|
סיפורו של המחנה הקצר בעולם
שלומי פרי
,17/07/2006
ארבע שעות נמשך מחנה ספסל הראשון. ארבע שעות של שמחה ועצב, ארבע של שעות גאווה והשפלה, ארבע שעות של תקווה וייאוש. ארבע שעות של אושר וכאב. כל הסיפור בפנים.
יום ראשון 07:45 בבוקר
בדרך מביתי ליד ירושלים לרכבת צפון בת"א האזנתי בדריכות לרדיו. מיכה פרידמן דיבר על הלילה השקט שעבר בצפון וכמעט נישקתי את המקלט. אבל ציטוט מאחד מהעיתונים הערביים סיפר על טילי פג'אר 3 או 5 ארוכי טווח שיכולים להגיע אפילו עד ת"א, ציטוט שקצת דכדך את הנסיעה בנוסף לפקקים האיומים בכניסה לת"א.
טלפון ראשון הגיע ב07:30, איתן ואבא שלו מגן יבנה כבר הגיעו לרכבת ומחכים לנו. אבא של איתן יחכה לנו גם בהמשך.
יום ראשון 08:37
ריגושים ראשונים, לפגוש את הילדים וההורים שאיתם דיברתי בטלפון או ב ICQ בשבועות האחרונים. הבנות סוחבות מזוודות ותיקים כאילו שהן נוסעות לחודש.
הנסיכה דניאל מרמת-חן הגיעה באיחור אופנתי של 37 דקות עם חיוך גדול על הפנים. אפשר לצאת לדרך. אוטובוס של 17 ילדים (ועוד אחת בדרך) יצא לדרכו. שבעה ילדים פחות מהתכנון המקורי, שבעה ילדים שביטלו בלילה או אפילו בבוקר את הגעתם ובסך הכל התבשרתי בבוקר הזה על 13 ביטולים, כולל טל מהולנד שהגיע לארץ כדי לקבל קטיושות על הראש בחיפה. למרות הביטולים החלטנו לקיים את המחנה בכל מקרה, שום דבר לא ישבור אותנו, לפחות כך אני חשבתי בשעה 08:37 בבוקר.
יום ראשון 10:00
שעה ועשרים בדיוק על השעון ואנחנו בנהלל. בדרך אני אוסף את אביב מנתניה שמפהק לי מאחורה כל הדרך ואת הילה גנס הנסיכה מפרדסיה. אנחנו שומעים אביב גפן בדרך, נמאס מחדשות, וככה מפספסים את הבלאגן בחיפה.
נחום בטלפון מספר לי על פנצ'ר בגלגל בדרך לנהלל, יום שמתחיל בפנצ'ר לא יכול להיגמר טוב, זה חוק ידוע.
האולם בנהלל ערוך ומוכן ובפנים כבר כל הילדים שהגיעו בלי ההסעה שלנו. נחום מספר לי שבחיפה נהרגו 8 אנשים וכל המצב רוח הטוב שהיה לי שנכנסתי לאולם, עזב אותי במיידית. הילדים כבר זורקים לסל, ההורים באים ומציגים את עצמם, נראים מודאגים, בוחנים מי זה השלומי הזה שאיתו דיברו בטלפון ומנהל את כל הסיפור הזה שנקרא מחנה ספסל. אני בודק מי נמצא ומי חסר, מסתבר שארבעה ילדים מביאליק תקועים במקלט ולא יכולים להגיע, אבל מלבדם כולם פה. ומי מאחר ? רועי מנהלל, גם זה חוק ידוע, מי שגר הכי קרוב, תמיד מאחר.
יום ראשון 12:30
שיחת פתיחה של נחום, רציתי גם להגיד כמה מילים, אבל לא זכרתי אפילו איך קוראים לי, גם נחום נראה לא מרוכז, הוא מדבר על הלו"ז שעברנו עליו 20 פעמים ובכל זאת מתבלבל. בעוד אנחנו מתכוננים להליכה למגורים, אני מקבל טלפון מאבא של אשתי שמספר לי שאחד ההרוגים בחיפה זה עשהאל דמתי, בן דוד של אשתי שעובד במוסך הרכבת. אלוהים אדירים, יש לו ילדה בת שנה, בדיוק בשנה שעברה שנסעתי לבלגרד לאליפות אירופה לנוער, היתה הבריתה.
אני מנסה להדחיק. יש פה ילדים שצריך לדאוג להם. נחום לוקח אותם למגורים ואני יחד עם רועי מנהלל ורפי מסדרים את החולצות והמכנסיים כדי לחלק לילדים.
בשעה 11:30 אחרי חצי שעה הילדים חוזרים, מקבלים את הביגוד ומתחילים להתאמן. הכל לפי הזמנים, למרות חסרונם של 13 הילדים ועוד 4 מהקריות, אנחנו מחלקים את הקבוצות במהירות, במקום ארבע קבוצות מתוכננות עשינו שלוש, במצבי חירום צריך לאלתר. חן ואלעד לוקחים אחריות ומאחדים את הקבוצות שלהם כדי שתהיה קבוצה גדולה וטובה.
אני עובר בין הקבוצות, מסתכל, מצלם קצת ושוכח לרגע את מה שקרה בחיפה, פתאום המחנה קורם עור וגידים מול העיניים, הילדים מתאמנים, הכל דופק כמו שעון עד ש...
מגיעה שיחת טלפון..פיקוד העורף הורה לסגור גני ילדים ולפנות את ילדי הקייטנות חזרה הביתה. אנחנו עושים התייעצות קטנה ומחליטים. חוזרים הביתה, אין ברירה.
מחליטים לא לעצור את האימון, לתת לו להסתיים.
פתאום נכנסים ארבעת הילדים מביאליק, הם יצאו מהמקלטים ובאו. אנחנו מספרים להם שהרגע קיבלנו ביטול.
אחרי האימון אנחנו מכנסים את הילדים ומספרים להם את החדשות. העיניים שלהם לא מאמינות. כואב הלב. במיוחד כואב הלב על גל ואדר, נויה, אביה ונופר, תושבי הגליל, שחוזרים הביתה למקלטים.
הילדים מתקשרים להורים. חלק מההורים באים לקחת את הילדים, חלק חוזרים איתנו בהסעה. אנחנו מזמינים הסעה לשעה 14:15.
יום ראשון 14:15
זהו, מתקפלים, כל הילדים על האוטובוס, חלקם עם ההורים שבאו בחזרה לנהלל. אני מארגן לנהג תחנות, הילה יורדת ביקנעם, דניאל וירדן במחלף חבצלת, יותם בנתניה. הבנות המורעלות מרמת-חן מבקשות להגיע בסוף לזיסמן, הן עוד רוצות להתאמן. אני לא מאמין למשמע אוזני, אבל כבר למדתי שמהבנות האלה צריך לצפות לבלתי אפשרי.
אשרף הנהג נוסע כמו צב, עוצר לילדים פה להשתין ושם לקנות גלידה. הוא לא יודע שאבא של איתן מחכה ברכבת צפון כבר מרבע לארבע. רק קרוב לחמש האוטובוס מגיע לרכבת צפון. אני מקפיץ את אור ושחף לאיזור רחובות ורק בשעה 18:00, אני מסמן וי, כולם הגיעו הביתה בשלום. אפשר לחזור חזרה הביתה.
קמחי
הם הגיעו מאילת. יצאו בלילה של יום שבת, ישנו בתל-חנן אצל קרובי משפחה ועל הבוקר המשיכו לנהלל. איך שהגענו הוא בטלפון עם אשתו, היא לוחצת עליו לחזור עם הילד הביתה והוא משכנע אותה שהם נשארים. הוא מחליט להישאר עם הילד עד הערב ולחזור בלילה הביתה. הילד אלמוג בכיתה ח', 1.89, פוטנציאל. איך שאנחנו מודיעים על ביטול ועל כוונתנו לקיים את המחנה בשבוע הבא אם יתאפשר, הוא ניגש אלי ומוציא כסף, רוצה לשלם על שבוע הבא. אני אומר לו שזה בסדר, שקודם נקיים ואחר כך שישלם..הוא מתעקש וגם אני. בשעה שתיים הוא ואלמוג יוצאים בדרך חזרה לאילת הרחוקה.
הבנות
18 בנות נרשמו למחנה, אף אחת מהן לא ביטלה. כולן הגיעו, מדהימות אחת אחת. מאיה דוד האיילה מיהוד, ירדן הג'ינגית ממונסון, מאיה שפירא הברזילאית מעין שמר, מאי ומעיין הביישניות ממעגן ומקיסריה. נטלי בן חיים הכובשת והמקסימה מרמת-חן (בדיוק כמו אמא שלה), עדי ונופר וחן ורותם הקטנות והחרוצות, דנה גואטה הפלפלית המתולתלת מבן זכאי שפינקה את הנהג בעוגיות. דניאל חג'ג' שאמא שלה סיפרה לי שהיא ישנה עם הכדור, מיטל עובדיה החייכנית שנופתה מהקדטיות רק שלושה ימים לפני המחנה וישר נרשמה אלינו ונראה לי שרוני קאן עוד יתחרט על הניפוי הזה. וכמובן שלוש הגליליות שרדפתי אחריהן חודש עד שהן נרשמו, נופר לוי היפה והאצילה, נויה שותפתי הנאמנה לצפייה בכוכב נולד ואביה שהחיוך שלה האיר לי את הבוקר. וכמובן כמובן כמובן שתי הנסיכות שלי, דניאל והילה שאם לא הייתי פוחד מתביעה על הטרדה מינית, הייתי תופס את שתיהן ומחבק אותן עד שיצא להן האוויר.
18 בנות מדהימות אחת אחת. תודה לכל אחת ממכן. הרסתן אותי.
יום שני 08:00
אני קם בבוקר. 8 שיחות שלא נענו. אני מבין שמשהו קרה ונכנס ישר לאינטרנט. ויל סולומון עזב את מכבי..לא הגיוני שיתקשרו אלי בשביל זה...אני עובר לעמוד החדשות.. קטיושות על עמק יזרעאל..אלוהים
הבנים קולעים באולם
הבנות מתמתחות בחוץ
כתבות אחרונות באתר
|
|