ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

יומן מסע – פרק ראשון – נוסעים לבלגרד
שלומי פרי ,11/07/2005

שלומי פרי ורפי זילברמן טסים ביום חמישי עם נבחרת הנוער לבלגרד, המטרה המוצהרת, לחזור עם מדליה. פרק ראשון בתלאותיהם של שלומי ורפי בבלגרד והפעם: ההכנות.

מאז שהוקם ספסל, אני חולם לנסוע עם אחת הנבחרות הצעירות לאליפות אירופה, אבל חוסר כסף, חוסר יוזמה וחוסר זמן מנעו ממני את החלום עד השנה. הפעם בסביבות אפריל כבר לקחתי את האשה לשיחה והסברתי את החשיבות הלאומית של נסיעתי עם נבחרת הנוער. בחרתי את נבחרת הנוער בעיקר בגלל היעד האטרקטיבי (בלגרד), הסגל האטרקטיבי (יוגב, כספי, כדיר), והמחיר האטרקטיבי (יקר אבל לא נורא). האשה שבדרך כלל עושה פרצוף על כל משחק נוער שני שאני הולך אליו, הפתיעה ונתנה לי פס.
כעת נותרה משימה אחת נוספת, כסף. התקציב של ספסל בקושי מאפשר דלק לנהריה, לא כל שכן טיסה לבלגרד ובית מלון ל 11 לילות, אבל איש יקר אחד, וספונסר יקר שני, איפשרו את הנסיעה ולי להגשים חלום אישי.

כעת משהוסרו המכשולים הוחל בביצוע, פתחנו חמ"ל, שלחנו בקשה לקרדיטציה מפיב"א, הורדנו מפות של בלגרד, חיפשנו את האולמות של המשחקים, הזמנו כרטיסי טיסה בכמה חברות שונות יחד עם הורי השחקנים, מדדנו את המרחקים של כל מלון מהאולם המרכזי, סימנו מסעדות משובחות ומדרחובים עתירי חנויות, רפי לא רצה לסמן מכוני ליווי טובים למרות שביקשתי, התקשרנו לברר בנוגע לאינטרנט באולם, ניסינו לחפש חדרים פנויים במלון של הנבחרת, בדקנו מי השחקנים המבטיחים של האליפות וסימנו משחקים מעניינים (שלא נחמיץ את אקאיול התורכי בטעות), תכננו מסע תיירותי לימים החופשיים ולבסוף קנינו זמבורה רצינית כי אולי אנחנו עיתונאים אבל לאליפות אנחנו נוסעים בראש ובראשונה כאוהדים. כעת שלושה ימים לפני הנסיעה, נותר רק לארגן את הדברים האחרונים, לכבס את חולצת המזל, לארגן מצלמה דיגיטלית, להשכיר לפטופ ובעיקר לבלות כמה שיותר עם הזמן עם הילד (אני כבר מתגעגע).

אני מהרהר על שחקני הנבחרת, אני בטירוף כבר חודש מהאליפות הזאת, לא מפסיק לדבר על הנסיעה, אני לא חושב שיש אדם שנפגשתי איתו בחודש האחרון שלא זרקתי לו שאני נוסע לאליפות אירופה לנוער, החל מאלי מהמכולת , המשך לכל נהג מונית שנסעתי איתו לאחרונה וכלה בסבתא של אשתי, בת ה80 שמכינה מרק תימני מדהים, אבל אין לה כנראה מושג מי זה יוגב אוחיון. אם אני בטירוף כזה, בטח השחקנים כבר איבדו שפיות, חולמים בלגרד, חולמים מדליה, חולמים סקאוטרים מה NBA שמסמנים אותם בפנקסיהם.

אני לא חושב שאי פעם היתה לנו נבחרת נוער טובה כל כך, לפחות מאז הנבחרת של 1972 שסיימה במקום הרביעי באירופה. לא זוכר כשרונות כמו יוגב אוחיון, עומרי כספי, אלישי כדיר ואופיר לוי שמתקבצים להם בנבחרת אחת, גבוהים כמו כספי, כדיר שיכולים לשחק ב 3 עמדות ובהחלט יכולים גם להוביל כדור, גבוהים מחליפים חזקים כמו ליוטרין, בוכבינדר וגורא, בסה"כ חמישה שחקנים מעל 2 מטר, אחת מנבחרות הנוער היותר גבוהות שהיו לנו אם לא הגבוהה שבהם. נבחרת שיכולה לשחק עם 3 גבוהים ועדיין להיות מהירה מאוד, נבחרת שהרכז הראשון שלה משחק בליגת העל והתנסה במשחקי פלייאוף בוגרים, נבחרת שהמאמן שלה כבר היה באליפות נוער אחת כמאמן ראשי ובעוד אחת כעוזר מאמן ומכיר את כל הנפילות והעליות שיש בתוך אליפות שכזו. אני לא יודע מה הציפיות של הנבחרת מעצמה, אני יודע שאני לא חוזר הביתה בלי מדליה.

הפרק השני ביומן ייכתב כבר בבלגרד, להתראות ובהצלחה.