זו הייתה אהבה ממבט ראשון. קשה לי להסביר ממש איך ולמה, אבל לפני שפגשתי אותך - לדבר הכי אדום שישב אצלי בחדר היו בעיקר סממנים כתומים, והוא היה עגלגל ויפה כזה, בהיקף של 78 סנטימטר. את המפגש הזה אני אף פעם לא אשכח. למען האמת - אני יכול להגיד בביטחון די גמור שגם לא את אף אחד מהאחרים. היה קר, הכבישים היו רטובים ובקושי אפשר היה לדרוך איפשהו, אבל אמרתי לעצמי שהפעם, לא חשוב מה, אני חייב לצאת ולראות. אז יצאתי.

הדרך לא הייתה ארוכה מכפי שחשבתי, אבל רגע לפני שהתקרבתי לאולם שאלתי את עצמי "נראה לך שהיא תקבל אותך ככה, בלי כלום?" אבל את הנסיעה חזרה כבר לא היה לי כוח לעשות, אז המשכתי, התקרבתי, נכנסתי, והיא קיבלה אותי. לא הייתי צריך אפילו להוציא את הפלאפון מהכיס לבדיקה ביטחונית. היא פשוט הזמינה אותי להיכנס, היא באה מאהבה, ואני... אני פשוט ידעתי, ידעתי שעוד יהיה בינינו משהו.

ימים עברו, שבועות חלפו, וערבי שלישי של ליגה א', כמה אבסורדי יש שיגידו, כבר הפכו אצלי, כמעט כעניין שבשגרה, ל"זמינים פחות". זה התחיל סתם עם ניקוי של הלו"ז והסתכם, פחות או יותר, בביטולי "מפגשים" או "תכנונים", שעל חלקם התחייבתי כמה חודשים אחורה. "עם מי אתה יוצא דווקא בשעות הללו?" שאלו אותי לא אחת, "קשה להסביר, ולא בדיוק ברור לי איך", השבתי. "היא עדיין קטנה ואני מניח שאף אחד לא ממש מכיר אותה, אבל בעוד שנה-שנתיים אני מבטיח לך שכולם ידעו מי היא... אה", הוספתי, "וגם אתה מוזמן". הוא צחק, כמו לא הבין מה לעזאזל אני רוצה ממנו ולמה לו לבזבז שעה וחצי בשבועיים על קבוצת כדורסל לא ידועה שמשחקת בליגה א', אבל לי התגובה הזו ממש לא הזיזה. כי באמת הבנתי שמתחיל להיות בינינו משהו.

אז הסתיימה לא העונה וגזרנו רשתות. התחושה הייתה עילאית, אבל בסופו של יום - אנחנו רק בליגה הארצית. היה קצת עצוב לראות יותר בקבוקי שמפניה מאנשים ביציע, אבל היה ברור לי לחלוטין שביום מן הימים המצב הזה ישתנה. והוא אכן התחיל להשתנות, כשהימים הראשונים בליגה השלישית כבר היו אופרה אחרת, כשפתאום כבר היו צריכים להדליק את כל האורות באולם, ושכבר אי אפשר היה לדבר בפלאפון ולשמוע את עצמך. משהו פה התחיל להיראות אחרת, אבל שנינו ידענו שאת שווה הרבה יותר מחבורה של 100 אנשים, אנשים שבאו כי הם הרגישו שמשהו בשם שלך באמת קורא להם לבוא. אולי הם יסכימו, אולי הם לא, אבל זה ממש לא היה רק השלם שלך, זו היית את, רק את, שכמו שקיבלת אותי היית מוכנה לקבל כל אחד אחר, לא משנה מאיזה סיבה הוא בא ומתי. כי היה בך משהו מיוחד, משהו שבאמת אין ולא היה לאף אחת, משהו שהביא אותי עוד מהרגע הראשון להבין שאני כל כך רוצה שיהיה בינינו משהו, משהו אמיתי. כי כנראה שלא הייתי סולח לעצמי לעולם אם לא הייתי מעז לנסות בפעם הראשונה, ומעולם לא הייתי אחד שמעז.

חודשיים לפני סיום העונה, אולי קצת פחות, אבל למי בדיוק איכפת כבר היינו שם - היינו בליגה הלאומית. מעולם לא האמנתי שנהיה כל כך קרובים, שקרוב ל- 800 אנשים יבואו לראות אותך בימים הכי יפים שלך, ושאחרי הכל - נוכל לפתוח שמפניה, רק שנינו, ולדבר לילה שלם, על הנסיעה לבארי, על מסע ההתחברות ברחובות, על הסכומים האסטרונומים שהבעלים השקיעו בך, על האהבה שהייתה בינינו... את יודעת שאהבתי אותך באמת ומבחינתי זה היה הדבר הכי חשוב בעולם. ידעתי, באמצע השנה כשכבר עליתי על מדים, שבכל יום ראשון, או שלישי, את תחכי לי שם, נעביר ביחד שעתיים יפות ונפרד, פיזית עד הפעם הבאה ונפשית... כנראה שלא באמת, גם לא לרגע אחד. קשה לי להאמין שמהרגע הזה גם את לא ידעת שיש בינינו משהו.

לבוא ולתאר את הימים היפים באמת, בלאומית, אני כבר לא באמת מסוגל, בעיקר כי הם היו כל כך קרובים וכל כך טובים, סוג של יותר מחלום שמתגשם, משהו שהעסיק אותי כל יום וכל היום, החל מהשמירה המשעממת ב- 2.00 בלילה וכלה, אי אפשר בכלל להגיד כלה, ב- 19.00 בערב של יום שלישי. פתאום השעות שאחרי הצבא רוכזו למען מטרה אחת, כל ה"רגילות" המצטברות נשמרו למען אותה התכלית, הפלאפון התחיל לעבוד שעות נוספות, לא הייתי מוצא הגדרה אחרת מאשר זו שהחיים שלי פשוט השתנו. היינו נפגשים כמעט בכל הזדמנות, כמעט בכל שעה ביום ובכל מקום בארץ, ולא יכולתי פשוט שלא להגיד תודה על הזכות הזו. זו אולי ראייה סובייקטיבית לחלוטין, אבל בהחלט יכולתי להגיד שאני נפגש עם הדבר הכי מושלם שיש בעולם, הכי יפה, הכי חכם, הכי מבריק, הכי מקסים. מצד אחד "ימותו הקנאים", מצד שני ממש לא בא לי שהם ימותו, להפך, רציתי שהם ימשיכו לבוא, להצטרף, להתחבר. הרי לי היה ברור שבכל מקרה שום דבר בעולם לא יפגע במה שיש בינינו, אז למה לא לתת גם לאחרים לחוות תחושות, יחסית, דומות?

ואולי כאן באמת הייתה הגדולה הכי גדולה שלך, מעצם העובדה שתמיד היית מוכנה לקבל, את כולם, לפתח שיחה עם כל מי שבא איתך בדברים, להצטלם עם כל מי שביקש... או שביקשו ממנו. היה ברור לך שכשהטלוויזיה הגיעה כולם פתאום יקפצו על ההזדמנות להתפאר בהצלחות שבכלל לא היו שייכות להם אלא לאיש אחד שבא לתת לך, ולי, ולכולנו, כל מה שיש לו, מאהבה, ונבעט על ידי אנשים שלא ידעו להעריך, אבל למרות שידעת שהם באים לנצל היית מוכנה לספוג את העלבון, אולי כי האמנת שביום מן הימים גם הם יתפכחו, יתאהבו, ויתנו מעצמם. אולי כי גם אני האמנתי שזה יקרה. אבל היום הזה לא הגיע, וכנראה שגם לא יגיע לעולם.

הקלות הבלתי נסבלת בה וויתרו עלייך, בדיוק אותם האנשים שיומיים קודם לכן התפארו עלייך, הייתה מבחינתי שיא השיאים, דווקא מהכיוון השני. לא האמנתי שיכולה להיות כפיות טובה שכזו, ולא הייתי מוכן לקבל את העובדה שסכומי כסף עלובים הפרידו בינך, לבין חיוך של אלפי אוהדים באדום, של עשרות שחקנים צעירים שייחלו ליום בו יוכלו לשחק בשורותיך, ושלי... חיוך שכל כולו היה והתחיל מעצם העובדה שידעתי שכמו שאני תמיד הייתי שם בשבילך, כך היית גם את.

את הלכת, ואני באמת מרגיש שנשארתי כאן לבד, אבל אני יודע שזה ממש לא הסוף. לא יודע אם את קוראת את זה, אם לא, אבל לפחות אצלי, ואני מאמין שגם אצל אחרים, העיניים עכשיו ממצמצות במהירות גבוהה קצת יותר. אני יודע שזה עדיין לא נגמר, ובגלל זה אני ממשיך להאמין. אני יודע שאת רוצה לחזור, ובשביל זה אני ממשיך לחכות. בינתיים אני כאן בעיקר בשביל לנסות לשמור על מה שבכל זאת השארת לנו, על הנוער, על האוהדים, על האנשים הטובים. וזה לא רק בגלל שאני מכיר לך תודה על כל מה שהיה בינינו. זה בעיקר כי אני מבטיח לך שאעשה הכל כדי שעוד יהיה.