ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

אליפות אירופה, אנחנו באים
אלירן כהן ,21/09/2008

בין השוואה כמותית להשלמת משפטים (שזאת גם בדיוק ההגדרה לשידור הערב) דווקא הצלחתי למצוא זמן לראות שישה משחקים של הנבחרת, ולהצטער על שלא יכולתי להיות נוכח באחרון שבהם. בין רצח תקשורתי של המאמן הלאומי לזה של כמעט כל שחקן בנבחרת דווקא הצלחתי בכל זאת לחשוב שאיכשהו ייצא מסיבוב המשחקים הזה משהו טוב. נבחרת ישראל באליפות אירופה. הייתם מאמינים?

השחרור של מרכוס פייזר ממכבי תל אביב בסוף השבוע האחרון לא הפתיע אותי. הוא לא הפתיע אותי כי למכבי ממילא היו כבר שלושה זרים בצבע, ועוד שלושה מאחורה (יש יותר, כנראה, אבל אני לא מצליח להיזכר בשמות של כולם כרגע); הוא לא הפתיע אותי כי ליניב גרין הבטיחו, ובצדק, קצת יותר מעשר דקות משחק לערב וכי גם לעומרי כספי זה מגיע לא פחות; אבל אחרי מה שראינו בשבועיים האחרונים ממספר 5 בכחול-לבן, אפילו לא היה מקום לחשוב על "למה בעצם אולי כן להשאיר אותו" - בשביל מה בעצם?.

ליאור אליהו כבר היה עם רגל וחצי מחוץ לנבחרת, וצביקה, כמו צביקה, לא היה שם לו יותר מידי רגליים. אז בואו ננסה לחשוב לרגע איפה הייתה הנבחרת שלנו עכשיו, בלי ליאור אליהו? במקרה הטוב במחשבות אופטימיות על אליפות אירופה שלישית דרך הזדמנות אחרונה. במקרה הפחות טוב - גם במחשבות על אליפות אירופה שלישת דרך הזדמנות אחרונה, אולי קצת פחות אופטימיות. כבר דיברנו על זה - על דרג ב' לא מדברים.

המשפט שלא היה רחוק לצאת מפינו, ערב המשחק הנועל נגד צ'כיה, הוא שטורניר ההזדמנות האחרונה הוא איזשהו סוג של אפליה מתקנת (מתי בפעם האחרונה זכינו באירווזיון או הגענו בכדורגל לאנשהו?) שנועדה לשלוח את ישראל לאליפות אירופה למרות שלא הלך לה במוקדמות. אם לשפוט על פי היכולת בשלושת משחקי החוץ - אולי באמת הגיע לנו לעבור דרכה שוב. אם לשפוט על פי מה שראינו בערב אחד של ניסים - אז תודה באמת שהסיוט נחסך מאיתנו. למי באמת יש כוח לטוס לפולין עם מזוודות בעלות מטען לא ידוע ולהגיע לאליפות עצמה תשוש ועייף? שטוני פרקר ונבחרת צרפת ישברו את הראש נגד איטליה. אנחנו צריכים קצת לנוח.

ובחזרה אלינו. מדהים לראות עד כמה בכדורסל הכל יכול להיות. הרי אחרי ה- 21 הפרש שקיבלנו בצ'כיה, בדיוק מאותה הנבחרת (שניצחנו היום בכמה? 40? כמעט), לא יכולנו להזיז את הראש חצי מילימטר ימינה, ולצד ההתעופפויות של דנג והבריטים על חשבוננו, בדיוק לפני שבוע, תחושת האי נעימות כבר ריחפה באוויר בצורה ניכרת. אבל אז הגיע הבית, והגיעה נבחרת, שבאמת רצתה, וידעה איך לפוצץ את עצמה. נגד בוסניה זה עבד בהספק של 12%, הפעם במשהו קצת הרבה יותר גדול, אבל תתפלאו - אפשר להגיע רחוק עוד יותר. אין לזה יותר מידי הסברים, אנרגיה זה מושג אינסופי. תשאלו את אלברט איינשטיין.

מאידך, היה כואב לראות איך אמצעי התקשורת כולם יחד חיפשו את ההזדמנות לבוא ולעקוץ, לפגוע בביטחון, ולהרוס גם את מעט הטוב שעוד היה. אי אפשר להצליח בתנאים הללו, ובכלל - עצוב לדעת שככה מסתכלים עלייך. הפגיעות הטובעניות על צורת המשחק של טפירו, על ניהול המשחק של צביקה שרף, על מה שהנבחרת הזו מסוגלת לעשות ועל עוד 1001 דברים... אם התוצאה לא הייתה זהה לזו שהיא עכשיו - עוד לפני שכולם שם היו באים לחפש אשמים, כדאי היה להגיד להם לא ללכת כל כך רחוק, אפילו לא לצאת מהמשרד.

אז בואו ננצל את ה"הזדמנות האחרונה" כדי לפרגן. לפרגן לליאור אליהו שלמעשה כבר אמרנו עליו את הכל, לפרגן לגיא פניני שלא נתן למאורעות שמסביב להשפיע על מה שהוא מסוגל באמת, לפרגן למאיר טפירו שהמשיך, ממשיך וימשיך לסחוב את הנבחרת הזו בעיקר בזכות הרבה לב ונשמה, לפרגן לעידו קוז'יקרו שלא חשוב מה - לא אפשר לאף אחד חיים קלים בצבע, לפרגן ליניב גרין שאולי לא שחזר את הקיץ הקודם אבל התעורר בדיוק בזמן הנכון מבחינתו, לפרגן לרביב לימונד שהיה לאחד מנקודות המפנה של הנבחרת במשחקים האחרונים, לפרגן למתן נאור שעכשיו יכול לצאת בראש שקט לפרישה (הזמנית!!) שלו מכדורסל, לפרגן לעמית תמיר שכמו יתר הגבוהים של הנבחרת לא נשאר פראייר גם מול מאיימים ממנו, לפרגן לעומרי כספי שוויתר על מקומו כשחקן מוביל בנבחרת העתודה במטרה להיות "רק" שחקן משלים בנבחרת ששווה אליפות אירופה, לפרגן למורן רוט ששפך כל כך הרבה אנרגיות בדיוק כפי שעשה זאת בחולון העונה, לפרגן לכריס ווטסון שהגיע והרגיש מחויבות של ממש לא כי הוא באמת חייב אלא בעיקר כי קראו לו, ולפרגן לצוות המקצועי - צביקה, רוני, יורם, שכן - עכשיו כבר אפשר לומר בלי להתבייש - הביאו את הנבחרת הזו לאליפות אירופה. שכחתי מישהו? יש מצב, אבל אני מקווה מאוד שלא יותר ממנו.

את הפסקה האחרונה שמרתי. שמרתי מלכתחילה, למעשה עוד לפני שבוע, בידיעה שהיא תוקדש למישהו מאוד ספציפי בנבחרת הזו. יותר מאשר לצביקה שרף, ה"אשם העיקרי בכישלונה של מכבי העונה" (חלאס, צאו מזה), התבלטה התקוממות מסוימת, ממש לא ברורה, כנגד השחקן שכנראה יהיה הראשון לייצג אותנו בליגה הטובה בעולם, קצת מעבר למה שייצא כנגד הנבחרת כולה. על הטקסטים הראשונים שקראתי עוד הבלגתי, אבל בשלב מסוים כבר לא יכולתי שלא לקחת ללב. זה היה פשוט פוגע. כשכתבתי לפני שבוע ש"הלפרין יכול לשנות את הקמפיין הזה ב- 180 מעלות" באמת האמנתי, וקיבלתי חיזוק נוסף גם מהחבר לדראפט שפתח לי את הטור. הערב הוכיח הלפרין שהוא באמת מסוגל לכל מה שחשבו שהוא, שלחוזה בפירואס הוא בהחלט ראוי, ושיש על מי לסמוך ועל מי לבנות לקראת אליפות אירופה 2009.

מאז הימים היפים של הפועל באר שבע בסדרת הגמר של הליגה הלאומית (שעוז יחזרו) לא התמוגגתי מאושר כמו הערב (וגם לא לפניי, אגב), אבל העובדה שההצלחה הזו של הנבחרת הגיעה מהלפרין, דווקא מהלפרין, גרמה לזה להיות ולהרגיש, לפחות מבחינתי ואני בטוח שלא רק, אמיתי הרבה יותר. רגע לפני שמסתיימות החגיגות ומתחילה עונת המשחקים הקרובה, רק רציתי להגיד - יותם הלפרין, אתה פשוט מדהים, תודה.