|
אפילו לא הכנה לצ'אלנג' קאפ
ליאור פרי
,21/11/2008
עבור ירושלים זה אפילו לא היה משחק הכנה לקראת גביע האתגר * זה נגמר ב-14 הפרש אבל היה יכול להיגמר בארבעים * הזרים של ירושלים נתנו ערב ענק * ואילו בתל אביב נראה שהשחקנים נשארו עייפים בגלל המשחק מול קרית אתא. ליאור פרי חזר שיכור ממלחה.
לפני שלוש שנים זה היה מפגש בין אלופת היורוליג לאלופת גביע יול"ב. לפני שנתיים זה היה משחק בין האלופה לסגניתה. בשנה שעברה זה עדיין היה עימות בין האלופה למחזיקת הגביע. השנה זה בסך הכל משחק בין קבוצה חסרת כל תואר וקבוצה שסיימה את העונה שעברה בחלק התחתון של הטבלה. או אם תרצו, בין קבוצה שמקרטעת ביורוליג לבין קבוצה שהושלכה מהיורוקאפ לגביע האתגר המצחיק.
ובכל זאת, מאז שמכבי ירושלים התפרקה, וכל עוד אס"א ירושלים לא תעלה לליגת העל, המשחקים מול מכבי תל אביב זה הדבר הכי קרוב לדרבי בירושלים (וגם בתל אביב שיריבתה העירונית התאיידה אי שם במעמקי הליגה הארצית). מעבר לכך שיש תמיד את היריבות הנצחית בין שתי הקבוצות, שהשנה מקבלת פיקנטיות על רקע העובדה שגיא גודס הצהוב עבר לאמן את האדומים, ואילו הסמל האדום דרור חג'ג' בחר להתייבש על הספסל הצהוב. ועוד לא אמרנו שום מילה על מי שהכי התסיס את האווירה בין המועדונים, גיא פניני שנמק בגלות סרבית ממנה הוא יחזור למעמקי הספסל הצהוב בעונה הבאה.
איך יודעים שמכבי תל אביב מגיעה למלחה? יודעים שמכבי תל אביב הגיעה כי אני מגיע לבד, בלי הילדים שלי שלא השגתי להם כרטיס. יודעים שמכבי תל אביב הגיעה כי הפקקים בדרך למלחה מתחילים בקרית יובל. יודעים שמכבי תל אביב הגיעה כי אני מחנה את האוטו על המדרכה קילומטר וחצי אחרי הגן התנ"כי, יודעים שמכבי תל אביב הגיעה כי במקום כרטיס בשורת העיתונאים אני ועוד קולגות רבים נשלחים לקצה של היציע, וגם זה בקושי. יודעים שמכבי תל אביב הגיעה כי שעתיים לפני המשחק כבר שומעים שירת "מכבי שלום, איך זה לראות גביע אדום" שמהדהדת ממלחה ונשמעת כמעט אצלי בבית נקופה.
בשעה שמונה אני נפרד מהטלוויזיה וממכבי חיפה אהובתי (שנאבקת קשות עם גלבוע) ודוהר למלחה. בדרך כלל אני לוקח איתי למשחקי בית בקבוק ויסקי שיבאס ריגל שמוחבא בכיס הפנימי של המעיל (ולפעמים איזו חתיכת חשיש קטנה למקרה שתהיה הארכה). הפעם בכל זאת מדובר במכבי תל אביב ובמשחק שקיבל את תואר ה"סופר קלאסיקו" אז אני מביא את מעיל הבר הנייד שלי, שזה מעיל עם המון כיסים פנימיים, אליהם אני מחליק כמה בקבוקי וויסקי, שיבאס ריגל, ג'וני ווקר בלק לייבל, ווילד טרקי וגלנפידיך. לצידם בקבוקון וודקה, בקבוק גורדון ג'ין, בקבוקון מי טוניק (רק ברברים שותים ג'ין נקי בלי טוניק) טקילה קוורבו גולד (עם התולעת) וליתר ביטחון כמה כדורי ריטלין למקרה שיהיה משחק מותח. הפעם כפי שראיתם, לא היה בהם צורך.
בקצה העלייה מעין כרם אני שומע דיווחים שקטש כותש את מכבי חיפה, ואנחנו בדרך לאבד את חלום הדאבל בשלב מוקדם ביותר של העונה. אני נעצר עצבני במינימרקט ומבקש כמה בירות. "יש לנו 20 סוגי בירות" אומר המוכר בגאווה. "אז תביא לי את כולן", אני נוהם, ועד מלחה (שלוש דקות נסיעה כולל רמזור אדום) כבר הורדתי שלוש מהן ונרגעתי רק אחרי שמכבי חיפה צמצמה לעשר הפרש.
בעוד הבורסות בעולם יורדות, מחירי הכרטיסים בשוק הספסרים בחוץ רק עולה. את הקופה הרגילה בכלל לא פתחו עקב סולד אאוט מוקדם. מלחה כצפוי מלא עד אפס מקום, ואלפי ירושלמים ותל אביבים שלא היה להם סיכוי לגרד כרטיס, יכולים רק לקוות שראש העיר הנבחר, ניר ברקת, יבין שעם כל הכבוד לצורך של עיר הבירה בעוד מקווה ועוד כולל להרביץ בו תורה, יש גם צורך דחוף בארנה של עשר אלף איש לפחות.
התקווה שניר ברקת יבנה ארנה, עדיין לא מצדיקה את ההתרפסות לכבודו, והעלייה של ברקת ללחוץ את ידי השחקנים, כשברקע הכרוז מברך את "ראש העיר הנפלא שאנחנו כל כך שמחים שהוא נבחר" נראתה לי פאתטית עד מביכה. קודם שראש העיר יבנה ארנה, אחר כך נברך אותו, ועד אז נצטרך אנו העיתונאים, עמוק באלף השלישית לספירה, לשבת בקצה המרוחק של היציע, בקושי לראות את המשחק, בלי שקע לחשמל, בלי אפשרות לקבל בקבוק מים, בלי סנטנדרטים מינימאליים לסיקור משחק במאה העשרים ואחת. לטיפולך ניר!
במלחה כמו במלחה, גיהנום אמיתי. לו נשיא איראן, אחמדניג'אן, היה מגיע למלחה, הוא לבטח היה מתקבל בפחות בוז משמעון מזרחי. גם לדרק שארפ לא סולחים על גמר הפיינל פור לפני שתי עונות איך הוא וההצגות שלו גנבו את האליפות. להבדיל, דרור חג'ג' הוא לבטח הצהוב היחיד אי פעם שקיבל פרחים במלחה, ועוד זכה לעידוד מהקהל שאוהב אותו וסולח לו על המעשה המטופש בגינו הוא אולי עשיר יותר, אבל גם מסופסל יותר.
אם ציפינו למשחק שקול, הרי שבהתחלה באמת היה שוויון (בשלב הצגת השחקנים וההמנון) אבל אז שרקו השופטים לתחילת המשחק, ומאז לא ידענו שוויון מהו. עומאר סניד פותח את המשחק בסערה עם סל, שלשה, עוד סל, עוד שלשה. אחרי חמש דקות זה 6:12 לירושלים, כשעשר מהשתים עשרה הן של סניד. בהמשך הרבע הראשון גם טימי באוארס וטרוויס ווטסון מתחילים לקלוע, וירושלים פותחת יתרון קל. מכבי מבולבלת, הססנית, והזרים של ירושלים מענישים על כך.
אחרי רבע ראשון יחסית שקול, רק 14:19 לירושלים, אני שם לב לנקודה מעניינת. אף נקודה מתוך ה-19 של ירושלים לא נקלעה ע"י שחקן ישראלי. ארבעת הזרים (השלושה שפתחו ופאוול שעלה מהספסל) קלעו את כל הנקודות האדומות. תרומת הישראלים הייתה לא אפסית אלא שלילית. מרקוביץ' נתן מפגן החטאות ואיבודי כדור, מורן רוט החמיץ מהשלוש שוב ושוב ושרון ששון נראה כמו צל של עצמו.
ובכל זאת, עם זרים שפוגעים בטירוף אפשר לסבול את המהלכים הכושלים לחלוטין של הישראלים. רק אחרי עשרים ושתיים נקודות זרות קלע מרקוביץ' סל ישראלי ראשון לירושלים, ופאוול ובאוורס מיד דפקו שלשות אדירות כדי לכפר על כך. זה היה בערך השלב שבו ירושלים שמעה את השיר של ריטה "שביל הבריחה". שימו לב לאחוזי השלוש של הזרים. באוורס קבר שלוש משלוש, סניד שתיים משתיים, ופאוול שתים משלוש. רק החטאות מצמררות של ששון (אפס מאחת) ורוט (אפס משלוש) מנעו מירושלים לסגור משחק כבר באמצע הרבע השני.
אני שם לב שבשלב מסוים יובל נעימי (שהחליף את רוט ולא תרם כלום) ומרקוביץ' פשוט שוטטו על המגרש, בזמן שהזרים הירושלמים טחנו את מכבי מכל פינה בהיכל, כולל מהמזנון, מהשירותים ומקופת הכרטיסים בחוץ. הפועל רצה לעשרים הפרש ועוד היד נטויה.
עכשיו כמה מילים על מכבי תל אביב. עבור ירושלים זאת לא יריבת הכנה לצ'אלנג' קאפ. אני מניח שגם אליצור רמלה נשים לא היו לוקחות את מכבי בכושרה הנוכחי כהכנה לגביע רונקאטי ז"ל. מי ששם 2.5 מיליון דולר על קרלוס אריו יכול היה באותה מידה להשקיע בבנק של לימן ברדרס. בכל מקרה הכסף הולך פייפן. העסקה של מרקוס בראון נראית לי כעסקה הכושלת ביותר מאז שהאינדיאנים מכרו לאדם הלבן את חצי האי מנהאטן תמורת כמה שרשראות חרוזים. טריי סימונס וג'ייסון וויליאמס, שחקנים טובים בקבוצות שלהם אשתקד, הם ההוכחה שמכבי תל אביב מתעסקת יותר מדי בלהחליש את היריבות ולא מספיק בלבנות קבוצה.
אבל זה לא הכל. טל בורשטיין הוא לא אותו שחקן של לפני הפציעה, כלומר שתי הפציעות. דריק שארפ, בניגוד לשמו, כבר לא חד כבעבר, ונראה כי הגיל כמו גם הספסול נותן את אותותיו. יניב גרין גם כן מוכיח שהספסל לא עושה לו טוב, ודאור פישר הוא מה שאנו המשפטנים מכנים "נפקד נוכח". מי כן מחזיק איכשהו את תל אביב בתמונה (עד כמה שעשרים ואחד הפרש במחצית זה להישאר בתמונה) הם ליאור אליהו עם תשע נקודות במאה אחוז מהשדה, ועומרי כספי קצת, אבל ממש קצת.
בירנבוים מנסה הכל. אבל ממש הכל. הוא אפילו זורק למגרש את דרור חג'ג' שמקבל שלוש דקות שמוכיחות שהספסל מחסל שחקנים. חג'ג', שבמלחה היה משחק 40 דקות בלי הפסקה ועוד היה לו כוח בהפסקה למכור פופקורן וקולה אם היו מבקשים ממנו, הפך בתל אביב לשחקן ספסל חלוד, ובשלוש דקות שהוא קיבל הוא הספיק להעיף שתי שלשות איומות שלא פגעו בכלום ולחזור לספסל עד סוף המשחק. גם אסטבן באטיסטה קיבל את המנה שלו, 45 שניות לסוף החצי, אלו היו 45 השניות היחידות שלו על הפרקט, אז מה הפלא שהוא רוצה לעזוב? אם ביום נוראי של כל שחקני מכבי הוא לא מקבל הזדמנות, אז מתי כן?
בשלבי הסיום של המחצית הישראלים של ירושלים גרועים מאי פעם, ולאיש זה לא אכפת. ששון, נעימי ורוט יכולים להשליך כמה שהם רוצים ולהחטיא חופשי. הזרים של ירושלים טוחנים דק דק את תל אביב בריבאונדים בשני הסלים, וכל החטאה ישראלית נגמרת בשניים שלושה ריבאונדים בהתקפה (בעיקר של ווטסון שמאמלל את הגבוהים הצהובים) ובסוף גם בסל.
אם מכבי ירדה למחצית עם 21 הפרש וציפייה לנס, החל הרבע השלישי ומהר מאד העסק נסגר. באוארס הנפלא בשתי שלשות, ווטסון מתעופף להטבעה ובשלושים הפרש העסק סגור. הפסימסטיים באוהדי ירושלים עדיין מזכירים שהסטטיסטיקה נוטה להתיישר, ולא לאורך זמן תישאר תל אביב עם 15 אחוז מהשלוש, אבל בינתיים ההתיישרות היחידה של הסטטיסטיקה היא שרוט שעד אז היה על אפס אחוזים מהשלוש קובר שלשה ענקית ומרקוביץ' קולע סל. רבע שלישי ירושלים נזכרת בשירו של ביאליק "על השחיטה" בעוד שמכבי תל באביב נראית עדיין עייפה מהמשחק מול אליצור קרית אתא.
בשלושים הפרש גודס מראה שהוא עדיין נשאר מכביסט בנשמה. הוא מתחיל לעשות כל מהלך אפשרי על מנת שבמקום לקרוע את לגזרים בארבעים הפרש ואולי להגיע לחמישים הפרש (ובכושר הנוראי של מכבי זה היה אפשרי) הוא עובר לניהול משחק הזוי. זה מתחיל בהורדת ווטסון, ממשיך בייבוש פאוול ונגמר בכך שנעימי, בערב נוראי, קיבל את המושכות להוביל את הקבוצה, והוביל אותה רק מטה, בלי שגודס יקח פסק זמן ויעצור את המפולת.
רבע רביעי החל קטסטרופה לירושלים. ארבע וחצי דקות הקבוצה לא קלעה נקודה. נעמי איבד כדורים, אם הוא לא איבד אז הוא פשוט העיף אותם בכיוון הכללי של הסל, ארויו החל לנצל את הגארבג' טיים כדי לשפר את הסטטיסטיקה האישית שלו, שארפ שעמד על אפס נקודות עגול החל לדפוק את השלשות המטורפות שלו, ורק בעשרים הפרש גודל לקח פסק זמן שלא לחלוטין עצר את הדעיכה. ירושלים החלה לשחק מוזר, לעשות התקפות של 24 שניות בסופן הכדור מקסימום נזרק לעבר הסל, גם זה לא תמיד, והמזל הגדול שלה היה שמכבי תל אביב היתה כל כך גרועה, שאפילו ברבע שערורייתי של ירושלים התוצאה לא קוצצה יותר מדי.
רוט בשלשה ענקית עצר את ההתרסקות, ושלוש דקות לסיום שרון ששון, שבמשך 37 דקות עמד על אפס עגול וצח, קלע את השתיים הראשונות שלו מהקו, מייד אחר כך קבר עוד שלשה ענקית, ועם אליי הופ ענק של באוורס המשחק נגמר. שתי דקות לסיום באוורס קיבל סטנדינג אוביישן ענק, דקה לסיום הושלמה ההשפלה כשממעמקי הספסל הירושלמי נשלפו ג'ורדן פליגל ובן לזר, שאפילו הספיק להחטיא זריקה, ואילו תל אביב יכולה רק להתנחם בכך שיש בליגה שלנו נמושות כמו רמת גן וראשל"צ להוציא עליהן את העצבים.
כשיצאתי ממלחה אחרי המשחק, לא היה פקק תנועה, אפילו לא עומס קל שבקלים. אלפי האוהדים נשארו בהיכל לשיר שירי הלל לעיר הקודש לשמעון מזרחי. שבוע הבאה מול ההולנדים המעופפים של אריק שיבק יהיה בטוח קשה יותר.
כתבות אחרונות באתר
|
|