|
תחל עונה וקללותיה
ליאור פרי
,23/10/2009
עוד לא התחילה העונה וליאור פרי כבר מתלונן. על היעדר התחרותיות, על חוק הדרכונים ועל כך שפעם היה יותר טוב. זה לא ימנע ממנו להתחיל עונה מס' 35 במגרשים.
לכתבים האחרים בספסל יש חיים די קלים. הם צריכים לכתוב כל אחד על קבוצתו שלו, להתמקד בקבוצה אחת וזהו – מי עזב (בדרך כלל כמעט כולם) מי הצטרף (כמעט כל מי שבסגל) ומה צפוי (הניחוש הכי קל – לא אליפות אלא אם אתה הכתב שמסקר את מכבי תל אביב).
אצלי העסק הרבה יותר קשה. אני נתבקשתי (ולייתר דיוק, חויבתי, נדרשתי וכמעט נאנסתי) להכין איזה כתבה לפתיחת הליגה. האמת, כעכבר כדורסל וותיק, שחי אוכל ונושם כדורסל מגיל 9, שזה כמעט 35 שנה (האמת, אני בעיקר אוכל נקניקיות עם כרוב ברוממה, אבל זה קטע מטפורי), קשה לי לומר שהליגה השנה צפויה להיות מרגשת, מרתקת, מלהיבה, ובעיקר כזו שקל להזדהות בה עם הקבוצות.
כילד אני זוכר ליגה אחרת. לכל קבוצה היה את הסמל, אפילו כמה סמלים. הפועל חיפה היתה חיים זלוטיקמן, שאול לופו, איכסי בוכבינדר, כל אחת בתקופתו. אמרת סטיב קפלן, אמרת הפועל רמת גן. תגיד שמות כמו בארי לייבוביץ', מייק לארגי או עמוס פרישמן, מיד אוהדי הפועל תל אביב יעמדו דום. אפילו לקיבוצניקים היה את בועז ינאי ואיתמר מרזל (הפועל גבת יגור) או גל קנז (גן שמואל) וארי רוזנברג, בפעם האחרונה שהוא שיחק לא במכבי חיפה, זה היה כשהוא שיחק בנוער של מכבי חיפה. בקיצור, פעם היו סמלים, סגלי קבוצות היו נשארים די דומים משנה לשנה, ואוהדים הכירו את השחקנים שלהם.
כיום זה כבר לא כך, ומשנה לשנה העסק נהיה יותר מבולבל ומבלבל. יש קבוצות שמחליפות את כל הסגל שנה אחרי שנה, גם אחרי עונות מוצלחות. יש גם שחקנים שמקפידים מדי שנה להחליף קבוצה (שאלת טריוויה: באיזו קבוצה לא שיחק עמית תמיר עדיין?). שלא לדבר על זרים שמתחלפים פה בקצב שאלי ישי רק יכול לחלום עליו. פעם זרים כמעט לא נחתכו (גם לא במועדונים, מר פישר). כשזר היה נפצע היו מחכים להחלמתו, כשזר היה בורח מהארץ, חיכו לו שיחזור (זוכרים את תקופת הפועל חיפה בעידן יעקב שלזינגר?). היום, העונה עוד לא התחילה וכבר כמה קבוצות החליפו זרים.
אז נקודת המוצא היא שרובנו לא מחוברים לקבוצותינו נטולות הסמלים, אין לנו ברוב הקבוצות גם חבר'ה שעולים מהנוער, כאלו שכל דקת משחק שלהם בשיא הגארבג' טיים היתה מקפיצה אותנו (אני עוד זוכר ברוממה את האושר האדיר בשנתי דינר ושמעון אזולאי עלו לפרקט כשהובלנו ב 42 הפרש על הפועל גבת), וגם אם כבר יצמח לנו בקבוצה איזה כוכב על מדהים שיהיה האליל שלנו, השמחה שלנו תהיה קצרה, כי בשנה הבאה הוא כבר יירקב על הספסל של מכבי תל אביב.
ובכל זאת, מה צפוי לנו העונה?
קודם כל, העונה עוד לא החלה, אבל כבר העסק רע, רע מאד. בקיץ כל נבחרותינו התרסקו באליפויות אירופה השונות. עוד לא התאוששנו מכך, ובאה הטרגדיה של מוני פנאן. עוד לא הוטמנה גופתו של פנאן באדמה הלכה, וכבר פרצה פרשת התמוטטות בנק המכבים, והשאירה את בנק הפועלים של שרי אריסון לבד בשטח.
ובכל זאת, יש לנו עונת כדורסל בפתח. אז מה יהיה?
יהיו לנו שלושה אירועי פיינל פור, וסביר להניח שפחות או יותר בהשתתפות אותן קבוצות, רק שהתארים שיחולקו ישתנו. בפיינל פור הראשון הזוכה (הפועל ירושלים) תהיה מחזיקת גביע ווינר, בפיינל פור השני יעניקו לזוכה גביע ובשלישי צלחת. בתכל'ס, הכל חסר משמעות. גם אם זו שתזכה בצלחת האליפות לא תהיה מכבי תל אביב, היא לא תשתתף ביורוליג בשנה הבאה, וגם אין כל קורולציה בין מיקום הקבוצה בליגה לבין המפעל האירופאי שהיא תשתתף בו, אם בכלל.
יהיו לנו 22 סיבובי ליגה, שהם 132 משחקים, שהם 52,800 דקות, וכל זאת כדי לקבוע אילו ארבע קבוצות לא ישתתפו בפלייאוף.
אחרי כן יהיו לנו סדרות פלייאוף נהדרות, וכל זאת כדי שבסיומן לא נבין למה לא ממשיכים את שיטת הסדרות הנהדרת גם בשלבים הבאים.
אחרי כן יהיה לנו פיינל פור שבו 80 אחוז מהכרטיסים ירכשו ע"י אוהדי מכבי תל אביב חצי שנה לפני הפיינל פור, כי איכשהו להם יש הרגשה השנה שהם כנראה יעפילו לפיינל פור.
ואחרי כן יהיו שני ערבים חלומיים ביד אליהו, תהיה לנו אלופה, ובלי כל קשר למי האלופה ומי סגניתה, מכבי תל אביב תלך ליורוליג, הפועל ירושלים ליול"ב קאפ (איך שיקראו לו בשנה הבאה) ושאר הקבוצות, בעיקר אלו שיקדימו את ירושלים, יתעסקו בלקטר על המנהלת.
ומה עוד אפשר לספר על העונה שבפתח ?
שעונת הכדורסל החלה כבר בסיבוב גביע במהלכו קבוצות מליגת העל עם תקציב של מעל מיליון דולר ועל חמישה זרים ומעלה, התארחו אצל קבוצות מליגה לאומית עם תקציב זעום שמשחקות עם זר אחד, שגם הוא הרבה פחות טוב מהזרים בליגת העל, אחרת הוא לא היה חותם בבארי או בבאר יעקב.
שהקבוצה שנצליח בסקאוטינג מוצלח להביא את הזר הטוב ביותר, שיבחר לשחקן המצטיין של הליגה, תזכה בכבוד שבעונה הבאה מכבי תל אביב תחטוף לה אותו ותדאג לייבש אותו עונה אחת על הספסל לפני שהיא תשחרר אותו בחזרה.
ושאם בדרך נס איזה שחקן נוער יפרוץ במהלך העונה, גם הוא מייד יוחתם במכבי תל אביב ויישלח לגלות בכל מיני קבוצות מרכז טבלה כדי שלא יטריד את האלופה ושיזכור ליתר ביטחון מי ישלם לו (אולי) בעונה הבאה.
ועכשיו כמה מילים על השוויוניות שבליגה שלנו. התקציב של הקבוצה העשירה ביותר גבוה ביותר מפי עשר מהתקציב של הקבוצה השנייה בעושרה (שלהבדיל, לא עוברת בהרבה את התקציב של הקבוצה האחרונה). ישנם שחקנים של האלופה, שהשכר השנתי שלהם גדול יותר מזה של כל הקבוצה מולם הם משחקים, כולל הספסל והאפסנאי.
אם תשאלו את פיני גרשון מבין כל שחקני הליגה איזה שחקן הוא היה רוצה לצרף, התשובה תהיה "אף אחד". אם תשאלו את כל שאר מאמני הליגה, מהקבוצה של פיני גרשון איזה שחקן הוא היה רוצה לצרף, התשובה תהיה "כל אחד".
והשחקן ה-12 במכבי תל אביב הוא עדיין טוב יותר, ומרוויח יותר, מהשחקן הטוב ביותר בכל קבוצה אחרת.
ואף שחקן, באף קבוצה אחרת, לא משחק באותה קבוצה למרות שמכבי תל אביב רוצה אותו, כי היא לא.
אבל ליתר ביטחון, כדי שבכל זאת יהיה פייר פליי, במסגרת ההגינות ומתן ההזדמנות השווה, זו שיש לה את התקציב הפי עשר יותר גדול, תזכה שהפיינל פור יערך באולם שלה, ומול קהל בעיקר שלה.
אבל עוד ארוכה הדרך לפיינל פור, ועד אז עוד נתייגע הרבה, כי בתכל'ס זה ממש לא משנה באיזה מקום הקבוצה תסיים את העונה, ממקום 2 עד 7. לכן, מהרגע שקבוצת צמרת מבטיחה את מקומה בחלק העליון (וזה קורה באמצע העונה בערך) יש גארבג' טיים של כמה חודשים עד חודש מאי המטורף.
ובין לבין, צופים במשחקים כדורסל שבהם מאמנים מבצעים חילופים כשהשיקול המרכזי בהכנסת שחקן למגרש זה לא אם הוא קולע טוב או כמה עבירות יש לו, אלא בעיקר, איזה סוג של דרכון יש לו.(וזה עדיין עדיף על הליגות הנמוכות עם חוק הצעירים ששם לפני החילוף בודקים את תאריך הלידה של השחקן).
ורק בכלל שנהיה מאופסים לגבי הרמה של הליגה שלנו, אז ניזכר שפרט למכבי תל אביב, המפגשים של שאר קבוצות הליגה עם אריות אירופה, בכל מיני מפעלי גביע האתגר למיניהם, הסתיימו בכך שמעצמות על מהולנד, גרמניה, אוסטריה ושוויץ טחנו את בחורינו המצוינים (ושום מילה על נבחרות ישראל השונות בקיץ הקטלני האחרון).
אבל כדורסל זה לא רק המשחק עצמו, זה גם כל מה שמסביב. שזה אומר נקניקיה עם כרוב ברוממה, אותה נקניקיה אבל בלי כרוב במלחה, ועם כרוב וגם חרדל ביד אליהו במחיר של ארוחה עסקית במסעדת פועלים.
שורה תחתונה – אני אשתעמם במשחק מול עפולה, אני אפהק מול אשקלון, אני אחכה בכיליון עיניים לפיינל פור ואני אוסיף חמישה קילו מרוב נקניקיות, סנדביצ'י טונה ופופקורן יבש.
ובכל זאת אני אהיה שם, גם השנה, זו השנה ה 35 ברציפות כמדומני.
ואגב, מי שרוצה להנות באמת מכדורסל ישראלי כחול לבן אמיתי, עם שוויוניות, ספורטיביות, מתח, דרמה, ריגושים, הגינות (ובעיקר – בלי משעון מזרחי וכל מה שהוא מייצג) יש גם דבר נפלא שכזה – וקוראים לה הליגה הלאומית. והיא לדעתי ליגת הכדורסל הישראלית הבכירה.
כתבות אחרונות באתר
|
|