בן ברק, עיבל ושפיר
צילום: מוטי קלינגר
|
"העמק הוא חלום"
ליאור קלינגר
,14/05/2008
'ספסל' היה בגמר פלייאוף הנערות בחולון, ונדהם לראות את הקהל של עמק יזרעאל ושחקניות הקבוצה שמחים באמת בסיום. האליפות נשארה בחולון על חודה של נקודה, אבל בפנים תבינו למה הח'ברה מהצפון ריגשו אותנו הרבה יותר.
השעה עוד לא 19:00, שניות אחרונות באוטו כדי לוודא שלא שכחתי כלום, ולפתע מיני-וואן עמוס מגיח וחונה מולי. כן, משפחת שפיר הגיעה בהרכב מלא ועם תופים. בדרך מהחניון אני כבר רואה אוטובוס ראשון מהמועצה האזורית של עמק יזרעאל, שופך פנימה אוהדים עם חולצות כחולות ומצב רוח בכמויות. בתוך האולם כבר מתחיל להיות רועש, ואז זורמים פנימה אוהדים ואוהדות מעוד שלושה אוטובוסים נוספים ויוצרים אווירה שאי אפשר לתאר.
"רעבים לצלחת", נכתב על השלט שתלו האוהדים ביציע. הכל היה מוכן כדי שהשחקניות של הפועל עמק יזרעאל יחזירו בגדול לקהל שלהן עם צלחת אליפות שתשלים את הסט עם הגביע, אבל דווקא העובדה שהן לא זכו בתואר הפכה את הערב לבלתי נשכח. קבוצות שחוגגות אליפות כבר ראינו, קהל ששמח אחרי ניצחון זה לא דבר חדש. אבל קבוצה שמפסידה בצורה כל כך כואבת את האליפות בשנייה האחרונה, שעולה מחובקת ומחויכת לטקס הענקת המדליות ולא מוכנה להפסיק לחגוג עם הקהל שלה אחרי שהיריבה שלה מניפה את הצלחת, זה בכלל לא נשמע אמיתי.
טקס הענקת המדליות מתחיל, השחקניות של חולון עושות הפסקה בתמונות הקבוצתיות ומתייצבות על הקו במרכז המגרש. השחקניות של העמק עולות גם הן, מחובקות. שירה בן ברק מחייכת, כמה משפטים נזרקים ועכשיו כולן מחייכות. הקהל שר, הקבוצה שלו מתחילה למחוא כפיים לפי הקצב, ולכמה רגעים גם השחקניות של חולון מצטרפות למסיבה. שתי קבוצות אחת מול השנייה מוחאות כפיים, אין דרך לדעת מי מביניהן האלופה. "יאללה תרימו ת'ידיים, תמחאו כפיים, העמק הוא חלום" – אלו היו מילות השיר.
אם אתם מסננים לעצמכם עכשיו 'מה זה איפה התחרותיות שלהן' או 'איך אפשר לשמוח אחרי הפסד', אתם פשוט לא מבינים איך הראש של הבנות האלה עובד, או יותר נכון הלב. נכון, זה לא היה משחק גדול של חולון ואם נעמה שפיר לא הייתה יושבת על הספסל עם ארבע עבירות בדקות האחרונות של הרבע השלישי אשר במהלכן יתרון שש של העמק הפך לפיגור נקודה, יש סיכוי טוב שהחטאת העונשין של שפיר בסיום הייתה חסרת משמעות והצלחת הייתה של העמק. אנחנו רגילים לראות קבוצות שוקעות אל תוך הכאב והתסכול אחרי משחקים כאלה אבל השחקניות של העמק הסתכלו אחת על השנייה ויחד על הקהל שלהן ובחרו לשמוח. לשמוח כי לפני שנה הן לא היו בפלייאוף. לשמוח כי לפני שנתיים הן לא היו בכלל בליגה. לשמוח כי לפני חמש שנים לא היה כדורסל בנות בעמק נקודה, ועכשיו הן אימפריה.
השחקניות של חולון נעלמו כבר לחדר ההלבשה לאחר שהסתפקו בגזירת רשת אחת בלבד אחרי אליפות רביעית ברציפות, אבל השחקניות של העמק והקהל התומך לא היו מוכנים לפנות את הפרקט. ניסיון לדבר עם נעמה אחרי המשחק נקטע כעבור כמה שניות עקב חבורה של בנות שמתמקמת מאחורינו ושרה בקולי קולות, "נעמה שפיר". עם היד היא מסמנת לי 'אחרי זה', כי גם אם היא תנסה לדבר אין סיכוי שאני אשמע. הקהל של העמק הקיף את שורת השחקניות המקפצת ושרה "הקהל מספר 1". האנשים הקצת יותר מבוגרים הסתובבו ליד ההמולה והתקשו להאמין, אין דברים כאלה.
"כנראה שהדרך שלנו ומה שעברנו במשך כל העונה ובחמש השנים האחרונות כל כך מדהימה שיש לנו במה להתגאות למרות שלא לקחנו את האליפות" אמרה שפיר בסיום, וקשה לעכל איך שחקנית צעירה כל כך מתנסחת בבגרות כזו במצב בו גם שחקניות מקצועניות היו נשברות. לכו תגידו לה שהעובדה שהקבוצה שלה ניצחה בארבע ולא בשש אמורה להיות יותר משמעותית מכל האהבה הזו שעוטפת אותה. "אני לא חושבת שבכל האליפויות של חולון ביחד היה להן קהל כמו שלנו", היא סיכמה וזה נכון, אבל לא מדויק. זה לא רק חולון, קהל כזה אין באף מקום. מבחינתם העמק הן אלופות והאמת היא, שגם מבחינתנו.
כתבות אחרונות באתר
|