ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

גודס, תרגיל מלוכלך

הצנון שאחרי הסטייק
ליאור פרי ,22/02/2009

אחרי שתי ההצגות הנפלאות בגביע ביד אליהו השבוע, להגיע למלחה למשחק של ירושלים נגד בני השרון היה בגדר לקבל צנון יבש במיוחד אחרי סטייק אנטריקוט מדיום רייר. ליאור פרי שוב מתפייט.

עכברי הכדורסל הוותיקים זוכרים שהיו היה פעם, אי שם בשנות השמונים וקצת התשעים, מתאזרח שולי אך ססגוני בשם מל האווארד, ששיחק בקבוצות הדרג השני בארץ, בעיקר בית"ר תל אביב המיתולוגית.
אותו מל האווארד היה מוכר הרבה יותר בזכות חיבתו לחיי הלילה התל אביבים התוססים, לבילויים מסעדות והנאות החיים (היתה לו אהבה מיוחדת דווקא לאוכל יהודי מזרח אירופאי !). בשלב מסוים של הקריירה שלו עשה הווארד את טעות חייו, ועבר לשחק עונה בהפועל צפת. את השנה שלו בצפת, עיר ישנונית וחסרת כל סימן לחיי לילה, אחרי שנים בביצה התל אביבית, תאר הווארד באופן הבא : ,זה כמו לאכול צנון אחרי שהתרגלת לסטייק עסיסי.

אז נזכרתי אתמול במל הווארד קשישא (שאגב אחרי העונה בצפת ברח בחזרה לגוש דן, לבית"ר רמת גן, ואפילו העלה אותה ליגה) כי עבורי, אחרי שתי ההצגות הנפלאות בגביע ביד אליהו השבוע, להגיע למלחה למשחק של ירושלים נגד בני השרון היה בגדר לקבל צנון יבש במיוחד אחרי סטייק אנטריקוט מדיום רייר.

אני זוכר איך בכיתה י' המורה שלי לספרות, חיה ברזילי, לימדה אותנו מהו רגע הקליימקס בסיפור, ומהוא האנטי קליימקס. אם מישהו רוצה הגדרה אידיאלית למונח אנטי קליימקס בשלוש מילים : "ירושלים בני השרון". מקלחת החצי גמר והגמר הבלתי נשכח, למחוזות האפלים של מלחה. מיד אליהו מפוצץ ברבבת צופים להיכל בירושלים שלא התמלא אתמול. מהמזנונים הממוחשבים, הפאב, פיצריה ומקדונלד'ס של יד אליהו הישר למזנון עם הנקניקיה ופופקורן של מלחה. איך נפלו גיבורים ? (תשובה : שמו להם רגל).

אז אחרי שראיתי השבוע שלוש דרמות מדהימות ביד אליהו, הגעתי אתמול למלחה למשחק רביעי תוך חמישה ימים, ולא רק שזה היה משחק ממש, אבל ממש חסר משמעות (ותודה למנהלת הליגה על הגרבג' טיים שהעניקה במשחק שלושה חודשים בערך, עד חודש מאי הגדול) אלא שבפעם האחרונה שהמשחק היה שקול ומותח אתמול, השופט עשה הקפצת כדור, השיוויון הצמוד אפס אפס נשמר כמה שניות בלבד, ועד שהתמקמתי בכיסא שלי, זה כבר היה 0:9 לירושלים, וגם הפעם האחרונה עד לדקת הסיום שבה הפער היה חד ספרתי.

מבחינת ירושלים, מזל שיש קבוצה כמו בני השרון כדי להתאושש מטראומת הגביע. למעשה, עצוב לומר זאת, אבל יש יותר מידי קבוצות כמו בני השרון, ואף הרבה מתחת אליה (מי אמר "אליצור קרית אתא" ולא קיבל?). עוד יותר עצוב, בני השרון היא מבחינה טכנית קבוצת צמרת, מה שעושה את הליגה שלנו לעוד יותר עגומה, מהמחשבה שאם ככה נראית קבוצת צמרת אז מה הפלא שנמושות מהולנד וגרמניה נותנות לקבוצות שלנו חזק בראש?

מול היכל לא מלא (עם כל הכבוד למאבק המבורך של הירושלמים להקמת ארנה חדשה, בינתיים פרט למשחק מול מכבי תל אביב גם ההיכל במלחה היה מעל ומעבר) הראתה ירושלים את הקלות הבלתי נסבלת של ניצחון במשחק שעל הנייר הוא עאלק משחק צמרת. זה החל בריצת 0:9, המשיך בפער מבטיח של 11:27 אחרי רבע אחד, והמשיך בשלושה רבעים של גארבג' טיים מוחלט. פה ושם בני השרון הורידו לקרוב לעשר הפרש, מייד ירושלים נתנה גז ושמה שתי שלשות, והמשחק חזר להיות חסר עניין.

הרבה על מהלך המשחק אין מה לכתוב, לכן נתחיל בחוב קטן כלפי המאמן גיא גודס וההנהלה שמאחוריו. בחצי הגמר עשה גודס מעשה מכוער ומחפיר, כאשר אפשר לטרוויס ווטסון, שהיה אמור ללכת לקו ליידות שתי זריקות לעבר הלוח, להתחזות לפצוע ולשלוח לקו את שרון ששון במקומו. עד כאן מדובר בתחמון מכוער, לא יותר (ועל תגידו לי שדרק שארפ לא עשה אותו דבר כשהיה עליו לקפוץ ביניים מול שחקן 30 ס"מ גבוה יותר – מכבי תל אביב זו לא דוגמה להתנהלות ספורטיבית). רק שווטסון עוד לא הגיע לספסל, וכבר גודס שלח אותו בריא מאין כמותו, להחליף את ששון אחרי הקליעות.

מהאמור לעיל עולה שגודס לא רק נתן ידו למעשה התחזות (עבירה פלילית כשלעצמה) וכן לעבירה לכאורה של ניסיון לקבלת דבר במרמה, אלא שהוא גם מטומטם. רוצה להיות לא ישר, לא ספורטיבי, לא הוגן – לפחות תעשה את זה בחוכמה. תן לווטסון להתפתל כביכול מכאבים איזה חצי דקה לפני שאתה מחזיר אותו בריא כשור.

ומילה רעה גם להנהלה. המאמן שלכם עשה מעשה מכוער, בלתי ספורטיבי, מגעיל (ולדעתי גם לכאורה פלילי) ? תביעו ביקורת, תתנערו ממנו, תתנצלו בשמו, תכריחו אותו להתנצל, תוקיעו התנהגות שכזו. קשה לי להבין איך הקבוצה עם הסיסמה "יש בנו אהבה והיא תנצח" עברה ל"יש בנו תחמנות ובכל זאת הפסדנו".

יאלה, נעזוב את גודס, ונעבור לבני השרון. הקבוצה הזו הגיעה למלחה בהרכב חסר ביותר. קוקי בלצ'ר כרגיל פצוע, כנ"ל שון מונסון (גם בביקור הקודם אשתקד במלחה השניים היו פצועים, מתי הם בכלל מספיקים לשחק) וגם אורי יצחקי לא שיחק. על הפרקט עמד הצמד הניגרי אוסמאן סיסה ואוגונה אוניקווה, אבל גם הם לא שיחקו. כלומר הם עמדו על המגרש, זזו פה ושם, אבל לקלוע 2 מ-8 מהעונשין (סיסה) זה לא לשחק, זה לזרוק אבטיחים על הקרש, או לעשות שתי נקודות במשחק שלם (אוניקווה) זה בטח ובטח שלא לשחק.

גם על הקפטן מאיר טפירו כאב לי. ראיתי את טפירו עוד כששנינו גרנו באזור קידומת 04, אני בחיפה והוא במוצקין, וזה היה לפני 16 שנה בערך. טפירו נתן המון שנים נפלאות לכדורסל הישראלי, אבל לצערי הרב נראה שבגיל 34, אם אתה אוהב כדורסל, רצוי או שתרשם לקורס מאמנים, או שלפחות תרד לליגה השניה או השלישית ותמשיך להיות כוכב (תשאלו את תומר שטיינהאואר או קני וויליאמס). טפירו של אתמול, כמו טפירו של העונה, זה כבר לא שחקן הקלאץ' האגדתי של פעם. הוא נתן אתמול משחק חלש להחריד, והסטטיסטיקה קצת מטעה כי את מרבית הנקודות שלו הוא עשה בסוף הרבע הרביעי, כשהמשחק היה מזמן גמור.

מי שכן מצא חן בעיני בבני השרון היה הילד בן רייס, כולה בן 18, שהוזעק ממעמקי הספסל, נתן דקות יפות מאד, קלע כמה קליעות יפות, ומעל לכל, הוכיח שיש לו חוצפה, שהוא לא מפחד לזרוק לשלוש, לעלות על שחקנים מנוסים ממנו ועם המון חוצפה לתת להם על הראש. יחד עם שון ג'יימס שהיה מצוין מתחת לסל, וריצארד רובי שתפר כמה שלשות אדירות, איכשהו בני השרון הצליחו להימנע מלחטוף תבוסה.

בירושלים, למרות הניצחון הקליל, לא היה זה ממש ערב גדול למרבית השחקנים. טראוויס ווטסון, השחקן הכי טוב העונה בירושלים, הוכיח שלא היתה כל סיבה לחוסר ספורטיביות של גודס בחצי גמר, אחרי שהוא קלע ב 80 אחוז מהעונשין. באוארס ומורן רוט היו טובים, רוג'ר פאואל שלא מרבה לשחק היה הפתעה נעימה במיוחד, וחבל שגודס לא ניצל את היתרון הברור לאורך כל המשחק כדי להרחיב קצת את הרוטציה כהכנה לפלייאוף.

במשך כל המשחק הקהל לא הפסיק לדרוש את הזר אדם הלסקה. קצת קשה להבין את העניין. הלסקה הספיק לשחק במלחה בערך שנים וחצי משחקים, נפצע ומאז כמעט ולא ראה פרקט, וגם במעט מאד זמן שהוא היה על הפרקט הוא לא עשה כלום. זה לא מונע מהקהל במלחה לאהוב אותו בטירוף. אחרי ששירת ה"הלסקה, הלסקה, הלסקה" לקצב של "משיח, משיח, משיח" לא פסקה, נכנס הלסקה בחצי הראשון לשתיים וחצי דקות, ולא תרם כלום למעט החטאה אחת מהשלוש. בחצי השני נכנס הלסקה לעוד שלוש דקות, כמעט ולא נגע בכדור, אפילו לא כאשר שמר עליו גיל אמיתי, עוד ילד מבני השרון שזכה לשניות פרקט נדירות עקב מצבת הפצועים של קבוצתו.

אז נכון שהלסקה לא זכה לקלוע סל ולהטריף אתך הקהל, ולמרבה הצער גם הקפטן ארז מקוביץ כמעט ולא שיחק, אבל הקהל במלחה היה משולהב בכל מקרה. בדקה האחרונה הציחה בני השרון, בשיא הגרבג' טיים, לרדת את העשר הפרש, אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי.

שמונה שניות לסיום ארע אירוע הזוי במיוחד. שבע הפרש לירושלים, כדור שלה. גיא גודס משום מה החליט לקחת פסק זמן, לנסות לעבד על התקפה, תוך שהוא חושב על ההפרש. על תשאלו אותי למה קבוצה עם שני הפסדים מודאגת מהפרשי סלים מול קבוצה עם שישה הפסדים. בסוף ממילא זה לא הצליח לגודס. הוא יצטרך להבטיח את המקום השני ע"י ניצחון בקרית אתא כנראה.