ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

למה לעזאזל אני עושה את זה
שלומי פרי ,01/10/2007

חיפוש אהבה, חלומות על מיליונים, תרומה לאנושות או הפחד מהיום שאחרי. שלומי פרי, האיש שמאחורי ספסל, חושף סוף סוף את הסיפור האמיתי שמאחורי האתר

10 שנים מאז "ספסל" נולד, וזה באמת בלתי נתפס. כל כך הרבה דברים קרו בשנים האלה במישור האישי, במישור הלאומי, במישור הכדורסלי ובמישור הספסלי, שלהתחיל לסכם ולשחזר נראה לי בלתי אפשרי.

די אם נזכיר שאני הספקתי להתחתן ולהביא שני ילדים לעולם, שמדינת ישראל עברה אינתיפאדה ומלחמה, שנבחרת העתודה זכתה פעמיים במדליית כסף, מכבי תל אביב זכתה כמה פעמים ביורוליג והפועל ירושלים בגביע יול"ב, ושספסל התחיל שחור, המשיך לבן, התחיל קטן, הגיע בשיאו ל-15 אלף גולשים ביום, ואף הוציא תתת ידיו אולסטאר נוער ומחנה כדורסל.

אחרי 10 שנים, אני עדיין מתקשה לענות תשובה טובה למי ששואל אותי "למה בכלל אתה עושה את זה?". האמת? המון פעמים אני מוצא את עצמי שואל את אותה שאלה ולא מנסה אפילו לחפש תשובה, כי אני יודע שאין הרבה הגיון בדבר הזה שנקרא "ספסל".

אחרי 10 שנים, אולי הגיע הזמן להסביר לשואלים, ובעיקר לעצמי, מה לעזאזל מביא אותי להמשיך את הדבר הזה שמשעבד אותי אליו בעבותות, גוזל ממני שעות על גבי שעות, לא מביא הכנסה, הורס את חיי המשפחה שלי, גומר לי את הגב והעיניים והמון פעמים סתם מתיש אותי (נסו אתם להכניס את לוח המשחקים של הליגה לנערים).

אז הטור הזה הוא בעצם כמו טיפול פסיכולוגי עצמי, ואולי הוא יעזור לי להבין מה אני עושה פה ולמה.

הסיבה הראשונה שאני יכול לחשוב עליה היא חיפוש אהבה וזריקה לאגו. כן, צריך להיות כנים. כמו כל בן אדם נורמלי, גם אני צריך שיאהבו אותי. שיכירו אותי, שידעו מי אני ושיעריכו אותי. וספסל מספק את הצורך הזה... קרה לי לא פעם אחת ולא פעמיים שהגעתי למשחק כדורסל וישבתי עם דף ועט ביציע, לשמוע לחשושים "זה שלומי מספסל". יש כאלה שגם ניגשים לשאול ומפרגנים, גם שחקנים מזהים ואומרים שלום, ואני לפעמים מרגיש סוג של סלב... ומה לעשות, צריך להיות כנים, זאת הרגשה נעימה, אבל אני חייב להיות אמיתי. לא זאת הסיבה שגורמת לי לשבת עד 1 בלילה לעדכן תוצאות של גביע האיגוד לנוער.

יש גם סיבה כלכלית. ספסל גרם לי במשך השנים נזק כלכלי לא קטן: חשבון הטלפון שלי קפץ, השרת עולה כסף והדלק למשחקים באיזור המרכז הוא לא דבר זול. אבל מתישהו, אני מקווה, אחד האתרים הגדולים יתעורר ויבין שמלבד חדשות וסקופים צריך גם עומק ותוכן, יקנה את ספסל בכמה מאות אלפי דולרים ואני אקח את הכסף ואסע עם כל המשפחה לטיול של שנה מסביב לעולם, או אקנה בית דו קומתי עם חדר עבודה משודרג ומערכת סראונד מטורפת. ואם זה לא יקרה, אז לפחות יש לי את האושר לפנטז ולחלום. ומה בן אדם צריך יותר מזה?

יש סיבה אחת, שאותה אני נהנה לספר, עם כי גם היא לא באמת גורמת לכך שאני ממשיך ב"ספסל". באחת השנים הראשונות של ספסל זומנתי אחר כבוד לפגישה במשרדי "וואלה!" - אז פורטל צעיר שפרץ במטאוריות לראש רשימת אתרי האינטרנט הפופולריים בישראל. אני לא זוכר את ההצעה שהם הציעו לי, אבל כן את האיש שהציע אותה, ארז פילוסוף, שהיה ברבות הימים מנכ"ל וואלה! או משהו כזה. פילוסוף הציע הצעה שחצנית, דיבר בשחצנות, והבטיח לי שספסל לא ישרוד. אז הנה אחרי די הרבה שנים ספסל שורד, ואני יכול להגיד "הראיתי לך"... אבל בשורה התחתונה, כמו שאמרתי, לא זאת הסיבה שאני קם בבוקר וממהר להכניס פריוויו למחזור הקרוב בנערות ב'.

הנה עוד סיבה... זאת סיבה שאני נותן לעצמי בכל פעם שאני שומע על אנשים שמתנדבים בצער בעלי חיים או באגודה למלחמה הסרטן. אז אני לא מתנדב לעודד ילדים בבתי חולים, אני לא פעיל איכות סביבה, לא משתתף בהפגנות, לא סועד קשישים ולא תורם בשירותרום... מבחינתי ספסל הוא תרומתי הצנועה לאנושות. כמה ילדים מאושרים שקוראים על עצמם באינטרנט, פה ושם קידום הכדורסלן הישראלי, קצת מחאה על עוולות שונות ומשונות ולעיתים גם איזה טור שמעלה חיוך על פני איש אחד או שניים. כל זה בהנחה שאם יש גן עדן, אז אלוהים רושם לי בטור המעשים הטובים גם את הדברים האלה, ובתקווה שזה יקזז את כל השוקו שגנבתי מהמכולת של הפרסי אי שם בילדותי.

אני חושב שאם להיות כן ואמיתי, אחת הסיבות המרכזיות שאני ממשיך עם "ספסל"... היא כוחו של הרגל.

אחרי עשר שנים, אני לא מצליח לחשוב איך ייראו החיים שלי בלי "ספסל". מה אני אעשה כשאני אקום בבוקר, מה אני אעשה בלילה אחרי שהילדים ילכו לישון, איך תתקיים לה ליגת נוער בלי שאני אכתוב עליה, איך יצמח לנו פה ילד עם פוטנציאל ענק ואני לא אדע... על מה אחשוב לפני השינה... ואיך החיים ימשיכו בלי SMSים מהדובר של הפועל עפולה/גלבוע, המבשרים על החתמת עוד שחקן.

אולי יש לי הפרעה נפשית. סוג של התמכרות. הרי אני מתמכר להכל. לדיאט קולה, לשוקולד, לעיתונים, לטלוויזיה. אז כנראה אני מכור גם ל"ספסל". לקריאת מיילים כל 3 דקות, לקריאת אתרי הכדורסל האחרים 50 פעם ביום, ל-SMSים המוזכרים בסעיף למעלה ולמסנג'ר המקולל שלא נותן מנוחה. התמכרות או הפרעה נפשית... אין ספק שזו הסיבה.

ואולי זה בכלל הפחד. הפחד מכם, חיות טרף שכמותכם. יום אחד של עצלות, יום אחד של סידורים או יום אחד בו לשם שינוי יש לי עבודה, או אפילו סתם ערב בו אני יוצא לבלות עם האשה, גוררים אחריהם אי מיילים זועמים: "למה לא עודכן המחזור האחרון בנוער לאומית"... "הלו, מה קורה לכם שם בספסל, עוד שבוע ליגת בתי הספר מתחילה ולא כתבתם כלום"... "למה לא כתבתם כלום על טורניר סוכות בבית נקופה"... התרגלתם לטוב, וכשאתם לא באים על סיפוקכם האכזריות שלכם חסרת גבולות. ואני, חסר חוט שידרה שכמוני, לוקח כל אי מייל כזה בצורה קשה ודואג שהכל יהיה מעודכן כמו שצריך. לפחות עד המשבר הבא.

יש לי עוד פחד אחד שגורם לי לרוץ למחשב בכל דקה פנויה. הפחד מאורי סביר, מאורלי וליאור קלינגר ובעבר גם משגיא ניר, אנשים עם סטנדרטים גבוהים שגורמים לי, החפיפניק, בדרך כלל מבוכה גדולה. כי לעמוד בסטנדרטים שלהם, כמה שאנסה, אני לא מסוגל.

אני קורא שוב ושוב את הסיבות שכתבתי למעלה ואני עדיין לא מרוצה. למה לעזאזל אני קם בבוקר, בדרך כלל עם חיוך לקראת עוד יום של "ספסל"? אולי זה הסיפוק - אי מיילים מפרגנים שמגיעים לפעמים, פה ושם שיחה עם מאמנים והורים שמוקירים תודה, רייטינג שעולה, או כתבה שנכנסו אליה הרבה אנשים. אבל סיפוק יש לי גם כשאני משקה את האדניות במרפסת ורואה שעוד יום עבר והפרחים בהן לא נבלו, אז כנראה שגם זו לא התשובה.

הפחדים, הסיפוקים, התקווה, הנקמה, ההרגל, הרצון לאהבה... כל זה נכון - אבל כשאני מנסה לחפור ולנבור בנבכי נפשי... בסופו של דבר הכל נובע מהרצון להישאר ילד... לא להתבגר... אני כנראה פשוט מפחד מהרגע הזה ש"ספסל" ייסגר ואני אצטרך להתמודד עם החיים האמיתיים - חיים של אנשים מבוגרים ורציניים... ואולי בעצם זה מה שמניע כל מי שמתעסק בכדורסל. שהרי בעצם זה בסך הכל משחק, משחק שבו צריך לשים כדור כתום בתוך טבעת שתלויה באוויר.