ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

הלם במלחה
ליאור פרי ,12/11/2007

רימון הלם הרס את המשחק הטוב ביותר שהיה עד כה בליגה. 38 דקות נפלאות נקטעו בשניה אחת של טירוף מוחלט. ליאור פרי חזר ממלחה ועדיין לא מבין איך משחק כזה מדהים נגמר בטעם כל כך רע.

חז"ל אמרו שמה שטיפש אחד מסוגל לעשות, גם אלף חכמים לא יכולים לתקן. אוי, כמה שהם צדקו. הערב במלחה ראינו איך אידיוט אחד הורס חוויה לאלפיים חמש מאות איש. איך ברגע אחד השקעה של מיליוני דולרים בשתי קבוצות כדורסל נהדרות יורדת לטימיון.

פתאום אין חשק, אין כיף, אין הנאה. תשאלו את מיקי דורסמן, הבעלים והמאמן של חולון. בבוקר שיחת היום היתה ההחתמה של טאנוקה בירד. בתשע בערב דיברו על איך חולון מהווה אלטרנטיבה מופלאה להפועל ירושלים. בתשע בערב כבר פינטזו על הקרב בין חולון למכבי תל אביב. ואז בעשר וכמה דקות כבר איש לא התעניין לא בבירד ולא בדורסמן אלא במצב ידו של המאבטח שנפצע כאשר רימון הלם התפוצץ לו ביד.

כמה טמטום אפשר לדחוס לתוך מעשה אחד. למה ריבונו של עולם היה צריך האוהד האדיוט הזה, שאמור לפחות לכאורה לאהוד כדורסל, ללא קשר לקבוצה אותה הוא אוהד, לפוצץ את המשחק, ובאותה הזדמנות גם את כף ידו של המאבטח ? הרי האוירה היתה נפלאה, הקהל של שתי הקבוצות התנהג למופת, לא היתה עוינות ולא יריבות, המשחק היה ספורטיבי, איכותי, ולו היה מגיע לסיומו, שתי הקבוצות היו זוכות לתשבוחות רבות ללא קשר לזהות המנצחת.

ואז פתאום, דקה וחצי לסיום, כשאנו עדים לדרמה נהדרת וקאמבק אדיר של ירושלים, מחליט הפושע הנתעב הזה לזרוק רימון הלם למגרש, לפוצץ לא רק את המשחק, אלא את כל ההנאה שלנו מהכדורסל, מהליגה, מהכל.

ואיפה לעזאזל היתה המשטרה? שעתיים מוקדם יותר הגעתי למלחה. נכנסתי ליציע 2. היו בערך שישה מאבטחים בכניסה. בקשתי לפתוח את התיק שלי. לא צריך, סימן לי המאבטח, בדק אותי חפיף על הגוף, בלי גלאי מתכות אלא בידיים בלבד, והכניס אותי. השוטר בכניסה בכלל לא זרק מבט לעברי. אז מה הפלא שהפושע הזה הכניס רימון הלם למגרש?

שלושים ושמונה דקות וחצי התענגתי על כדורסל משובח, בדקתי סטטיסטיקות, אספתי נתונים, הגגתי הגיגים שאמורים להיות מוקלדים מייד אחרי המשחק, בניתי כבר כתבה מסודרת, עם קטעים, צחוקים, הסתלבטויות, ואז ברגע אחד הכל נמחק. פתאום אין חשק לכתוב את כל ההומורסקות שהכנתי. לעזאזל, 26 שנה אני כותב בעיתונות, ולא זכור לי עדיין מקרה כה מצמרר, כה מפחיד, כה אווילי, מקרה שבנס לא נגרם במוות. אולי חוץ מאשר מוות לכדורסל הישראלי.