|
ואני בכלל רציתי להגיע לרוממה
ליאור פרי
,02/11/2009
ליאור פרי היה כבר בדרך לנסוע מהרי יהודה לחיפה * רגע לפני שהוא עולה על כביש 1 התברר לו שאף אחד לא מחכה לו ברוממה * אז סיבוב פרסה והרכב מקרטע לכיוון מלחה * זה נגמר במשחק מצוין.
כמו יין ישן נושן שטעמו משתבח עם השנים, כך גם האהבה שלי לכדורסל בכלל ולמכבי חיפה בפרט הולכת וגוברת עם השנים. בעוד שרבים מחברי התבגרו, התמסדו, ובעיקר השתנו, אני נשארתי אותו אוהד כדורסל פנאט ומטורף שגם היום, כשאני גר בבית נקופה, 158 קילומטר מהיכל הספורט ברוממה (מדדתי באחת הנסיעות שלי להיכל) עדיין ימי ראשון מאוקטובר עד אפריל הם הימים להם אני מחכה יותר מכל.
השנה החלטתי לעשות לי מסורת. למרות המרחק הגיאוגרפי העצום, הצבתי לעצמי מטרה, להגיע לכל משחקי הבית של מכבי חיפה. כחיפאי לשעבר, מדובר בסוג של ביקור בית שבועי. להגיע כמה שעות לפני המשחק, ללכת לאיזו מסעדה ולהרביץ סטייק טוב עם כמה בירות, לפגוש במשחק כמה חברים וביחד להשתולל ולהתפרע כמו בימים העליזים שלנו ביציע גימל, כשעוד היינו צעירים ויפים, ואחרי המשחק ללכת לפאב, לחגוג את הניצחון עד אור הבוקר, או לחילופין להטביע יגוננו מההפסד ביין, איך שלא יהיה, העיקר לשתות עד עילפון.
אז הערב תכננתי לנסוע לרוממה לצפות במשחק החשוב נגד מכבי ראשל"צ. לא היה לי זמן לקרוא עיתונים, אז לא ידעתי באיזו שעה המשחק, אז שלחתי לדובר המסור של מכבי חיפה, חברי טל אבריאל, מייל ובו שאלתי באיזו שעה המשחק. הוא ענה לי שבתשע. זה אומר שאם אצה בשבע בערב, אספיק לאיזה סיבוב בירה כפול לפני המשחק, ומייד אחריו אוכל לרדת לקלמנ'ס לטרוף ארוחה בפאב הכי אהוב עלי (למרות שקלמן מיידלר עצמו הוא אוהד הפועל חיפה שרוף ומככב במרבית מאמריו של ניר קיפניס האגדתי).
רגע לפני שאני זורק את הקלאץ' ומתחיל לדרדר עצמי לעבר כביש מספר 1 צפונה, אני שולח לטל אבריאל מסרון לשאול אותו למה כל המשחקים מתחילים בשבע וחצי ורק בחיפה מתחילים בתשע. טל עונה לי שככה זה במנהלת, המשחק שמשוחק ביום שני מתחיל בתשע בערב בגלל שזו שעת השידור. רק אז אני קולט שהמשחק של מכבי חיפה ביום שני, וחושב איזה פאדיחה אם הייתי מגיע הערב להיכל ומגלה היכל ריק לחלוטין (בעצם זה היה מזכיר לי את השנים הנוראיות בתחתית ליגה לאומית ב' שככה נראה ההיכל, רק שהערב אפילו לא שיחקו שם!).
אז מה עושה עכבר כדורסל ברמ"ח איבריו, שכבר העמיס על הרכב שלו את כל ערכת המשחק (צעיפים, גרעינים, פיתות עם שווארמה, וארסנל מרשים של בקבוקי אלכוהול מכל הסוגים) ? כמובן, מבצעים פרסה בכיכר של אבו גוש, מסבירים לבני יהונתן (האוהד הכי שרוף של עידו קוז'יקרו בכל הרי יהודה) שבמקום מכבי חיפה נוסעים למלחה, ומייד דוהרים במעלה הקסטל בואך ירושלים לראות את הפועל ירושלים מארחת את הקבוצה עם השם הכי מסורבל בתולדות הכדורסל הישראלי לדורותיו – הפועל אלטשולר שחם גליל עליון גלבוע עמק יזרעאל.
כשעברתי לפני שבע שנים מחיפה לבית נקופה, הכדורסל מאד חסר לי. מכבי חיפה שהייתה אז מ.כ. חיפה פרפרה פרפורי גסיסה אחרונים, אחר כך התאיידה ושבה בגרסה מצומצמת בליגה הארצית. באותה תקופה את ימי ראשון הייתי מעביר מול המחשב, באתר הספסל, מחכה בזעם לעדכונים על תוצאות הליגה הארצית, לדעת כמה עשינו בכרמיאל ובחצור. ככה אגב נוצר הקשר הראשוני של עם אתר הספסל, ומאז ועד היום הם מצטערים על כך.
אחרי כמה שנים באזור הרי יהודה, כל כך היה חסר לי הכדורסל, שהתחלתי ללכת למשחקים של הפועל ירושלים, סתם כדי להיזכר איך נראה משחק הכדורסל. זה קצת מוזר לצפות במשחק שבו אין לך קבוצה אהודה, אבל מצד שני אתה יכול להתרווח וליהנות מכדורסל טוב, בלי מתח, בלי עצבים, לא כמו במשחקים של חיפה אהובתי, שם אני בחצי מהמשחקים מרגיש איך התקף הלב הבא שלי מגיע.
וככה התחלתי להכיר את הפועל ירושלים, ומעונה לעונה אני מחבב אותה יותר. לא אוהב, אבל מחבב. כל שנה הקבוצה בקיץ כמעט ולא שורדת, תמיד ברגע האחרון דני קליין הכל יכול מגרד עוד תרומה כאן, עוד ספונסר שם, ואיכשהו זה תמיד נגמר בבניית קבוצה עם סגל לא רע בכלל.
כך גם השנה, בקיץ יובל נעימי היה כמעט בבדידות מזהרת. אחר כך הביאו את יוגב אוחיון, סגרו עם שרון ששון, הביאו חמישה זרים והנה יש לנו קבוצה לתפארת. אחרי שהם זכו בגביע ווינר אגב רמיסת מכבי תל אביב, ואחרי שהם הבטיחו חורף אירופאי חם עד רותח במלחה, הגיע זמן לליגה, ומבחינת ירושלים הערב נפתחה העונה הרשמית, במשחק הבכורה במלחה לעונה זו.
אבל איזו פתיחה מוזרה זו היתה. אחרי שגם זקני מלחה לא זוכרים מתי פעם אחרונה ירושלים הפסידה בבית, דווקא מול הקבוצה המוזרה של הגליל העליון שמשחקת בגלבוע, זה קרה. וכמה שזה לא היה צפוי. משחק שלם ירושלים הובילה די בבטחה. לפעמים חד ספרתי, לפעמים דו ספרתי. איכשהו 39 דקות ו53 שניות, הכל היה רגוע במלחה. הגליל (כלומר, הגלבוע) לא הובילה אפילו פעם אחת, וגם כשהם צמצמו קצת מידי פעם, מייד ירושלים נתנה גז ואחד מתוך שרשרת הזרים המעולה שלה מיהר להקפיץ את התוצאה.
רק שבע שניות לסיום, כשהגלבוע עלתה ליתרון ראשון, עלו במלחה מחשבות כפירה ראשונות שאולי מפסידים את המשחק. כמה שריקות שנויות במחלוקת שלחו את המשחק להארכה, ודווקא בה קרה הבלתי יאמן וירושלים הפסידה.
למעשה, ירושלים לא הפסידה לקבוצה אחרת, היא הפסידה לשחקן אחד בלבד. הגלבוע זו בעצם קבוצה של שחקן אחר, ג'רמי פארגו, ולצידו ארבע מלצרים שכל תפקידם זה להגיש לו את הכדורים. פארגו שזכה לפירגון רב, שיחק בחלק מהמשחק במשהו שנראה כמו אחד על חמש. הוא הוביל את ההתקפה, סידר לעצמו מצבים, חדר לליי-אפס, ניתר להטבעות, יצא החוצה לגאמפ שוטס וגם יצא בחזרה מחוץ לקשת כדי לקבור חמש שלשות. חוץ מלמסור אסיסטים לעצמו הוא עשה הכל, ועם 36 נקודות באחוזים מצוינים חיסל את ירושלים.
חוץ מפארגו הגלבוע לא מציאה יותר מידי. איזייה סואן היה די יעיל, והוכיח שבעוד שלסכנין יש את עבאס סוואן, לירושלים הוא הפך למבעס סוואן עם 19 נקודות, בעיקר במאני טיים. דיון דואל גם היה סביר עם 16 נקודות, גם הן בעיקר ברגעים החשובים. דווקא השחקנים שאני רציתי לראות, איכזבו. דגן יולזרי, כוכב העמק שטווח 20 נקודות בשבוע שעבר נעלם כלא היה, טוני גפני, האיש שהרגיש את האנ.בי.איי. ורגע לפני הג'אמפ הראשון נחתך היישר לגלבוע, היה בגדר תעלומה. היכולת שגפני הציג היתה כל כך גרועה (1 מ 6 מהשדה, איבודי כדור ואפס ריבואנדים) שקשה להבין איך שחקן שמציג רמה שלא מתאימה ל-WNBA היה מרחק יריקה מלהיות בליגה הטובה בעולם. נו טוב, נסלח לו, אולי זה הג'ט לג.
בירושלים, וזה מפתיע להגיד אחרי הפסד בית, הקבוצה דווקא שיחקה מצוין. בכל רגע נתון היה שחקן ירושלמי אחר שהיה דומיננטי. ברבע הראשון פינקני הוכיח שהחיים זה פיקניק, ברבע השני טריי סימונס קבר שלוש שלשות ברצף והביא את ירושלים לבריחה שנראתה כסוגרת את המשחק, ברבע השלישי האנטר שיובש על הספסל כל החצי הראשון, עלה כרוח סערה, וברבע האחרון דיז'ון תומפסון היה משכמו ומעלה. הבעיה היתה שבעוד שבגלבוע הספיקה התעלות של שחקן אחד כדי לנצח, בירושלים זה לא קרה. מה גם שבהארכה, דווקא אז, אף שחקן ירושלמי לא התעלה על עצמו.
שורה תחתונה, ראינו משחק מצוין, זכינו לראות ערב מופלא של ג'רמי פארגו, ראינו את ירושלים מפסידה בבית, ובעיקר קבלנו מסר חד משמעי – שזו הולכת להיות ליגה לא צפויה לחלוטין. הפחד היחיד שלי, שעוד כמה מופעים כאלו של פארגו, ומכבי תל אביב ישר מחתימה אותו כדי לייבש אותו בעונה הבאה על הספסל ביד אליהו.
כתבות אחרונות באתר
|
|