ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

זו מכבי חיפה הישנה והטובה שלי
ליאור פרי ,09/03/2009

אחרי שש שנים בהן הוא חי ליד ירושלים ליאור פרי סוף סוף זכה לראות את קבוצתו האהובה מחיפה מגיעה לעיר * התבוסה והתצוגה המחפירה של הירוקים דווקא עוררו אצלו נוסטלגיה לימים היפים של פעם * אז למרות 38 דקות של גארבג' טיים הוא נהנה מכל רגע.

האהבה שלי למכבי חיפה כדורסל החלה לפני כשלושים שנה. חיפה הייתה אז עיר של כדורסל. בעיקר עיר של הפועל. להפועל חיפה הייתה קבוצה שהייתה דיירת קבע בצמרת הליגה הראשונה (אז עוד קראו לה הליגה הלאומית). עם כוכבים כמו חיים זלוטיקמן, שאול לופו, הארווי לאסוף, ראלף דניאל, והזר הגרמני ברנרד קימבל, הפועל חיפה הייתה ממלאת את היכל הספורט ברוממה. מכבי חיפה לעומת זאת שיחקה בליגה השניה, שאז נקראה ליגה א' מחוז צפון, ומרבית שחקניה היו על גבול החובבנות (ארז נאורי, טובי סלילת, משה ביטר, דיויד מסטנבאום – האם השמות האלו מוכרים לכם?). באופן טבעי, נער מתבגר כמוני, מבולבל, דחוי, חדל אישים ולא רצוי בחברה, התחבר למכבי חיפה הכושלת (ששיחקה באולם ברחוב מכבי מול קהל שיא של 70 איש) ומאז אני ירוק בנשמה, בעיקר בכדורסל.

מאז הרבה דגים מורעלים זרמו בקישון. מכבי חיפה שלי עלתה וירדה (בעיקר ירדה) ליגות, ואת שלושים השנים האחרונות העברתי עם מעט מאד נחת, הרבה עונות תחתית, לא מעט ירידות ליגה, ובעיקר עם הרבה תבוסות. יש משהו מזוכיסטי בלהיות אוהד של מכבי חיפה כדורסל. הקולגות מהכדורגל קוטפים אליפויות, גביעים וטועמים את אירופה מפעם לפעם, אנחנו מטלטלים לקרב צמרת מול בית"ר חצור. בזמן שהקופים הירוקים נוסעים למשחק חוץ בפארמה, איטליה, אני ניסיתי לגרד טרמפ לבית אליעזר. כשיוסי בניון העיף את פאריס סן ג'רמן מגביע אופ"א אני ראיתי את פבל פיללנקו ממרר בבכי אחרי שירדנו לליגה השלישית.

בשנות השבעים התנדנדו בין ליגה לאומית לליגה א'. בשנות השמונים התנדנדנו בין לאומית א' ללאומית ב'. בשנות התשעים התנדנדנו בין ליגת העל לליגה הלאומית (עם ביקור בליגה הארצית) ובשנות האלפיים דילגנו מליגת ווינר לליגה הארצית ובחזרה. השנים האחרונות לא היטיבו עמנו, אנחנו הקבוצה היחידה בהיסטוריה שירדה מליגת העל שלוש פעמים ברציפות, ובדרך כלל כל ירידה הייתה מלווה בספיגת הרבה תבוסות.

לכן, ובשביל זה כל ההקדמה המיותרת והארוכה הפעם, מה שחוויתי הערב במלחה זה בעצם סוג של נוסטלגיה, התרפקות על הימים היפים של פעם, כשמכבי חיפה הישנה והטובה שלי הייתה שק החבטות של הליגה, הקבוצה שהיא כמו שום, כולם כותשים אותה. האמת, העונה די הלכתי לאיבוד. מכבי חיפה חזק בצמרת מתחילת העונה, הגיעה לגמר הגביע וגם כמעט גנבה אותו, ואוהד כמוני, שועל תבוסות וותיק, לא יודע מה לעשות בכאלו מקרים. אין לי מושג איך חוגגים ניצחונות גדולים, אני בטח לא בקיא בהנפות גביע או תפיסת צלחות אליפות. ולכן התבוסה במלחה החזירה אותי לימים היפים של פעם, כשעוד הייתי צעיר ויפה (נו טוב, רק צעיר. יפה אף פעם לא הייתי).

למלחה הגעתי עם בני יהונתן, שהעביר שש מתוך שבע שנותיו בירושלים, מה שלא מונע ממנו להיות ירוק בנשמה. תפסנו מקום בפינה הירוקה במלחה (צל"ש לעשרות הירוקים שהגיעו מחיפה והרעישו עולמות) והתארגנו למשחק הגדול – הקרב על המקום השני.

האמת, מנהלת הליגה דאגה לחצי עונת גארבג'. אמנם הורידו מאיתנו את הסיבוב השלישי המיותר, אבל בליגה שבו משחקים 22 מחזורים רק בשביל להחליט איזו ארבע קבוצות לא מספיק טובות לפלייאוף, ירושלים גמרה את העונה הסדירה בסוף הסיבוב הראשון, מכבי חיפה עוד גילתה עניין בשלושת המשחקים הראשונים של הסיבוב השני, ועכשיו שתי הקבוצות משתעממות עד חודש מאי הגדול.

בתכל'ס, מה זה משנה מקום שני או שלישי (או רביעי או חמישי או שישי?). מה זה משנה אם מקבלים בפלייאוף את גבעת שמואל החלשה או בני השרון האנמית. אין גם יתרון ביתיות בשלב בקריטי, בגלל שבמילא הפיינל פור ביד אליהו, לכן שתי הקבוצות צריכות עכשיו להעביר עוד למעלה מחצי סיבוב עד שהעונה האמיתית תתחיל במשחקי הפלייאוף.

ישבתי כאמור בפינה הירוקה שכללה אולי 30 אוהדים שהרעישו כמו 3,000. בשורה לפניי ישבה בחורה שחומה יפיפייה, ששימי ריגר נראה מדבר עמה בהתלהבות יתר. קינאתי במי מבין שחקני מכבי חיפה שזו החברה המקסימה שלו, עד שהגיע דורון פרקינס ונישק אותה בהתלהבות. "מותק של חברה יש לך" אמרתי לכוכב הפצוע של קבוצתי. "חברה? זאת אמא שלי!" זעק פרקינס וחזר לספסל שם הוא צפה באזרחי בחבריו המושפלים.

נכון שזה משחק חסר משמעות, נכון שאין שום עניין אמיתי במשחק כזה, נכון שממש לא משנה לי מי ינצח, אבל איך שהגעתי למלחה, וראיתי ירוק ואדום בעיניים, הפיוזים נדלקו. "יאללה ברוקס סיילס, קרע אותם", צרחתי. "שופט, תראה איך מרקוביץ' עשה צעדים, אתה עיוור או מה?", זעקתי. "יאללה דיקסון רוצים עוד סל אליפות", שאגתי בטירוף. יהונתן בני הביט בי המום. היינו רק בשלב החימום, מה יקרה במהלך המשחק?

אז זהו, שהמשחק התחיל, ודי מהר נגמר. חיפה פתחה בסערה, בריצה פראית של 0:2. ירושלים הגיבה בריצה משלה, של 0:10. זה בערך הייתה הפעם האחרונה שההפרש היה חד ספרתי. אחרי חמש דקות ירושלים כבר הובילה בכמעט עשרים נקודות, כשהבולט בשורותיה הוא דווקא סיילס החיפאי, ול-35 הדקות הנותרות מיהרו להביא קלדניות מבית המשפט, כי המשחק היה לפרוטוקול בלבד.

מכבי חיפה של הערב הזכירה לי מאד את מכבי חיפה של צעירותי. קבוצה שחוטפת תבוסות מחפירות, מציגה כדורסל נוראי, מפגינה אוסף רחב של אמריקאים לא מוצלחים, ומשחקת כדורסל מפוזר, מבולבל וחסר כל תחכום עם מאמן חסר אונים. וכך גם היה הערב. משום מה החליטה מכבי חיפה להוסיף על שבעת האמריקאים שבקבוצה עוד שניים, ולמעשה יש לקבוצה יותר שחקנים עם אזרחות אמריקאית מאשר למרבית קבוצות האנ.בי.אי. זה לא עושה את הקבוצה טובה יותר, בטח שלא כאשר החוק הרוסי מביא לכך שמרבית האמריקאים על הספסל, בטח ובטח לא כאשר אלו על המגרש לא תורמים הרבה יותר מאלו שעל הספסל.

אז בזמן שירושלים טוחנת את חיפה, עשיתי רשימת מצב כדלקמן: מאליק דיקסון עדיין בהאנג אובר מחגיגות סל האליפות אשתקד. הזר החדש גאדסון עדיין לא מחובר. בי.ג'י. מקי טרם התאושש מהפציעה. ג'פרסון כנראה עדיין קצת פצוע. סיילס לא מחובר, טוד גולדן ובן סטרונג עדיין מתקשים לנער את קורי העכביש אחרי חצי עונה של ייבוש על הספסל. מה יש לנו? שבעה אמריקאים, אפס כדורסל.

וזה לא שהישראלים טובים יותר. קוז'יקרו המסכן חוטף על הראש מווטסון החסון, אבל גם בעשרים הפרש כשמרקוביץ' הישן והטוב עולה, קוז'י ממשיך לקבל על הראש. משה מזרחי איבד את הידית, גור פורת ובן דוד לא מצליחים להתרומם מהספסל, בקיצור, הקבוצה שלי חוטפת, וחזק.

בירושלים העניינים טובים מאי פעם. עם המזל הנאחס שלי, ירושלים כמו בסיבוב הקודם, תופסת יום חלומותיה דווקא נגדנו. אז זה שטימי באוארס, עומאר סניד וטראוויס ווטסון מצוינים – אין כאן שום דבר חדש. זה שמורן רוט ויובל נעימי נותנים מלחמה נהדרת, ושרון ששון קובר שלשות מדאון טאון – זה לא משהו לכתוב עליו הביתה. אבל בעשרים ומשהו הפרש גודס מבין שהגיע הזמן לדאוג למחלקת המקופחים והממורמרים עלי אדמות. הקפטן המיוסר מרקו עולה מהספסל, מקבל הרבה דקות משחק, ומעניק מלחמה, התלהבות וגם עשר נקודות, ועל הדרך קוטף גם את תואר השחקן המצטיין של המשחק. רוג'ר פאואל, הזר המיובש, נותן משחק ענק וגורם בקהל לתהיות למה הוא לא משחק יותר.

אבל רגע השיא מגיע כאשר אהוב הקהל, אדם הלסקה, עולה לשחק, וזה קורה רק בשלושים הפרש. הלסקה קובר שתי שלשות (אחת מהן עם עוד עבירה וזריקת עונשין) והקהל בטירוף. נדמה לי שכאשר טפירו גנב למכבי תל אביב את הגביע לא צהלו כל כך כמו שצהלו כאשר הלסקה קבר שלשה. בחיפה גם נרשמות כמה היסטריות זוטא. כך למשל, אשכנזי, שנראה חסר אונים אחרי שהוא ניסה הכל וכלום לא הלך לו, שלח למערכה את הסנטר האינדיאני הצעיר בן סטרונג. סטרונג קיבל כמה דקות בהן הוא הוכיח מה הוא יודע לעשות – להחטיא מרחוק, להחטיא מקרוב, להחטיא מתחת לסל, ולהחטיא ליי אפ. זה לא מנע ממני לאהוב אותו בטירוף ולרקוד ריקוד הממבו ג'מבו כאשר הוא קטף ריבאונד.

בהמשך זרק אשכנזי למערכה גם את טוד גולדן, יקיר האוהדים. גולדן אמנם מציג הגנה לקויה ביותר (ספק אם הוא יכול לשמור על חתול) אבל בשלשה נהדרת הוא גרם לי וליהונתן לפרוץ באושר, הרי צמצמנו ל-27 הפרש. ברגע מסוים אפילו הורדנו ל-22, אבל כמיטב המסורת של פעם, מייד מיהרנו להפוך האלי הופ לאייר בול, לעשות בלתי ספורטיבית (סיילס) ועוד שני איבודים, וירושלים בשתי שלשות מחזירה לאזור השלושים הפרש.

סוף דבר, הובסנו, הושפלנו, הוכינו, נרמסנו. אז מה? זה כמו הופעה של דפש מוד. כמו שבשנות השמונים זה היה על הפנים, ככה זה עכשיו, ובכל זאת אתה אוהב את זה. כמי שחטף עם הירוקים שלו כל כך הרבה תבוסות בעבר (מגבעתיים של אדי פיליפס דרך מוצקין של אילן נניקשווילי ועד לתבוסות שחטפנו מהקיבוצניקים בגבת יגור) מה זה בשבילו עוד תבוסה אחת, ועוד במלחה. מקסימום פרץ קצר של נוסטלגיה, זאת ולא עוד. אגב, העובדה שאנחנו עדיין במקום השלישי המכובד מעידה עד כמה הליגה העונה חלשה.

אחרי המשחק (שהסתיים רק ב 22 הפרש אחרי שבדקת הסיום ניצלנו את ההרכב של ירושלים שכלל את גורדון פליגל, בן לזר והרוש כדי לצמצם קצת) הדובר המסור של מכבי חיפה, טל אבריאל, לקח את יהונתן לחדר ההלבשה, לפגוש את אליליו – קובי אייזיק, טל אזולאי ותמיר גודמן. הינוקא חזר עם חתימות שלהם, ואפילו החליק כף עם קוז'יקרו. אין לכם מושג כמה אושר נגרם לילד הזה. למה לעזאזל הוא מתחיל להיות כל כך דומה לי?

ואקורד אחרון לסיום. בהפועל ירושלים עברו השבוע שינוי משמעותי. הסגל נשאר אותו סגל, אבל דווקא את הדבר הכי יציב, הכי איכותי והכי נעים בקבוצה הם נאלצים להחליף. הכוונה לא לטרוויס ווטסון, גם לא לקהל הנפלא, אלא לדוברת העוזבת תמר גולדמן. לצערי הרב (ואני מניח שגם לצער קולגות רבים אחרים בעיתונות הספורט) גולדמן עוזבת את הפועל ירושלים, וכמי שעקב אחריה בשנה וחצי האחרונות, ההפסד כולו שלנו. קודם כל כי היא הייתה דוברת מצוינת. שנית, כי היא כל כך טובת מראה, שהעדפתי להסתכל עליה מאשר על המעודדות – לוליטות בפסקי הזמן. מצד שני, אולי עכשיו, כשאין בינינו יחסים עיתונאיים מקצועיים, אוכל לחזר אחריה במשנה מרץ מבלי לבצע עבירות בתחום האתיקה העיתונאית. בהצלחה לך תמר!