ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

לראות ציפורים אדומות
עידו אשד ,01/11/2006

מארה"ב הרחוקה מבכה עידו אשד את מותו של רד אאורבך האגדי, אבל מציע לא להרים ידיים עדיין בנוגע לכדורסל הישראלי וליגת העל עם כמה השוואות מעניינות.

הייתי בבוסטון כשהודיעו ב ESPN שרד אאורבך נפטר. הסלטיקס הכריזו על שנת זיכרון מיוחדת, בפליט סנטר ירדו הדגלים לחצי התורן, קטעים ממשחקי העבר הגדולים של הקבוצה מילאו את המסך, והחזירו אותי 25 שנה אחורה, לדור הזהב של המועדון. בבארים של בוסטון שתו בירה לזכרו של המאמן והאדם הגדול והדליקו סיגר של ניצחון ואהבה. מסיבות ליל כל הקדושים (הפורים של הגויים) קיבלו תחושה אחרת באותו לילה. דווקא לא היה עצוב, אלא היתה תחושה של שייכות והמשכיות. באותו ערב קיבלתי בקשה לכתוב טור לפתיחת עונת הכדורסל שלנו, והיה ברור לי שהכל מתחבר.

ארנולד "רד" אאורבך (הכינוי נדבק בו בגלל מוצאו הרוסי) הוא האדם בעל ההשפעה הגדולה ביותר על הכדורסל המודרני. השינויים שהכניס במחשבה על המשחק ובתפיסתו עיצבו את הכדורסל המוכר לנו כיום. הוא ראה בנצחון כדבר החשוב ביותר, והיה מוכן לעשות הכל כדי להשיג אותו. הוא חרט על דגלו את המשחק הקבוצתי כדרך להשגת הנצחונות, והעדיף תמיד שחקנים קבוצתיים על כוכבים. הוא כל כך האמין בדרך הקבוצתית עד שסירב לבחור את בוב קוזי, שהיה גיבור מקומי באוניברסיטה, ורק כשהקבוצה שבחרה את קוזי התפרקה, הסכים להעביר אותו אליו, אך הצליח לשנות את משחקו של הגאון ולרתום אותו למשחק הקבוצתי שבנה.

כשהצליח להעביר אליו את ביל ראסל שהשלים את הפאזל האנושי והמקצועי שבנה, זכה עם הקבוצה ב 9 אליפויות רצופות, השג חסר תקדים שכנראה לא יחזור לעולם באף ספורט מקצועני אמריקני. הוא ידע לגעת בנפשם של שחקניו ולגרום להם להוציא את המיטב שבהם. הוא היה חלוץ ומוביל דרך גם בגישתו לגזע, והיה הראשון שבחר שחקן שחור בדראפט של ה NBA, הראשון שהעמיד חמישיה כל שחורה (ועוד בבוסטון, העיר הגזענית ביותר בארה"ב דאז), וכשמינה את ביל ראסל למחליפו, הפך אותו למאמן השחור הראשון לא רק בכדורסל, אלא בכל הספורט האמריקאי המקצועני.

ומכאן אנו מגיעים לליגה שלנו. אפשר להיות ציניים לגבי הליגה שלנו, בוודאי בהשוואתה לליגה המקצוענית האמריקאית שנפתחת השבוע. אבל אני מעוניין להציע גישה אחרת. דרך העיניים של רד. אז ככה: אמנם – קבוצתי האהובה הפועל חולון לא הצליחה להעמיד קבוצה בליגת העל, וגרמה מפח נפש עמוק לאוהדיה הרבים. כשעמדתי על כיסא במשחק האליפות וצרחתי עם סורוקה למיקרופון "הפועל חולון בליגת העל" לא האמנתי שהשנה שוב יאמן אותה חברי מיקי דורסמן בליגה הלאומית, עם סגל דומה ועם שאיפות עליה. אבל – הפועל גלבוע/עפולה כן הצליחה להעמיד קבוצה ותשחק בליגת העל. קבוצה נהדרת עם מסורת (אריאל פורת, קארל נברסון, צ'ט נלסון), קהל אוהדים גדול וניהול מצוין, שתוסיף עניין ותגוון את הליגה שלנו. ואם תסתכלו טוב על גוני יזרעאלי, תראו את דני איינג' רץ ומזנק על העץ הסדוק בבוסטון גארדן.

אמנם – מכבי תל אביב אספה אליה את ההרכב הישראלי הטוב ביותר מזה שנים. הלפרין, אליהו וגרין הם הטובים בתפקידם מבין הישראלים שלנו, ואם נוסיף את בורשטיין, ששון, שארפ וארנולד, זו קבוצה מספיק טובה אפילו בלי זרים. אבל – הפועל ירושלים בנתה אף היא קבוצה מצויינת, שילוב של ישראלים מצויינים וזרים אינטילגנטים, ובעיקר רגועים. עם מאמן צעיר שמכיר גם את ירושלים וגם את מכבי, יש לנו תקווה שהשנה תהיה לנו תחרות אמיתית בליגה, ושתהיה לנו שנה שקטה, בלי סלומון, בלי ג'נקינס, ועם הרבה משחק קבוצתי ושיתוף פעולה. ואם תסתכלו טוב על יניב גרין, אולי תראו את הכתפיים, הניתור וחסימות של קווין מקהייל.

אמנם – אבי אשכנזי סיים שש שנים נפלאות בנהריה, בה בנה קבוצה בצלמו – אינטיליגנטית, קבוצתית, חברית שמטפחת ישראלים ומחוברת לקהילה. אבי יחסר לי השנה בכדורסל שלנו. אבל – אריאל בית הלחמי הנהדר ממלא את המקום. מאמן יסודי, רציני שאוהב את השחקן הישראלי ומאמין בו, וממשיך את הדרך היפה של אבי. ואם כבר המשכיות, אז רוני בוסני ירד להחליף את אריאל באשקלון, וכבר זכה בתואר הראשון של האגודה בכל הזמנים, עם גביע הווינר. יש לנו מאמנים מעולים בארץ, שמטפחים את הנוער ומגדלים לנו דורות של שחקנים מוכשרים לנבחרות הצעירות ולליגת העל. ואם תסתכלו ממש טוב על דני פרנקו, השנה על הקווים בעפולה, תראו לרגע את ג'ף ואן גנדי. נמרץ, שולט בקבוצה, משכיל ומתנסח בבהירות. (לא מבוסטון, אבל מתאים)...

אמנם – ירדנו ל 10 קבוצות בליגה. להרבה קבוצות אין כסף, ספינות דגל כמו הפועל חולון והפועל תל אביב התפוררו, ויהיו לנו רק 5 משחקים כל שבוע. אבל – המנהלת אימצה את החוק הרוסי, שמבטיח וכבר מקיים יותר ישראלים על המגרש, בחירה זהירה ומושכלת יותר של זרים, וחיזוק משמעותי למעמדו הכלכלי והייצוגי של הכדורסלן הישראלי בליגה שלנו. ואני מסתכל על רביב לימונד, שסוף סוף יקבל את הדקות שלו ויוביל את נהריה גבוה, ורואה שם את דניס ג'ונסון, או אולי את טייני ארצ'יבולד, תלוי מתי ראיתם את הסלטיקס המיתולוגיים.

ואמנם – הנבחרת כשלה בטורניר הקדם אירופי, ולמרות העבודה האדירה והאהבה של צביקה שרף, לא העפילה לאליפות אירופה. קשה לבוא בטענות לקבוצה שלא אירחה בבית, וששלושה מכוכביה לא השתתפו בטורניר. אין לנו לוקסוס לוותר על בית ועל שחקנים כמו טפירו, בורשטיין וליאור אליהו. אבל – יש לנו טורניר הזדמנות אחרונה בסוף השנה. אם תהיה לנו עונה טובה בליגה, השחקנים הישראלים ישחקו יותר בזכות החוק הרוסי, הפצועים יחלימו – נעלה גם נעלה לאליפות הבאה, על חמתם של הגויים. רק שבאיגוד לא יבלבלו את העדיפויות ויורידו את התקציב למשימה – הנבחרת מעל הכל!

אתם מבינים, היופי הוא בעיני המתבונן. כשאתם הולכים לראות משחק, בין אם זה בליגת העל או משחק נערים בבית ספר בגבעתיים, יש לכם את החופש לראות, ולחלום, ולהיזכר, ולדעת שאנחנו חלק ממורשת גדולה של כדורסל, שעוצבה ע"י יהודי חכם בבוסטון לפני 50 שנה. חפשו מלחמה על כל כדור, שיתוף פעולה ועבודה קבוצתית, תאווה לניצחון, דיוק בקליעה, וגם חכמת משחק ואהבה בעיניים. את הדברים האלה אפשר לחפש בכל משחק, בכל רמה ובכל מקום. עונג אמיתי הוא החיפוש אחרי הכישרון הבא, איזה ילד שאנחנו לא מכירים שיגרום לנו אפילו במהלך קטן אחד לדמיין את עצמנו רואים את הצ'יף רוברט פאריש מגיע באיטיות כטריילר למתפרצת ומסיים בליי אפ עדין, ואז גם קולע זריקת עונשין שעוברת בקשת דרך המנורות הצהובות.

אני שולח את הטור הזה ונוסע לניו יורק. בשבת בערב אכנס בשעריו של "היכל הכדורסל המפורסם בעולם", המדיסון סקוור גארדן, ואצפה במשחק הבית הראשון של הניו יורק ניקס העונה. הקבוצה הכי גרועה בספורט המקצועני בהיבט של תקציב מול הישגים. אבל שנה חדשה היא תקווה לפתיחה חדשה, והאולם יהיה מפוצץ, והקהל הניו יורקי ייתן צ'אנס לקבוצה שמאז 1971 לא הביאה לו נחת, ויבדוק איזה הרכב בנה להם אייזאה תומאס, אגדה כשחקן וכישלון כמנהל ומאמן. מולם תתייצב קבוצה צנועה וגאה מאינדיאנה, שתעלה על המגרש שניים מטובי בנינו, שהכשרנו במשך מספר שנים בליגה המקומית שלנו, ושלחנו לחזק את ה NBA. אחד שחור אתלטי וחייכן, ואחד ליטאי נמרץ ומבריק, שבקרוב יעמיד לנו בן ישראלי גאה ותקווה אולימפית ל 2028.

ומאחורי הספסל של אינדיאנה יישב איכר בלונדיני ענק, בחליפה ופני פוקר. לארי בירד, בכיר צאצאציו של רד אאורבך, בחר בשאראס ובאסטון "שלנו" כדי לחזק את הקבוצה שהוא בונה, בצלמו שלו ובהשראת מנהיגו הרוחני. וכך נסגר המעגל הקטן שלי לפתיחת העונה הזו. לכו למגרשים, תהנו, תדמיינו, תתרגשו, וחפשו את הלארי, מיקי, מייקל, והדורון הבאים. לא צריך למצוא, אבל חשוב לחפש. רק אל תשכחו שלכולנו יש, עמוק בפנים, ציפור קטנה, אדומה, בלב.