, כך שלא הרבה שנים הייתי מה שנקרא בשוק הפנויים והפנויות. מה שכן, מאותן שנים שעד לרגע בו התחתנתי עם הראשונה שנענתה לחיזורי המגושמים, קצרתי לא מעט כישלונות בתחום הזוגיות. מרבית ניסיונותיי לחפש אהבה (או לפחות קשר מיני לא מחייב) נחלו כישלונות צורבים. איכשהו בנות לכל היותר חיבבו אותי כידיד טוב, אהבו אותי כמו אח, חשבו שאני נחמד, שנון, חביב, ראש טוב, אבל כזה אחד שיהיה חבר אבל לא החבר, עם הא הידיעה. ההסברים שלי ש"ידידים, ידידים אבל במיטה שוכבים" לא עזרו.

אחת מהבנות הרבות אחריהן חיזרתי ללא הצלחה, קראו לה גלית. זה היה לפני 20 שנה בערך, קצת יותר, וכל שאני זוכר זה שהיא הייתה קצינה בדרגת סגן, וגרה בדרום תל אביב באזור יד אליהו. התיידדנו, קצת התחברנו, הצלחתי לקבל את הכתובת שלה (אז עוד לא היה סלולארי) ויום אחד החלטתי להפתיע אותה ולבוא לבקר אותה. הבעיה הייתה שלא היה לי מספר טלפון, גם לא שם משפחה, וגם לגבי הכתובת לא הייתי סגור אם אני קלטתי נכון.

אחר צהריים אחד הגעתי ליד אליהו, חיפשתי נואשות בחורה בשם גלית, כל מה שידעתי עליה זה שהיא סגן ושהיא גרה באחד הבניינים הגבוהים בסביבה. יגעתי, חיפשתי ולא מצאתי. ניסיתי אחר כך להשיג אותה דרך חבר משותף דרכו הכרנו, אבל איכשהו זה לא יצא. חזרתי מיד אליהו בלי הצלחה ובלי אהבה. למיטב ידיעתי זו בערך הפעם היחידה בחיי שהייתי ביד אליהו. בשכונה. בהיכל עצמו מעולם לא הייתי.

ובעוד כמה שעות זה משתנה!

כן, הייתם מאמינים, עכבר ספורט שכמוני מעולם לא היה ביד אליהו !

בערוב ימי ובעת בלותי, כשאסכם נקודות ציון בחיי הספורטיביים כעכבר ספורט, זה יהיה ערוך בערך ככה :

גיל 6 – לראשונה בחיי אבא שלי (אוהד הפועל חיפה שרוף) לוקח אותי לקרית חיים לראות את הפועל חיפה מנצחת 0:1 את שמשון תל אביב (אבא גינדין בטיל אדיר מ 35 מטר).

גיל 10 – אני הולך לרוממה עם אבא לראות את הפועל חיפה בכדורסל (האווי לאסוף, ראלף דניאלס ומעל כולם המלך חיים זלוטיקמן).

גיל 12 – אני מתחיל את הקריירה שלי ככדורסלן כושל בקבוצה של הקהילה היהודית בפורט קולינס, קולורדו, במסגרת ליגת נוער של הכנסיות. באופן לא מפתיע סיימנו אחרונים אחרי שהאוונגליסטים, לותרנים, קופטים, קתולים ופרוטסטנטים קרעו אותנו לגזרים.

גיל 13 – בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה בחיי אני רואה משחק אן.בי.איי. במקניקולס ארינה בדנבר. דן איסל האגדתי מחטיא ג'אמפ שאט עם הבאזר וקבוצתי דנבר נאגטס מפסידה.

גיל 14 – העריקה הגדולה. בניגוד מוחלט לתפיסת עולמו של אבי הטוב, אני מורד במוסכמות, מנפץ סדרי עולם, מפנה גב לאבא, והולך עם חברי ישראל אלנקווה למגרש הקטן ברחוב ביכורים לראות את מכבי חיפה (ליגה א' צפון) נגד הפועל קרית חיים (ניצחנו בזכות ערב ענק של המתאזרח דיויד מסטנבאום והסנטר ארז נאורי).

גיל 15 – לראשונה ברוממה על תקן של אוהד מכבי חיפה. הקבוצה חיפאית, החמיישיה אמריקאית לחלוטין (גלן קונסור, דיויד בלאט, מארק יאנג, דיויד מסנטבאום ו-ווילי סימס).

נקפוץ כמה שנים קדימה.

גיל 23 – אני מחדש את הקריירה שלי כשחקן ספסל כושל בהפועל בית אורן, בליגה המקומית של מועצה אזורית חוף הכרמל. באופן לא מפתיע אנחנו מקום אחרון אחרי שמעצמות כמו ימין אורד, ניר עציון ומעגן מיכאל קורעים אותנו לגזרים.

גיל 31 - אני חוגג העפלה לליגת העל עם מכבי חיפה, ע"י הנפת הפאואר פורוורד רפעת חיידר על הכתפיים. זה עולה לי בשלושה שבועות של גב תפוס.

גיל 41 – לראשונה בחיי אני מגיע למלחה, אחרי שמערכת ספסל מסכימה משום מה לאפשר לי לסקר את משחקי הפועל ירושלים.

גיל 43 וחודשיים וארבעה ימים – לראשונה בחיי אני הולך ליד אליהו לראות את מכבי חיפה אהובתי, בלי בי.ג'י. מקי, דורון פרקינס ותמיר גודמן הפצועים, מקבלת ככל הנראה על הראש מהפועל ירושלים.

נקווה שהמשפט האחרון בקורות חיי הדלים ישתנה. את זה נדע עוד 12 שעות.