עודד וולפסון ה-MVP של גמר ליגת העל לתיכונים 1996 נזכר בתקופה היפה בחייו ועל הדרך מספר על קיבוץ הגלויות שיש באחד המפעלים המרתקים, יוקרתיים ונהדרים שיש בכדורסל הישראלי. טור אמוציונאלי במיוחד.

כשהיינו ילדים את זוכרת... את אותה האהבה.
אחח, פיינל פור של ליגת העל לביה"ס תיכונים, לעולם יחזיר אותי חזרה לימי התיכון העליזים שלי. משחקים במטרו-ווסט, רוממה או מלחה, אולמות שיכולנו רק לחלום על לשחק בהם, והופ – החלום התגשם. קהל של לא פחות מאלפים שליוו אותנו למשחקים החשובים, עודדו מהיציע כאילו מדובר לפחות במשחק יורוליג של מכבי ת"א נגד צסק"א או ברצלונה, ואפילו שידור ישיר של המשחקים בטלוויזיה, כך שגם היינו סמי-סלבס, ואנשים לא מעטים זיהו אותנו ברחובות, וגם יש קלטות מאובקות בכדי להראות לצאצאים שאבא/סבא שיחק פעם כדורסל, ושידרו את המשחקי בטלוויזיה.

היה לי הכבוד להיות שם בתחילת שנות ה-90, כשבעצם הקימו את ליגת העל לביה"ס תיכונים. עד אז היו מתקיימות אליפויות אזוריות במהלך השנה, ולקראת סופה היו מתכנסות בגליל הטובות שבחבורה להלחם על האליפות הארצית, במרתון של שלושה ימים רצופים. התואר היה אותו תואר, אבל הזוהר היה אחר לגמרי. אז לא ידעו מי זה דורי אסף או ערן אסנטי, כי מעבר ל-2 שורות בעיתון, לא היה כיסוי תקשורתי מינימאלי לתחרויות האלו. השנה היא 92/93 ובמסגרת הקמת ליגת העל, החלו הקבוצות להתחמש בסוללות של שחקנים, כשהרצון לזכות בשחקן זה או אחר, לפעמים הביא להתחייבויות שנראו בלתי הגיוניות אז, והפכו היום לנורמה מקובלת.

רק בליגה הזו יכלו להיפגש ולשחק אחד מול השני עודד וולפסון שהגיע מערד ושיחק בתיכון קריית שרת חולון, שחר גואטה שהגיע מקרית גת ושיחק בתיכון עירוני ט' בת"א, גיא ליאון שהגיע מעומר ורון ברד שהגיע מלהבים ושיחקו גם הם בתיכון קריית שרת בחולון, ועודד שלום שהגיע מערד ושיחק עם התיכון המקומי שהצליח להעפיל לעונה אחת לליגת העל. ממש קיבוץ גלויות דרומי, שלא היה סיכוי קלוש, שיוכל להיפגש בצורה זו או אחרת, מעבר למשחקי הליגה האזוריים לנערים ונוער.

שחקנים שוכנו בדירות והוצמדה להם אם בית שדאגה לכל מחסור, או במקרים אחרים שחקנים שוכנו במשפחות מאמצות. שחקנים שגרו קרוב יותר נשארו לגור בביתם, אבל זכו לנסיעות מונית פרטיות בכל יום לביה"ס וחזרה, ובעצם היחס היה כמו אל הזרים בליגת העל בכדורסל. גם התחושה של השחקנים הייתה דומה - גרים כאן, אבל הלב תמיד בבית, שלפעמים היה במרחק של חצי מדינה...

נפל בחלקי הכבוד לשחק 3 פעמים בפיינל-פור הנ"ל, ומתוכן להניף ביחד עם קבוצתי – תיכון קריית שרת חולון, פעמיים את גביע האליפות הנכסף. לאחר זכייה באליפות הסתובבנו בביה"ס כטווסים המשוויצים בנוצות חדשות, והיה קשה להוריד אותנו לקרקע בחזרה. לאחר הפסד כואב בחצי הגמר לבליך ר"ג (שהמשיכו וזכו בגביע), עברנו כיתה כיתה בביה"ס, והתנצלנו על שלא עמדנו בציפיות ואכזבנו, אך הבטחנו (וקיימנו!!) שבעונה שלאחר מכן, הגביע ינחת שוב אצלנו. שאר התלמידים הביטו בנו בהערצת מה, והמורים ומנהל ביה"ס בכלל היו מוכנים לגשת ולפתור בעבורנו את הבגרויות אילו היה באפשרותם לעשות כן.

זו התקופה היפה ביותר בקריירה של כל כדורסלן כמעט, מלבד אלו שהגיעו באמת לגדולות ונצורות. לא משחקים עבור כסף או תמריצים אחרים, אלא עבור החברים לקבוצה ולספסל הלימודים, צוות האימון וצוות הלימוד, ובעיקר בשביל הנפש\הכיף וכמובן התחרותיות. אין קונספירציות, אין הנהלות שיושבות על הראש, ובאופן כללי אתה מרגיש שאתה שרוי במין חלום ארוך ומתמשך, ואתה בטוח שדברים כאלו קורים רק באגדות (או מעבר לאוקיינוס האטלנטי, בליגת במכללות האמריקאית).

אז נכון שלא מדובר כאן על אולמות כמו המדיסון סקוור-גארדן במנהטן, על קהל של 40,000 איש שמריעים ומעודדים אותך כאילו אין מחר, או על שידורים ישירים בערוצים ארציים מחוף לחוף עם אחוזי רייטינג, שרק הם מכפילים את אוכלוסיית ישראל פי כמה וכמה, אבל היה ועדיין יש בליגה הזאת קסם מיוחד. קסם שמעביר אותך חוויות נעורים שלפעמים פיללת להם רק בחלומות הכמוסים ביותר, ולא האמנת לרגע שיגיע היום ופיני גרשון ייתן פרשנות על מהלכי הגנה חכמים שאתה עושה, יורם ארבל יאמר הללויה על סלים שאתה קולע במאני טיים, ולבסוף יכריז קבל עם ועדה: "עודד וולפסון, מקרית שרת חולון, הוא הזוכה בתואר השחקן המצטיין של גמר ליגת העל לביה"ס תיכוניים, לשנת '96".