|
הבהלה לזהב
שרון קינן
,07/08/2008
נבחרת ארה"ב, ה"רדים-טים", מציגה את הסגל הכשרוני ביותר מאז ברצלונה 1992, אבל בניגוד לקודמותיה, היא מכירה יותר בכך שבדרך לפודיום יש יריבות שאין לזלזל בהן. שרון קינן מנתח את פרוייקט קולאנג'לו.
בימים האחרונים אני מתחבט עם עצמי בקשר לאיך שאני, כאוהד כדורסל, תופס את הנבחרת האמריקאית, לקראת האולימפיאדה הקרובה. מצד אחד, דרושה רק צפייה קצרה במשחקי ההכנה של ארה"ב על-מנת להתפעל מהיכולות האלתלטיות הבלתי נתפסות שמפגינים השחקנים בלבן-כחול-אדום. מדובר בחבורה חלומית של שחקנים שמשחקת את המשחק בצורה שבה פינטזנו לשחק אותו כשהיינו ילדים. כמו בשכונה, בלי טקטיקות ובלי אסטרטגיות.
מצד שני, קשה לי שלא שלא להיזכר באותו חיוך שהיה לי, חובב NBA מושבע, כאשר אותם שחקנים כ"כ מוכשרים, נכשלו מול נבחרות פחות טובות אך קבוצתיות יותר, שלימדו את ארה"ב המוכשרת אך היהירה, שיש עוד דברים חוץ מיכולת אישית במשחק הזה שנקרא "כדורסל". במקום מסוים, המכה הזו הגיע לאמריקאים, שהמשיכו לכנות את אלופת הליגה שלהם בשם "World Champion" (אלופת העולם), למרות שהפעם האחרונה שהם זכו באליפות העולם הייתה אי שם ב-1994.
האינדיבידואל מול הכלל
האמריקאים אכן ספגו סטירת לחי מהכדורסל העולמי ב-6 השנים האחרונות אך למרות זאת ולמרות מספר השחקנים הזרים ההולך וגדול ב-NBA, ספק אם הדבר השפיע באמת על סגנון המשחק האמריקני הבסיסי, שכמו בחברה שממנו הוא מגיע, מציב את האינדיבידאוליזם כערך קדוש ובשפת הכדורסל- שם את היכולת האישית מעל לכל, לעיתים בצורה עיוורת. הכדורסל האירופאי לעולם יהיה טקטי יותר מהכדורסל בארה"ב, בעיקר בשל נחיתותו האתלטית של השחקן האירופאי, שאמנם מצטמצמת בשנים האחרונות אך כנראה לעולם לא תגיע לרמה המופגנת מעבר לים.
עם זאת, אותו עודף משקל ששמים בארה"ב על היכולת האישית, לעיתים מונע מהמאמנים האמריקאים לעסוק מספיק ב"מצבי משחק". עפר שלח מערוץ הספורט היטיב לתאר זאת, באחד מהמהלכים המקריים, שהתרחשו במשחקי הידידות בין ארה"ב לטורקיה. ארסלן הטורקי מצא את עצמו עם הכדור מול כרמלו אנטוני, 2 מטר מקו השלוש, כששעון ה-24 הולך להיגמר והברירה היחידה היא לזרוק שלשה קשה. כל שומר אירופאי ממוצע, שהיה מבחין בשעון, היה קרוב לודאי כבר נדבק לורידים של ארסלן, כאינסטנקט שסיגלו לו עוד בגיל קט-סל. כרמלו אנטוני, לעומת זאת, החליט לקחת מספר צעדים לאחור כמי שאומר ביהירות "יאללה, זרוק".
אז כנראה שיקחו עוד שנים רבות, אם בכלל, עד שהרגלי כדורסל אירופאים בריאים יוטמעו בארה"ב, אבל מה שבטוח, למעט התבטאויות נדירות פה ושם, האמריקאים כבר לא מזלזלים ביריבות שלהם, בדרך לזהב. הם פשוט לא יכולים, אחרי הכשלונות המביכים ב-6 השנים האחרונות (מקום 5 באליפות העולם ב-2002, ארד באתונה 2004, ארד באליפות העולם ב-2006). מי למשל היה מאמין, עד לפני כמה שנים, שהתקשורת האמריקאית תסקר בהרחבה את הנבחרות האחרות בטורניר האולימפי ותתעסק בשאלות כמו "איך להתמודד מול האיזורית האירופאית?". לחץ במחנה האמריקאי? יכול להיות. כך או כך, הכישלונות האחרונים השאירו פצע פתוח והביאו, בסופו של דבר, ליצירת הסגל הכי מוכשר שהאמריקאים שולחים למשחקים האולימפים, מאז אותה "דרים טים" של ברצלונה 92.
פרוייקט קולאנג'לו
הפרויקט להשבת מדלית הזהב האולימפית החל עוד ב-2005, לאחר המכה הקשה שקיבלו האמריקאים באתונה, שם הפסידו לארגנטינה בחצי הגמר. מי שנבחר לעמוד בראש הפרויקט הוא ג'רי קולאנג'לו, אחד מהעסקנים היותר מצליחים בספורט האמריקני. לאחר שאיבדה מעט מערכה בקרב שחקני הNBA, קולאנג'לו הצליח להחזיר את היוקרה לנבחרת הלאומית. במובן מסוים, הכשלון האחרון באליפות העולם האחרונה ב-2006, אולי אפילו סייע להפנמה הסופית בארה"ב שיש לגייס את כל "התותחים הכבדים" לקראת המטה האמיתית: זהב בבייג'ין.
מייק ששבסקי, הבחירה של קולאנג'לו לעמוד על הקווים, הוא ללא ספק, מאמן כדורסל מוערך מאוד בארה"ב. עם זאת, למי שנחשב כאחד מהמאמנים הגדולים בהיסטוריה של ה-NCAA, יש חלק לא קטן בכשלון ביפן לפני שנתיים. עד חצי הגמר, האמריקאים די "קרעו" את רוב היריבות שלהם. בפעם הראשונה שששבסקי היה באמת צריך "לאמן", בחצי הגמר מול יוון, הוא נכשל. נכשל למצוא פתרון התקפי להגנות המשתנות של היוונים, נכשל למצוא פתרון הגנתי לפיק-אנד-רול החופר של פאפאלוקאס (שמאמנים אירופאים כ"כ מכירים), נכשל במשימה להחזיר את הכבוד.
הפרט המעניין בסגל הסופי שזימן ששבסקי לבייג'ין הוא העובדה שרק שלושה שחקני פנים טבעיים זומנו: דווייט הווארד, כריס בוש וקרלוס בוזר. שחקני פנים זמינים אחרים כמו קווין גארנט וטייסון צ'נדלר, שהציגו עונה מצוינת, נשארו בבית, ולא חשובות הסיבות. הגדיל לעשות ששבסקי במשחקי ההכנה האחרונים, כאש באופן שיטתי, שיחק עם שחקן פנים טבעי אחד בעמדת הסנטר, ביחד עם ארבעה גארדים בעמדות 1-4.
אפשר להעביר ביקורת על ההחלטה של ששבסקי לזמן סגל "דליל" יחסית בשחקני פנים טבעיים אך הפעם, בשונה מהעבר, לא מדובר בזילזול או חוסר עינייניות, אלא בהחלטה אסטרטגית מובהקת, לשחק 40 דקות של "פסט-ברייק" בביג'ינג, בקצב כזה שגם הנבחרות האירופאיות המוכשרות ביותר, לא יאכלו לעמוד בו. עוזרו של ששבסקי, מייק ד'אנטוני, ששיחק בצורה הזו בפיניקס, לבטח ירגיש בבית.
החמשיה הפותחת של ארה"ב בבייג'ין תכלול כנראה את ג'ייסון קיד, קובי בריאנט, כרמלו אנטוני, לברון ג'יימס ודוויט הווארד. קובי הוא ללא ספק אחד מהסיפורים המעניינים בנבחרת הזו. הגארד מאל.איי הוכיח תמיד שהוא רמה אחת מעל כולם בכל הקשור למקצוענות, אך אפילו הוא הצליח להפתיע רבים במחויבות חסרת הפשרות שהוא מפגין כלפי המדים הלאומיים בקיץ האחרון. מעבר לעובדה שמדובר כנראה בשחקן הפעיל הטוב בעולם כיום, קובי מוסיף לנבחרת הזאת ערכים, שאף שחקן לא יוכל להוסיף.
פיל ג'קסון, מאמנו בלייקרס, כנראה שפשף את עיניו כאשר ראה את קובי נכנס לעמדת "העוצר ההגנתי" של הנבחרת, כשהוא נחוש לשמור על שחקן ההתקפה הטוב ביותר של היריבה. כשיש כ"כ הרבה כשרון על הפרקט, שחקנים כמו לברון, אנטוני וגם וייד, שיגיע מהספסל, לא יצטרכו להתאמץ יותר מדי בלהנהיג ולקחת על עצמם, כפי שמצופה מהם בקבוצותיהם.
את עמדת הפוינט גארד הפותח יתפוס ג''יסון קיד. קיד המזדקן הוא ללא ספק לא הפוינט-גארד הטוב ביותר ב-NBA כיום (וכנראה גם לא השני והשלישי בטיבו), אבל קולאנג'לו וששבסקי הביאו אותו בעיקר כדי למלא את משבצת "השחקן המנוסה", לו כולם רוכשים כבוד רב. אחרי הכל, קיד הוא השחקן היחידי בסגל הנבחרת שזכה במדלית זהב אולימפית, בסידני 2000. עם זאת, כבר במשחקי ההכנה האחרונים, ראינו את נטייתו של ששבסקי לתת יותר ויותר דקות לשני הפוינט-גארדים הנוספים בסגל, כריס פול ודרון וויליאמס, במיוחד כשארה"ב התמודדה מול אזורית יעילה יחסית, מול ליטא ורוסיה. מעבר לעובדה שפול ו-וויליאמס הם שחקנים מוכשרים יותר מקיד, הם גם שני רכזים יעילים יותר במשחק מול אזורית, בעיקר בשל היותם מאיימים מחוץ לקשת, מה שקיד כבר מזמן לא.
את הסגל ישלימו טיישון פרינס, לבטח אחד משחקני ההגנה הטובים ב-NBA, ומייקל רד, כנראה לא אחד מ-12 השחקנים הטובים בליגה אבל קלע שלשות טהור, שיעלה לפרקט על-מנת להעניש הגנות אזוריות שיעזבו אותו בפינה.
תלויים בעצמם
אז האם ארה"ב פייבוריטית להשיב הבייתה את הזהב? כמובן שכן. האם אפשר לנצח אותה? גם כאן, כן. האם זה תלוי ביריבה שלה? כן ולא, בעיקר לא. בשניים משלושת משחקי ההכנה האחרונים לטורניר, ארה"ב הצליח לגרור שתי נבחרות אירופאיות חזקות מאוד, רוסיה וליטא, לקצב משחק קטלני שגם הן, עמוקות ככל שיהיו, לא יאכלו לעמוד בו. הם אמנם חשפו אצל האמריקאים למספר דקות, כמה קשיים מול האזורית, אך לא כאלה שהעמידו את הניצחון האמריקני בסיכון.
אם נאום "משל המפלצת" של דיויד בלאט, בסיום המשחק נגד רוסיה, פגע בתקוות של אלו המקווים לתחרות שווה בטורניר הכדורסל האולימפי, יתכן ומשחק ההכנה האחרון של האמריקאים, דווקא מול אוסטרליה, שחלשה על הנייר מרוסיה וליטא, עשוי להפיח בהם תקוות חדשות. ארה"ב אמנם ניצחה 76-87, אבל הוכיחה שביום נתון, למרות טונות של כשרון בסגל שלה, היא בהחלט יכולה להיות פגיעה. יתכן מאוד שקבוצה חזקה יותר מהאוסטרלים, שהיו קרובים מאוד לאמריקאים במשך דקות רבות במחצית השנייה, הייתה מסוגלת לנצח. האמריקאים הציגו אחוז רע מאוד מהעונשין (20-33) ומחוץ לקשת (3-18) וגם גילו כמה דקות של ריפיון הגנתי, מדאיג מעט מבחינתם.
אז איך עוצרים אותם? דבר ראשון, חשוב להפנים, שבראש ובראשונה, זה תלוי באמריקאים עצמם, יותר מכל דבר אחר. נבחרת אירופאית/ארגנטינה ביום מצוין שלה כנראה שלא תנצח את האמריקאים, ביום מצוין שלהם. אחרי שהפנמנו שצריך לתפוס את האמריקאים ביום בינוני (ומטה), יש להרבות בסוגים שונים של הגנה אזורית.
האמריקאים כבר הוכיחו בעבר שחסר להם ניסיון אמיתי בהתקפה מול אזורית ושחילופי הגנות יעילים, מבית היוצר של הכדורסל האירופאי, עשויים בהחלט לבלבל אותם. קליעה מחוץ לקשת זה עניין של יום נתון (ארה"ב הוכיחה מול אוסטרליה שהיא מסוגלת להיגרר ללילה רע מטווח ה-3) והמאמנים של היריבות יחיו עם זה שהאמריקאים ינצחו אותם משם.
דברחשוב נוסף הוא הגנה אגרסיבית, שלא תאפשר סלים קלים. לפעמים עדיף לקבל מהאמריקאים 2 קליעות עונשין מדויקות, במקום דאנק במתפרצת, שפסיכולוגית שווה יותר למומנטום האמריקאי, מה גם שהאמריקאים בהחלט יכולים להפגין אחוזים לא מחמיאים מקו העונשין, כפי שעשו נגד אוסטרליה.
אחרון ואולי החשוב ביותר הוא שליטה (לפחות חלקית) בקצב המשחק. נבחרת שתיגרר לסגנון המשחק המהיר של האמריקאים, לא תהיה מסוגלת לעמוד על הרגליים בסוף המשחק. פרט לספרד, שמבחינת הרכב השחקנים שלה מסוגלת לעמוד איכשהו בקצב הזה, כל הנבחרות (וכנראה גם ספרד, בסופו של דבר) ירצו לפתח משחק איטי יותר. בהקשר הזה חשוב לציין שלנבחרת שתהיה מסוגלת להתמודד עם הלחץ האמריקאי ולהימנע מאיבודי כדור רבים, יהיה יתרון חשוב.
ולמרות הכל, מדלית הזהב האולימפית, שהאמריקאים כ"כ רוצים, תלויה, יותר מהכל, בהם. מעניין בטוח יהיה בבייג'ין. צמוד? זאת כבר שאלה אחרת.
כתבות אחרונות באתר
|
|