|
מהבור לפיינל פור
ליאור פרי
,17/05/2009
ליאור פרי מסכם שלושים ומשהו שנות אהבה למכבי חיפה ומגיע למסקנה שמכבי חיפה עבורו זה לא הכל בחיים. זה הדבר היחיד * מה שהחל בגידי מליניאק במגרש ברחוב הביכורים אמור להסתיים בדאנק של ג'פרסון שיקפיץ את נוקיה * מסע נוסטלגי הזוי נוסף בירוק.
לו הייתי מורה לתנ"ך די ברור לי שבשיעור הראשון של ספר בראשית הייתי נותן לתלמידי אינטרפרטציה קצת מודרנית לספר הקדוש, ומלמד את תלמידי כיתתי שהתנ"ך בעצם מתחיל כך: "בראשית ברא אלוהים את מכבי חיפה, אחר כך הוא ברא את השמים ואת הארץ". כשאנשים שואלים אותי אם זה לא מגוחך שכל מה שמעניין אותי זה מכבי חיפה, אני מסביר שזה לא נכון. אני מתעניין גם במכבי חיפה נוער ומכבי חיפה נערים.
כשיורדים עלי שמכבי חיפה זה לא הדבר העיקרי בחיים, אני מסכים - זה לא הדבר העיקרי, זה הדבר היחיד. כאשר אשתי הראשונה הציבה לי אולטימטום "או אני או מכבי חיפה" מייד התקשרתי לזו שהיא כיום אשתי השנייה לבשר לה בצהלה: "המנוולת סוף סוף נותנת לי גט". בלוויה של סבא שלי מיררתי בבכי. כאשר קרובי משפחה ניסו לנחם אותי בניחומים נוסח "הוא היה זקן וחולה, הוא מת בלי ייסורים" הסברתי להם שאני לא בוכה בגלל סבא אלא בגלל הסל של אדי פיליפס מגבעתיים ערב קודם, שהוריד אותנו ליגה. באמצע החתונה שלי, כשאמרתי לאשתי "בואי נעזוב הכל ונברח לסוויטה במלון שמחכה לנו", היא חשבה שאני מאהב חסר תקנה שרוצה לחגוג במין פראי את ליל הכלולות עד שהתברר לה כי מיהרתי למלון והשארתי מאות חוגגים בלי חתן וכלה, כי שידרו את המשחק של מכבי חיפה נגד מכבי רמת גן.
בקיצור, אתם כבר מבינים שמכבי חיפה אצלי זה משהו חזק בלב, אני אוהב אותה הרבה יותר מאשר את אשתי (נו טוב, זו לא חוכמה) אני צורח עליה הרבה יותר מאשר על אשתי (וזה הישג שקשה להגיע אליו) ולמעשה החיים שלי נעים סביב מכבי חיפה. ולא שיש לי משהו נגד קבוצת הכדורגל של יעקב שחר, אבל כשאני אומר מכבי חיפה אני מתכוון בראש ובראשונה לכדורסל. לו הייתי האפיפיור, הייתי משנה אחרי אלפיים שנה את הספירה. במקום לספור את מניין השנים לפי לידת ישו, הייתי הולך על אירועים היסטוריים יותר חשובים. למשל בעוד שנה נחגוג את השנה ה-28 לסל הניצחון של ווילי סימס על מכבי תל אביב, או הבן הבכור שלי יהונתן הוא לא בן 7, אלא ליתר דיוק הוא נולד 25 שנה אחרי העונה הנפלאה של הצמד גרג קוק ז"ל וג'ו באניון יבל"א.
אצלנו בבית, יחד עם אחי שי (שלמד להגיד "גלן קונסור" לפני שהוא למד להגיד אבא ואמא) החיים נעו סביב מכבי חיפה. לא היו ימי ראשון, שני ושלישי, היו יום המשחק (יום ראשון), היום שאחרי המשחק, והיומיים שאחרי המשחק. לא היינו בטוחים עם אנו מוגדרים כמונותיאיסטים, כי לא האמנו באלוהים אחד אלא בשלושה (ארז נאורי, דיויד מסנטנבאום ומיגל פויאסטרו). בבגרות בתנ"ך כשנשאלנו "איזה ציווי אלוהי הוא החשוב ביותר ביהדות?", התשובה שלי היתה "לסדר כמה שיותר תרגילים לארי רוזנברג". "באוניברסיטה, בקורס מבוא לפילוסופיה, כשהמרצה שלי ביקש שנכתוב עבודת סמינריון בנושא "מהי מהות החיים" הגשתי עבודה בת שלוש מילים "מכבי חיפה כדורסל".
כדי להבין את הטירוף / חיידק / אטרף / כל התשובות נכונות, צריך ללכת שלושים ומשהו שנה אחורה. השנה היתה 1977 כמדומני. היה כדורסל בחיפה, רק שקראו לו הפועל חיפה, קבוצה שהעמידה הרכב מיתולוגי שכלל את חיים זלוטיקמן, שרי בן צבי, ראלף דניאלס, הרווי לאסוף ושאול לופו. אחר כך הרשו לשתף גם זר אחד מכל קבוצה, והגיע להפועל הסנטר הגרמני האגדתי ברנרד קימפל, שהיום זוכרים אותו בעיקר כמי שלקח איתו מישראל את האמא הערבייה של קארין ארד, הרבה לפני שהבת הפכה לכוהנת הגדולה של המין הנשי, או משהו כזה.
בזמן שהפועל חיפה מילאה את היכל רוממה ב-3,200 איש, אי שם במגרש צדדי ברחוב הביכורים, ליד בריכת מכבי, באולם עם אפס מקומות ישיבה ו-50 מקומות עמידה מעל הסל הצפוני, שיחקה מכבי חיפה בליגה א' צפון. עם רכש אחד ממכבי דרום (ארז נאורי), מתאזרח ג'ינג'י שמנמן בגובה 185 ס"מ (דיויד מסטנבאום), רכז שהוא בכלל אלוף ישראל בקפיצה לרוחק (טובי סלילת), שוטינג גארד שהוא יותר רחב מגבוה (משה ביטר) ומאמן חביב בשם צוצו לדרמן, עם הקאדר הזה שיחקה מכבי חיפה מול כמה עשרות אוהדים במשחקים טעונים מול הפועל קרית חיים ומכבי מגידו.
אתם כבר יכולים לנחש, באיזו קבוצה בחר הילד הדחוי, המנודה, המוקצה מחמת מיאוס, היוצמך של הכיתה, הלוזר הנצחי ששמו ליאור פרי. בזמן שכל הכיתה שלי הייתה הפועל חיפה, הייתי היחיד שהלך ברגל את כל הדרך מהבית שלי ברחוב אהוד עד לרחוב הביכורים כדי לראות את מכבי חיפה נגד בית"ר חצור. כשהילדים בכיתה ראו בגודל טבעי את אולסי פרי וארל וויליאמס, אני צהלתי כשגידי מליניאק על טהרת 174 סנטימטריו עלה מהספסל.
השנים עברו, מכבי חיפה העפילה לליגה הלאומית אחרי קרב אדיר נגד מכבי נתניה (את משחק העלייה ההיסטורי ב-1981 אני מקטלג כאחד האירועים המרגשים בחיי, קצת יותר מרגש מהולדת בני הבכור, הרבה יותר מרגש מיום נישואיי). מאז העברנו כמה שנים סבירות בליגה הלאומית, אם כי מעולם לא כקבוצת צמרת של ממש. לעיתים נדירות הגענו לגביע קוראץ', דרך המקום החמישי או משהו כזה.
אחר כך באו הנפילות. הירידה לליגה השניה, אחרי כמה שנים בליגה הזניחה הזו עברנו גם ירידה לליגה השלישית (ושוב נפגשנו עם בית"ר חצור), זכינו לעונה היסטורית שבה שיחקנו בדרבי נגד קבוצת הבת שלנו, מכבי בת גלים, הרבה עונות לא ממש רוויתי נחת והנחמה היחידה שלי הייתה שגם הפועל חיפה אוכלת מרורים. הכדורסל החיפאי עבר כל מיני אירועים הזויים. הפועל חיפה עברה עונות מטורפות עם הבעלים יעקב שלזינגר שברח לה באמצע העונה, אחר כך היא עברה לשחק בעיר נשר, מאוחר יותר היא הפכה לקבוצה שמאוחדת עם רמת השרון (??? – יציאה הזויה במיוחד של מיקי ברקוביץ) ואז נעלמה.
אנחנו לעומת זאת עלינו לליגת העל, אבל תוך כדי איחוד עם עצמנו (ראש העיר מצנע רצה שנתאחד עם הפועל חיפה ונהיה קבוצה עירונית, הפועל סירבה ובסוף מכבי חיפה התאחדה עם עצמה והקימה את מ.כ. חיפה...) פקידי העיריה הפכו למנהלי הקבוצה, כדי להבריח את אחרון האוהדים הקבוצה שינתה את השם למ.כ. חיפה ועברה לבגדים כחולים, והפרויקט של הברחת הקהל כל כך הצליח, שגם כאשר הייצור המוזר הזה, מ.כ. חיפה, עם סטנלי ברנדי ומרקו בוליץ' האדיר, עלתה פעמיים ברציפות לפלייאוף של ארבעת הגדולות, פחות מאלף איש, שליש היכל רוממה, טרח לבוא לראות את מ.כ. מצנע חוטפת בראש ממכבי תל אביב.
אבל זה לא סוף המסע ההזוי שלנו. מ.כ. חיפה היא הקבוצה היחידה אי פעם שירדה שלוש פעמים ברציפות מליגת העל, ותמיד נשארה בגלל שקבוצה אחרת התפרקה או סירבה לעלות ליגה (מישהו זוכר את מכבי פתח תקוה?). בסוף הקבוצה העירונית הבזויה התפרקה ונעלמה, ואנו, שארית הפליטה של אוהדי הכדורסל החיפאי, נאחזנו בקבוצת הבת שלנו, מכבי בת גלים, מהליגה הארצית, ודרכה חזרנו למכבי חיפה, כן אותה מכבי חיפה שהשבוע תופיע ביד אליהו.
קצת קשה להאמין שלפני שלוש שנים היינו קבוצת אמצע טבלה בליגה הארצית, וקראו לנו עדיין מכבי בת גלים. קצת קשה לקלוט שרק לפני שנתיים, תחת המותג החדש של מכבי חיפה, נלחמנו נגד מכבי חדרה על העלייה לליגה הלאומית (ועוד יותר קשה להאמין שתומר שטיינהאור וסטיב פנובקה, גיבורי הילדות שלי מלפני 20 שנה בערך, עדיין היו הכוכבים שלנו). קצת קשה להאמין שלפני שנה עוד נאבקנו נגד נצרת עילית במשחק מכריע על ההעפלה לשלב השני בפלייאוף של הליגה הלאומית. קצת קשה להאמין שבקיץ הייתה לנו קבוצה בלי אף שחקן ורק בהדרגה החל אבי אשכנזי לאסוף שחקנים ולבנות קבוצה.
קצת קשה לי להאמין שקצת יותר משלושים שנה אחרי שראיתי לראשונה בחיי את ארז נאורי קולע ג'אמפ שאט לרשת של מכבי דרום תל אביב, אני הולך ליד אליהו על מנת לחזור עם צלחת אליפות, ושום דבר פחות מאליפות לא יתקבל בהבנה, רבותי.
על ההכנות המטורפות לקראת הפיינל פור, שכוללות לקיחת שבוע חופש מהעבודה, סדרת אימוני שתייה אינטנסיבים, הפיכת הסיטרואן ברלינגו שלי לפאב נייד ומעבדת סמים מתנייעת, על הררי כדורי ההרגעה, פרוזאק, מתדון, ריטלין ומסקלין שאני לוקח מאז סיום הסדרה מול בני השרון, על כל אלו אני עוד אכתוב בטור הבא זמן קצר לפני המשחק. ועכשיו תסלחו לי, השעה כבר יותר מדי שעות אחרי הסל של ברוק סיילס, כלומר כבר מאוחר, ואני חייב לרוקן בקבוק אתר גולמי כדי להירגע מהצפוי לי בשבוע הבא.
כתבות אחרונות באתר
|
|