|
פיינל בור
ליאור פרי
,26/05/2010
שלושה חודשים אחרי שהוא רכש כרטיסים לראות את קבוצתו האהודה מכבי חיפה מצא עצמו ליאור פרי בפיינל פור * בלי קבוצה לאהוד, בלי מתח, בלי כדורסל * רשמים מערב עצוב לענף.
הכל התחיל אי שם בתחילת חודש פברואר כמדומני. לשבריר זמן קצר ביותר החיים שלי נראו יפים. הכל התחיל להתחבר לעצמו. מצאתי עבודה, צמצמתי את הרגלי השתייה שלי, חשבתי שאולי אפילו אמצא אהבה, ומעל לכל – מכבי חיפה שלי היתה חזק במקום השני בליגת העל בכדורסל, ג'רמי טיילר עדיין היה על תקן של הבטחה גדולה שטרם מומשה, הגב של עידו קוזיקרו עוד היה בריא. העתיד נראה כל כך ורוד, שהתחלתי להרכיב משקפי שמש.
מנהלת ליגת העל התחילה לשווק את הכרטיסים לפיינל פור, ואני, שזכרתי את ההיסטריה האדירה אשתקד סביב מעט הכרטיסים שהוקצו לנו, אוהדי מכבי חיפה, לפיינל פור, החלטתי שאני לא לוקח סיכונים, ורכשתי זוג כרטיסים לפיינל פור, לי ולבני יהונתן. כיהונתן העז לשאול שאלות כפירה כמו "ואם לא נעלה לפיינל פור, מה נעשה עם הכרטיסים" השתקתי אותו בהסברים שאין שום אפשרות, אפילו לו תיאורטית, שלא נהיה השנה בפיינל פור. לא כשאייר ג'פרסון לא מפסיק להמריא, קוז'יקרו קשישא חופר מתחת לסל וג'ייסון ריץ' מפגין יכולת של מי שבאמת יהיה ריץ' יום אחד.
ואז באה הנפילה הגדולה. רצף של הפסדים מיותרים דרדר את חיפה למקום הרביעי, ושם באה סדרת הפלייאוף האיומה של נתניה, ואני ראיתי איך הכרטיסים היקרים שלי מאבדים את ערכם בערך כמו מניית נדלן ביום גרוע בוול סטריט.
במקביל החלה גם ההתדרדרות האישית שלי, שהיתה מסונכרנת לקריסת קבוצתי האהודה. במשחק השלישי בפלייאוף מול נתניה, ישבתי ברוממה וכרסמתי בעצבנות כדורי אקסטזי ושאר טריפים, כמו שאתם מכרסמים גרעינים. המאמן (המודח) אבי אשכנזי צרח לשחקניו שאסור להרים ידיים, ואכן ג'סי פלוט רוסה הקשיב לו, לא הרים ידיים כשפינוק עלה לשלשה הקריטית שהחזירה את היתרון בסדרה לנתניה.
במשחק הרביעי כבר הייתי שבר כלי. במהלך כל המשחק הנוראי בנתניה בלסתי כל טריפ, סם, רעל, תרופה או חומר כימי שאי פעם הומצא, תוך שאני מתפחלץ מכל מהלך איום של חיפה, ותוהה ממה אני צפוי להתמוטט קודם – ממנת יתר או מהתקף לב. הסוף כמובן ידוע, חיפה הפסידה את המשחק והסדרה, וכרטיסי לפיינל פור איבדו עוד 30 אחוז מערכם, במקביל למניותי בבורסה שירדו בשיעור דומה.
תכננתי למכור את הכרטיסים לאחד מאלפי האוהדים הירושלמים, רק שעוד באותו יום שחיפה הפסידה בפיינל פור, אושפזתי באשפוז כפוי במחלקה הסגורה עקב בעיה קשה של התמכרות לסמים, אלכוהול ובעיקר כדורסל. עם כבד הרוס, ריאות חנוקות, מוח שרוף ולב שבור נשלחתי להסתכלות, ובהמשך לאשפוז ממושך במסגרתו נאלצתי לעבור גמילה מכל הרגלי הנוראיים.
שבועיים חלפו, ולמזלי שוחררתי למחלקה הפתוחה יממה לפני הפיינל פור. לא הצלחתי למצוא מי שירכוש את כרטיסי (אוהדי ירושלים ותל אביב רכשו כרטיסים הרבה קודם, ואילו למצוא אוהדים לנתניה והגלבוע זו משימה בלתי אפשרית). וכך מצאתי עצמי מגיע הערב לפיינל פור, גורר אחרי את בני יהונתן ששוב ושוב מילמל משהו בנוסח "אבא, זוכר ששאלתי מה יקרה אם לא נגיע לפיינל פור?".
ההרגשה מוזרה להגיע לאירוע השיא של הכדורסל הישראלי (עד כמה שמשחק עם 60 אחוז זרים נחשב ל"ישראלי") בלי הקבוצה שלך. זה כמו להגיע למסיבה שבה אתה לא מכיר אף אחד, מסיבה אליה הוזמנת על ידי חבר, להגיע ולראות שהחבר שהזמין אותך לא נמצא. עכשיו תוסיפו על כך את העובדה שנאסר עלי בתכלית האיסור לשתות אלכוהול או לעשן גראס, ותבינו את המצוקה. חשתי כמו בחורה היפית שהגיע לפסטיבל וודסטוק כשהיא במחזור, אבל ניסיתי להתנחם שלפחות אזכה להנות מכדורסל נטו, עם כל מה שאני אוהב – מתח, כדורסל איכותי והרבה דרמות.
וכל זה היה בדיוק מה שחסר לנו הערב. מילא שמכבי חיפה שלי לא היתה, מילא שלא יכולתי לשתות אלכוהול או להתמסטל, אבל למה אי אפשר היה להנות קצת מכדורסל ?
האווירה עצמה לא היתה משהו. תיאורטית, היו הערב בהיכל משהו כמו 11,000 איש. בפועל, ראינו שני משחקים עם קרחות עצומות ביציעים. במשחק הראשון אמנם אוהדי ירושלים עשו רעשים עצומים, אבל 7,000 הכיסאות של אוהדי מכבי תל אביב היו מיותמים (אחרי הכל, את האוהדים המפונקים של תל-אביב, שרגילים לראות משחקי יורוליג איכותיים, לא ממש מרתק לראות את הנמושות מירושלים והגליל). לעומת זאת, במשחק השני כמעט כל 4,000 הכיסאות הירושלמים היו נטושים (למי יש חשק להישאר להצגה שניה אחרי הפסד, רק כדי לראות מי תהיה יריבתך בקרב על המקום השלישי מחרתיים?).
באשר לאוהדי הגליל / גלבוע ונתניה, כאן הסיפור עוד יותר עצוב. אוי לליגה ששתיים מתוך ארבעת משתתפות הפיינל פור שלה לא מסוגלות להביא יותר מקומץ זעום של אוהדים. בגלבוע עדיין לא הפנימו שהעמק הפך למעצמת כדורסל (תחשבו על זה, אין אף עיר בישראל כולל תל אביב שיש בה שתי קבוצות כדורסל בליגת העל, ואילו לעמק יהיו בשנה הבאה שלוש קבוצות!) וכמות האוהדים מהגלבוע (או אולי מהגליל העליון?) כיסתה בקושי חלק ממרומי יציע 9. אוהדי נתניה התמקמו אי שם במרומי היציע שמאחורי הסל, כאשר הכמות שהגיעה היתה ממלאת אולי את אולם הכדורסל של בית ספר ישורון, אבל במרומי היציע ביד אליהו הם נבלעו כלא היו.
אז אוירה לא ממש היתה, לפחות לא כמו שנה שעברה, אבל ציפיתי להתנחם בכדורסל מלהיב, וכאן העסק היה עוד יותר מבעס. אחרי שאשתקד קבלנו שתי דרמות אדירות בחצאי הגמר, עם משחק בהארכה, עוד משחק שמוכרע בשניות הסיום, מתח, עצמים ודרמות, השנה לא היה לנו שום כלום מכל זה.
עוד לפני הג'אמפ הראשון נדהמתי מכמה כסף אפשר לפרק ביד אליהו, במה שאני מכנה קומפלקס מסעדות וחנויות עם מגרש כדורסל באמצע. שאלתי את יהונתן מה הוא רוצה במזנון ? נקניקיה ? פופקורן ? גלידה ? גרעינים ? בייגלה ? תשובתו היתה שאת כולם. 23 ₪ לנקניקיה, עוד 20 ₪ לפופקורן, 24 ₪ לפעמיים קולה, ו 20 ₪ לגלידה, וכבר שלמתי 87 ₪ לפני טילון וגרעינים (107 ₪ אחרי...).
בעוד יונתן זורק מיציע 1 את הפופקורן שלו על הקהל באולם, מתחיל המשחק של ירושלים נגד הפועל הגליל עליון גלבוע אלטשולר שחם חיים אוחיון או משהו כזה. לקבוצה עם השם הארוך יותר מהסגל שלה יש שלושה נציגים בחמישיית העונה, וזה אומר הרבה על הכדורסל שלנו. ולא לטובה.
מתפתח משחק די צמוד, אבל גם די חלש. את הפועל ירושלים ראיתי כל העונה במלחה, ותאמינו לי שזו תעודת עניות לליגה שלנו שזו הקבוצה שסיימה מקום שני בליגה. עם הרבה הפסדי בית, עוד הרבה ניצחונות מזליסטים, ירושלים סיימה עונה לא איכותית במיקום שיש בו אלמנט של הטעיה, ודי היה בהספד אחד כדי לדרדר אותה עמוק למקום החמישי ממנו ספק אם היא היתה מגיע לפיינל פור.
הגלבוע לעומת זאת היא קבוצה שאיש לא ציפה ממנה לכלום, איש גם לא הבין איזו זכות קיום יש לה במשכנה החדש בגלבוע, ובכל זאת, בלי מסורת, בלי אוהדים, בלי נוער ובלי זהות, הצליחה הקבוצה מהגליל העליון שעברה לגלבוע להפוך לחברה קבועה במועדון הפיינל פור.
בפועל, התפתח משחק כדורסל שיותר משהוא היה צמוד ושקול הוא היה ירוד ברמתו. החטאות ואיבודי כדור בסיטונאות, משחק מבולבל של שתי הקבוצות, אחוזי קליעה עלובים ומשחק שכונתי במיוחד. קשה לציין מישהו שממש הצטיין במשחק. בחצי הראשון ירושלים החלה לפתוח פער מבטיח, בעיקר משום ששחקני הגלבוע היו חלשים מאד. לעומת זאת בחצי השני ירושלים כל כך נחלשה, שהגלבוע ביצעה מהפך ואף התחילה לבנות בהדרגה יתרון מבטיח, שמקורו בראש ובראשונה מבוסס על סדרת החטאות איומה של ירושלים.
בגלבוע דווקא מצאתי כמה נקודות אור. למשל העובדה ששחקנים ישראלים כמו דגן יבזורי, גוני יזראלי, כדיר ואבישי גורדון מקבלים הרבה דקות, וגם מנצלים אותן היטב. ישראלים סבירים מאד פלוס זרים לא רעים, הם מתכון בטוח למדי בכדורסל הישראלי השוקע. בירושלים לעומת זאת בלבול. יוגב אוחיון, שבחלק מהמשחקים באמצע העונה היה נפלא, נעלם כלא היה בסוף העונה. אורי קוקיה, שחקן נשמה ענק, לא הופיע ביד אליהו. שרון ששון, הידית הכי קטלנית מחוץ לקשת, נשכח אי שם על הספסל ולא ראה פרקט. אז לא יובל נעימי יציל את המולדת, בטח לא היום שבו זר מפתח כמו דיזון תומפסון משמש כנפקד נוכח על הפרקט.
משחק התקפה קטסטרופלי של ירושלים בחצי השני מאפשר לגלבוע לבנות יתרון מבטיח. ירושלים מנסה להציל המולדת בשלשות מטורפות, שרובן לא מוצא את הטבעת. חלקן אפילו לא את הקרש. לקראת הסוף איכשהו גליל מרבה להחטיא מהעונשין (וגם לא מהעונשין) ונראה כאילו לפנינו משחק שקול, אבל זו אשליה אופטית. ירושלים מקפידה שלא לבנות שום סוג של מומנטום, ובפעם השניה ברציפות להפסיד בחצי גמר הפיינל פור.
אחרי המשחק הראשון, אותו נזכור בעיקר בגלל רמתו הירודה, מגיע עוד שלב בהוכחת עליבות הכדורסל הישראלי. בטקס הענקת הפרסים למצטייני העונה, שכחו לבחור במאמן העונה (מה שמנע מאריק אלפסי תואר כנראה) שכחו לבחור את שחקן העונה (למרות שלכולנו ברור שזה דנילו פינוק) וכתגלית העונה בחרו את דורי אסף. אז נכון, דורי אסף נתן חצי עונה נפלאה בבני השרון, אבל אם שחקן ששיחק חצי עונה ונפצע, ולא חזר עד סוף העונה, הוא תגלית העונה, זה אומר משהו על דור העתיד שלנו.
אבל עזבו אותכם מהגיגים ושטויות, היה לנו משחק שני, ואם המשחק הראשון היה נפילה, מה נגיד על השני?
יש לי המון סימפאטיה לנתניה, למרות שרק בגללה אנחנו החיפאים לא היינו הערב ביד אליהו. זו אולי הקבוצה היחידה בליגה שבנויה כמו שאני (וכל שאר אוהדי הכדורסל הלא תל אביבים) היינו רוצים לראות. מעט שחקנים זרים (ארבעה, כולל טוני יאנגר שלא תורם כלום, כך שזה בעצם שלושה) הרבה שחקנים מתוצרת בית (איזה עוד מאמן אמיץ יעניק לערן אסנטי ואלירן גואטה כל כך הרבה דקות משחק) דור צעיר עם פוטנציאל (מי אמר רוברט רות'בארט ולא קיבל?) להבדיל משאר הקבוצות שעלו לליגת העל נתניה השאירה חלק ניכר משחקני העונה שעברה, בקיצור, נתניה היא אולי הקבוצה היחידה בארץ שאוהדיה יכולים להזדהות עם שחקניה ועם הצוות הניהולי ולא לראות בקבוצה אוסף לגיונרים חסר זהות.
אבל, וכאן בא אבל גדול, עם כל האהבה שלי למה שנתניה מייצגת, ועם כל האידיאולוגיה הנכונה שלה, לא ליאור חכמון ושון ויינשתיין הם אלו שיתנו בראש למכבי תל אביב.
למעשה, ראינו משחק של הקפיטליזם הטוטאלי התל אביבי מול האידיאולוגיה הנתנייתית, הכסף הגדול של תל אביב נגד המשפחתיות והאינטימיות של נתניה, היכולת האדירה של בלות'נטאל ופניני מול הרצון לתרום של גואטה ואסנטי. ונחשו לבד מי ניצח.
בהתחלה היה שקול ומאוזן, אבל אז למרבה הצער השופטים שרקו לפתיחת המשחק. השיוויון נמשך עד ל 5:5, היה גם רגע שהיה רק 7:8 לתל אביב, אבל דווקא אז יהונתן רצה ללכת לשירותים. כשחזרנו אחרי דקה כבר היה 15:8 לתל אביב. או אז יהונתן רצה גלידת יוגורט. חזרנו אחרי שלוש דקות (ועם 20 ₪ פחות) וזה כבר היה 15 הפרש, ואנו עדיין ברבע הראשון!
כדי לנצח את המעצמה מתל אביב, אתה צריך לתפוס את יום חייך, ולקוות שתל אביב תהיה ביום גרוע במיוחד, וגם אז המשחק יהיה שקול ביותר. כשמכבי תל אבי מגיעה מפוקסת, ואילו דווקא נתניה הגיעה הלומה לחלוטין, צפו לשלושים הפרש במחצית, וזה מה שקרה.
ברבע השני, כשמכבי תל אביב כבר גירדה את ה 30 הפרש, יהונתן רצה לחזור הביתה. ניסתי לעודד אותו להשאיר עם הבטחות בנוסח "כולה 10 שלשות של נתניה ויש לנו שיוויון". בעוד אני מסביר לו שיש לי הרגשה שפינוק עוד מעט יפציץ כמה שלשות והכל יהיה פתוח, בא פניני או בלוטנטל או שניהם, קוברים עוד שתיים, שלוש שלשות, והדרך חזרה לכביש 1, בואך ירושלים, קרובה מאי פעם.
מיואש מהמשחק המשעמם, נזכרתי שיש לי כרטיסים גם לגמר. החלטתי לחפש איזה אוהד של הגלבוע שירצה לקנות כרטיס. הבעיה ש 4,000 ירושלים נוספים חיפשו נואשות כמוני את האוהד האלמוני.
הצלחתי עוד לסחוב את יהונתן לשרוד עד החצי (בהבטחה שקוימה שהוא יזכה לראות את אלילו, עידו קוזיקרו, מקבל פרס על עשור נפלא) אבל ברבע השלישי, כשלא נראה היה שום סימן שנתניה תרד את ה 30 הפרש, הוא דרש בתוקף לפרוש. הוא החמיץ את כל האקשן, בסוף הפער ירד עד ל 26 נקודות !
ביום חמישי בגמר הבלתי נגמר על תצפו להרבה יותר. התחזית שלי: 4,000 מקומות ריקים איפה שאמורים היו להיות אוהדי ירושלים, 20 הפרש לתל אביב עוד לפני המחצית, ו 140 ₪ פחות בארנק שלי, וזאת אם לא יעלו את מחירי הנקניקיות.
ותחשבו איזו סיומת שונה היתה לעונה הזו, אם במקום פיינל פור היו לנו עכשיו סדרות פלייאוף עד הסוף.
כתבות אחרונות באתר
|
|