ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

"צעד וחצי" בפטרול
שלומי פרי ,04/10/2008

לרגל עליית המגזין של "ספסל", מספרים כתבי האתר על המשחק שלא ישכחו לעולם בפרוייקט מיוחד. שלומי פרי מתפעל מנפלאות המוח האנושי וחוזר 17 שנים אחורה למשחק שגרם לו להרגיש הכי טוב בעולם. משחק שלא ראה ממנו אפילו שניה אחת.

אני לא אוהב משימות מעין אלה כמו לכתוב על "המשחק שלא אשכח". קודם כל אני כמעט לא זוכר משחקים, הכל אצלי בבליל אחד גדול של שנים ומגרשים. אם אני כבר זוכר משהו, זה לא מהלכי משחק אלא אירועים משמעותיים כמו מכות והתפרעויות (גמר הגביע חולון - הרצליה למשל) או מצד שני תצוגות מופלאות של שחקן (למשל ג'מצי הצעיר מתעלל בחולון עם 6 שלשות בחמש דקות או יוגב אוחיון עושה קוודראפל דאבל מול עירוני ט' במשחק מדהים).

עוד דבר שמפריע לי במשימות זכרון מעין אלו, זה הקושי לבחור. איזה משחק באמת הכי השפיע על החיים שלי, איזה משחק הוא זה שאזכור גם בגיל 80, באיזה משחק הכי התרגשתי. הרבה פעמים הזכרון מתעתע, דווקא משחקים גדולים ומדהימים נשכחים להם ואילו משחקים רעים ומשעממים זכורים יותר בגלל אירוע שהיה בסמוך להם, או מצב רוח אישי מרומם באותו ערב.

היה לי קשה מאוד לבחור משחק אחד שלא אשכח, האם לבחור משחק מהילדות העשוקה בחולון, אולי משחק NBA שלכבודו נשארתי ער כל הלילה, אולי המשחק בתיכון בו קלעתי סל נצחון מאיזה 12 מטר והובלתי את כיתתי י"ב 9 לגמר בית הספר בו הובסנו והושפלנו על ידי חבורת גורילות מי"א.

אולי משחק מימי כעיתונאי: נסעתי עם ירושלים לשרלרואה, הייתי בפיינל פור בנוקיה, צפיתי במאות ואולי אלפי משחקי נוער ובוגרים. עשרות גמרים, עשרות אליפויות. באמת שאין לי מושג מה לבחור. מה יותר זכור ומרגש. אליפות הנוער של הגליל או גביע הנוער של נתניה, לראות את בודירוגה במלחה או את ג'ורדן מנצח משחק עם 40 מעלות חום.

לבסוף בחרתי במשחק שלא ראיתי בכלל. זה היה בשנת 1991. שירתתי אז בפיקוד צפון ובין תיקון מחשבים להכנת פנקייקים, מדי שבוע תרמתי גם ארבע שעות שמירה בפטרול. אין ספק שהפטרול בפיקוד צפון, במרומי הר כנען, הוא אחד המשעממים ביותר בהיסטוריה של הפטרולים, מה שדחף אותנו החיילים האומללים למעשי ייאוש. אני לא אשכח את עודד בוימוביץ' שבלילה קפוא במיוחד התפשט עד לשד עצמותיו וצעק בקולי קולות שהוא עכשיו בים ושאני לא אסתיר לו את השמש, או את בוריס הרוסי מהחימוש שהיה מגיע לשמירה בלי מעיל, והיה הולך ומקטר "קר לי, קר לי" והיה אוסף קרשים תוך כדי הפטרול ומבעיר מדורה להתחמם.

או אפילו את עצמי מלקט אבנים גדולות במהלך הפטרול האחרון שלי וכותב עם האבנים על הכביש איזה ציטוט סמלי משיר, אלוהים זוכר איזה והוא גם זוכר בוודאי שזה ממש לא היה הפטרול האחרון שלי, כי בדיוק החליטו שיש מחסור בכוח אדם ומעכשיו גם סמלים שומרים.

השמירה המבוקשת ביותר היתה בין 6 בערב ל-10 בלילה. אמנם שמרת לבד והשעמום היה כבד מנשוא, אבל אחרי השמירה היה לך לילה שלם של שינה מענגת. כמעט תמיד היה בלתי אפשרי להשיג את השמירה הזאת, תמיד היה מישהו ותיק ממך, או מישהו שלמחרת בבוקר צריך לצאת מוקדם לחר"פ, או למר"פ, או לחמ"ל או למה שזה לא יהיה וכמעט תמיד הייתי נתקע בשעות הלילה הקשות עם איזה בוריס "קר לי" או עם איזה ישי "דפקו אותי".

עד שיום אחד הכל הלך כמו שצריך, זה היה יום ראשון, ידעתי שיש ברדיו "צעד וחצי", ידעתי שאני חייב לשמור משמרת ראשונה, הגעתי לעליית המשמר, הקצין התורן היה מהפלוגה שלי ולמרות דרגתו נתתי לו פקודה לדאוג לי: הייתי הכי ותיק, לאף אחד לא היה מקרה חירום בבוקר, המשמרת הראשונה היתה שלי ואף אחד לא יקח אותה ממני.

העברתי את השעתיים הראשונות של השמירה בציפיה וב-8 הפעלתי את הטרנזיסטור שליווה אותי 3 שנים ואף פעם לא איכזב (אל דאגה הוא לא איכזב גם הפעם, קניתי סוללות חדשות ובדקתי שלושים פעם לפני השמירה שהוא עובד). השעתיים הבאות היו תענוג צרוף, אלי ישראלי ואיתן גרין השתטו להם באולפן ובאולם בחולון טרי פייגינס, ריצ'י דומאס וארל וויליאמס התעללו במכבי ת"א והשעתיים עד 10 בערב היו המהירות ביותר אי פעם בפטרול הארור.

שמחת הנצחון הענק התערבבה עם הסיפוק על השמירה הנהדרת ועם הרגשה כיפית של "דפקתי את המערכת" (אין לי מושג למה הרגשתי אותה אבל הרגשתי).

נפלאות דרכי המוח האנושי. דווקא משחק שלא הייתי בו, דווקא משחק ששמעתי בטרנזיסטור מצ'וקמק אי שם בהר כנען, בזמן שאני צועד בפטרול עם אפוד כבד ונשק, דווקא זה המשחק שאחרי 17 שנים, עדיין חקוק בזכרוני עם כל הרגשות שמסביבו, יותר מכל משחק אחר.