|
שנת המאמן
עידו אשד
,25/10/2007
עידו אשד נזכר ביהושע רוזין ומסיים ביורם קאופמן, ובדרך מסביר מיהו החוליה הכי חשובה בקבוצת כדורסל ומצר על כך שבארץ פשוט לא מבינים את זה.
פרולוג
באחר צהריים חורפי לפני כ 6 שנים, נתקלתי במר כדורסל וחתן פרס ישראל לספורט, יהושע רוזין, באחד מסיוריו הרגליים ברחוב אבן גבירול בתל אביב. בהכירי אותו, כשחקן שלו באליצור נתניה וכמאמן נוער בהפועל תל אביב, הזמנתי אותו לשתות משהו חם, וקיבלתי ממנו, כצפוי, לקט סיפורי כדורסל, על מכבי תל אביב ונבחרת ישראל, גבת יגור, הפועל תל אביב, ועוד ועוד. כמו באימונים, יהושע איבד את תחושת הזמן.
אחרי 4 שעות, כשמסביבנו חבורת אוהדים שהתקבצה תוך כדי הערב, הוא הציץ בשעון, ואמר שהוא צריך ללכת. אבל רגע לפני, פשט את כף ידו מול פניי וצעק עליי, כמו במשחק: "הכל שטויות – זה הכדורסל! חמש אצבעות – קבוצה! כל אצבע שונה, לכל אצבע תפקיד. זה הקטן (הצביע על הבוהן) – זה הרכז. הוא השכל, הוא עוזר לכולם. זה הגבוה (האמה) – זה סנטר, הוא באמצע, הוא חזק. זו (האצבע המורה) היא קלעית. כל הזמן מצביעה אל הסל. ויש גם שחקני משנה. יחד - (קימץ את אצבעותיו לאגרוף) יחד - קבוצה! אתה מבין?" לגם מכוס התה השלישית שלו, והלך. חודש לאחר מכן ליוותה אותו כל משפחת הכדורסל למנוחות. באמת הגדול מכולם.
...
לאחרונה שאלנו מעולם הפילוסופיה את הדיון על השלם, ויכולתו להיות גדול מסכום חלקיו, כדי לנתח קבוצות ספורט. הרעיון של איסוף כוכבים לקבוצות גלקטיקוס למינהן נוסה בשנים האחרונות במספר ענפי ספורט, ולרוב כשל (ריאל מדריד כדורגל היא דוגמה הבולטת). בספורט קבוצתי, כמו בכלכלה, יש תופעה של תפוקה שולית פוחתת: מרגע מסוים, משאבים המתווספים לארגון תורמים פחות לסך כל יכולתו, ובמצב קיצוני מביאים תפוקה שלילית ופוגעת, וזאת כי אין יכולת לנהל אותם ולהשתמש בהם, ומתחדד הצורך במנהל בכיר יותר כדי לנצל אותם.
בספורט זהו המאמן, שכמו האלכימאי מנסה לאסוף רכיבים מגוונים מבחינה אנושית וספורטיבית, לשלב אותם לפאזל אחד, ולרקוח את אותו הקסם, ובו פתאום נבנית יחידה אחת שלמה ואורגנית, החלקים מנגנים בהרמוניה, ונוצרים חיבורים שלא היו שם קודם. כך הקבוצה כולה מתעלה לדרגה חדשה של יכולת והישגים, ואנו מרגישים שהשלם גדול מסכום חלקיו. בפרספקטיבה זו, שתי נבחרות הכדורסל הלאומיות שלנו, הגברים של צביקה שרף והנשים של אלי רבי, הציגו קבוצות שלמות ולרגעים קסומות, ונתנו לנו קיץ של הנאה וגאווה, הרבה בזכות המאמנים, שיצרו יחידה מאומנת ומגובשת. הן זכו בהישגים כנגד הסיכויים המוקדמים, בזכות היותן שלם טוב יותר, המתבסס על עבודת צוות, ויתור על אגו ואמונה ביכולת. באופן לא מפתיע, בקבוצות אלה דיברו גם על ההנאה מהדרך, ולא רק מהשגת המטרה.
בשנים האחרונות ניבאה יכולתה של נבחרת הגברים בקיץ, באופן מדוייק למדי, את איכות עונת הליגה שאחריה. אחרי אליפויות אירופה מוצלחות ב-2003 (מולי קצורין) ו-2005 (צביקה), היו לנו עונות מצוינות. לעומת זאת אחרי נפילה לטורנירי הזדמנות אחרונה, באה עונה שחונה (שלא לומר שכונה) במיוחד. זכורה לטובה עונת 2004, שבה מעבר להשגים מרשימים באירופה (מכבי לוקחת יורוליג, הפועל בפיינל פור היורופליג, שנהריה פספסה במשחק אחד), היתה לנו ליגה פנטסטית בה בלטו במיוחד הפועל תל אביב של ארז אדלשטיין ובני השרון של יעקב ג'ינו. בעזרת משאבים מוגבלים ריתכו שני אומני כדורסל אלה קבוצות מרהיבות שהיוו שלם גדול ומרשים. העובדה ששני המאמנים המצוינים האלה נאלצים לנדוד לארצות ניכר, ולא אימנו בארץ בשנתיים האחרונות, היא תעודת עניות לליגה הישראלית, ובעיקר לבעלי הקבוצות ומקבלי ההחלטות בשתי הליגות הבכירות, שנראה שרובם לא מפנימים את חשיבות המאמן להצלחת קבוצתם.
אין כאן כל כוונה להמעיט בערכם או לפגוע במקצועיותם של העומדים על הקווים השנה. כולם אנשי כדורסל טובים וראויים. אבל התחושה היא שיותר מדי קבוצות בוחרות מאמן לפי קריטריונים לא נכונים. המאמן הוא החוליה החשובה ביותר בקבוצה, כי הוא זה שאמור להוציא את פוטנציאל השחקנים אל הפועל, לחבר תלכיד ולבנות למשהו גדול יותר. במיוחד בקבוצות קטנות, נעשית הטעות הטיפוסית בה מושקע רוב הכסף בשחקנים, לרוב בזרים, ואת המאמן בוחרים במעין מכרז. מראיינים מספר מועמדים, ובוחרים את מי שמוצא חן, לא תמיד מתבססים על משהו מקצועי, ולפעמים אפילו ממנים את זה שמבקש פחות כסף, במקום להבין שהמאמן הבכיר הוא זה שיפיק את המירב מהשחקנים וישיג תשואה על ההשקעה בהם.
לעיתים קורה שהמאמן מגיע אחרי שחלק מהשחקנים כבר הוחתמו, והיכולת שלו להשפיע מוגבלת מאוד. מאמן שנמצא מתחת כל השחקנים הבכירים בסולם שכר, הוא הראשון שמיועד לפיטורים (הכי זול), אינו מקבל כבוד מהשחקנים וההנהלה, וכך הדרך לכישלון נסללת מראש. המאמנים בלאו הכי ישנים רע ומעט במהלך העונה, שיכורי אדרנלין לאחר הניצחונות ועצבניים מתסכול על ההפסדים, ומתח לגבי יציבות המשרה פוגם מאוד,מן הסתם, בתפקודם. אמנם ההנהלות הן האשמות הראשיות בכך, אבל גם חלק מהמאמנים, שמסכימים לעבוד בתנאים כאלה, פוגעים בעצמם ובענף עליו הם יושבים. לכן אין פלא שיש ייצוא (מוצלח מאוד) של מאמנים לחו"ל, וכן הרבה מאמנים שיושבים בבית, כי אינם מוכנים להתפשר על תנאים בסיסיים שיאפשרו להם לעבוד נכון. לצערנו אין כאן מספיק משרות אימון בכירות (צריך עוד סיבות להגדלת הליגות?), התחרות על כל משרה חריפה ולעיתים לא הוגנת, והכסף הלא גדול מחולק באופן שגוי בין הקבוצות ובתוך כל קבוצה.
ועם זאת, לקראת העונה החדשה, נאחל הצלחה למאמנים החדשים והממשיכים, ונקווה שיידעו לנצל את ההזדמנות שנפלה בחיקם. שישתמשו בישראלים צעירים ומוכשרים במקום בזרים מוזרים ממקומות נידחים, וייפתחו גרסה ישראלית לחוק הרוסי: משתמשים בזרים רק אם באמת צריכים אותם, לא כי כבר שילמנו עליהם. שיהיו יצירתיים ולא חקיינים, ויתאימו את התפיסה לקבוצה ולא את הקבוצה לתפיסה. שיבנו דרך ויאמינו בה גם ברגעים קשים, יעמדו על שלהם מול ההנהלה, וישמרו על היושר והמקצועיות. או אז נוכל לחזות בקבוצות שיתעלו מעל סכום חלקיהן, ויעניקו לנו, בתקווה, מספר רגעי קסם, שעבורם שווה להיות אוהדים של המשחק. נאחל להם שינה טובה בלילות, ולכולנו שנה טובה של כדורסל.
...
אפילוג
לפני מספר שבועות התכנסו רבים מאנשי הכדורסל בארץ בבית עלמין קטן בבית דגן, במלאת שלושים לפטירתו של יורם קאופמן ז"ל. הרבה עיניים דמעו, שירים הושמעו, ומילות אהבה וגעגוע נאמרו בלחש אל מול המצבה העצובה והמרגשת, שבראשה נחצבה יד האוחזת בכדורסל. דמותו של יורם תלווה אותנו השנה במגרשים, ומורשתו היא תקוותנו לכדורסל טוב יותר. כדורסל של מקצוענות ואנושיות, מעשה וחזון. חבר, אתה מאוד חסר.
כתבות אחרונות באתר
|
|