ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

שחקנים מקומיים, מאמנים זרים
זיו גלעדי ,05/09/2009

זיו גלעדי בכלל לא משוכנע שמיעוט שחקני ה-NBA באליפות יוריד את רמתה ומצביע על מספר נבחרות שאפילו העדיפו במודע שחקנים מהליגה המקומית. ברמת המאמנים, מסתבר שחוק בוסמן יצר מציאות אחרת לגמרי ושינה גם כאן את הכללים.

על פני השטח, אליפות אירופה הקרובה שתיפתח בפולין צפויה להיות חלשה. שחקנים רבים נעדרים, נבחרות שעורכות (שוב) חילופי משמרות ומריצות סגלים חדשים. הרבה מחשבות לקראת אליפות העולם בתורכיה בשנה הבאה וקצת פחות מחשבות על האליפות הנוכחית. גם העובדה שהנבחרת המארחת לא טוענת לכתר בשום צורה תורמת לאווירה המעט מנומנמת סביב האליפות הזאת. אבל המציאות, כרגיל, עשויה להיות מעט שונה.

18 שחקנים שצפויים לשחק ב-NBA בעונה הבאה יגיעו לפולין. רק 18 שחקנים צריך לומר. חמישה מתוכם, שחקני נבחרת צרפת, הבטיחו את מקומם רק ברגע האחרון. באליפות אירופה הקודמת, בספרד, השתתפו 24 שחקני NBA. בטורניר האולימפי בבייג'ין שיחקו שש נבחרות אירופיות שהביאו עמן 9 שחקני NBA. למעשה, רשימת הנעדרים בין שחקני ה-NBA מרשימה לא פחות מרשימת הנוכחים. נוביצקי שביכר לנוח (וגם כריס קיימן ששיחק עם נבחרת גרמניה באולימפיאדה), אילגאוסקאס שכבר שנים לא שיחק עם נבחרת ליטא, קירילנקו, אוקור, סטויאקוביץ' וראדמנוביץ' הם רק חלק מהשמות.

בחלק מהמקרים ההיעדרויות מפתיעות, בחלק מהמקרים הן מדכאות עבור האוהדים המקומיים ובחלקם הן צפויות לחלוטין. נבחרת בריטניה שסימנה לעצמה את אולימפיאדת לונדון ב-2012 כיעד ניסתה כמיטב יכולתה לגייס את שחקני ה-NBA שלה. דנג, כזכור, עוד הופיע עם הבחורים של הוד-מלכותה ביד אליהו בשנה שעברה במשחק ההפסד השלומיאלי של הבריטים בטורניר המוקדמות – אבל בגלל פציעה הוא יעדר מהאליפות עצמה. בן גורדון שפלירטט עם הנבחרת לא הגיע בסופו של דבר ויתמקד בהכנה לעונה הבאה בשורות הפיסטונס והבריטים יסתפקו בפופס מנסה-בונסו. סלובניה איבדה את בנו אודריך בימים האחרונים שלפני האליפות. אחת, נבחרת ישראל, ויתרה על שחקן ה-NBA הראשון שלה.

אבל מהצד השני ישנן גם נבחרות שבחרו במודע לנפות או להימנע מזימון שחקני NBA לסגל. נבחרת ספרד העדיפה את קבזאס, לופז ויול על פני סרחיו רודריגז. סאשה וויאצ'יץ' נופה משורות נבחרת סלובניה. הסרבים שלמדו את הלקח מאליפויות קודמות זימנו רק שחקן NBA אחד, ננאד קרסטיץ'. האמת היא, שמה שעשוי להראות כסגלים בינוניים בבחינה פרסונאלית יכול להתברר דווקא להפך.

נבחרת יוון שזכתה באליפות אירופה לפני 4 שנים לא כללה אף שחקן NBA ואף הנבחרת היוונית הנוכחית כוללת רק שחקן אחד כזה. המקרה היווני פשוט יחסית, הם אפילו לא נדרשים לוותר על שחקני NBA, פשוט אין להם כאלה בנמצא – כמעט. היוונים המעטים ששיחקו בארה"ב לא זכו להצלחה רבה ואין זה מפתיע ששחקן כמו יאניס בורוסיס בחר הקיץ להישאר בכסף הגדול של אולימפיאקוס וויתר על הצעה מסאן אנטוניו. לפחות בכל הנוגע לנבחרת יוון – העדר שחקני NBA אינו מצביע על חולשת השחקנים.

גם נבחרת ליטא שבעבר שלחה שחקנים אל מעבר לים "תיאלץ" להסתדר עם סגל אירופי וגם כאן כלל לא ברור האם דווקא נקודה זו תהווה מקור חולשה. הליטאים מציבים את הלברינוביצ'ים, את פטרביצ'יוס ויאבטוקאס במה שנראה כמו אחד הקווים הקדמיים הגבוהים והפיזיים באליפות. האם סגל כזה באמת חסר את סונגאליה ואילגאוסקאס? או שהנעדרים המשמעותיים הם דווקא שישקאוסקאס ויאסיקביצ'יוס?

היעדרותם של שחקני NBA תורמת להיכרות של הנבחרות, כפי שניתן היה אולי לראות באליפות האמריקות עם כישלונה המוחלט של הרפובליקה הדומיניקנית. השחקנים שאכן מגיעים מכירים אחד את השני טוב יותר, נבחרת תורכיה למשל כוללת אך ורק שחקנים ששיחקו בליגה התורכית בעונה הקודמת (בנוסף על איליאסובה וטורקוגלו), אלה שחקנים שמכירים האחד את השני מנבחרות הגילאים, ממשחקי הליגה ובכלל מצפייה והכנה לעימותים מולם.

מעט שונה מנבחרת שהייתה קיבוץ של גלויות ודורגה אחרי ישראל בסיום אליפות אירופה האחרונה בספרד. בנוסף, העדרם של "סטארים" גם עוזר לפעמים להימנע מחיכוכים בין-אישיים. זכורות לרע נבחרת תורכיה ששחקניה ממש הגיעו לכדי אלימות פיזית בחדרי ההלבשה ונבחרת סרביה מלאת האגו. גם המציאות מלמדת שנבחרת כמו צרפת התקשתה להעפיל מטורניר המוקדמות בשנה שעברה על אף שכללה כמה שחקני NBA (ביניהם טוני פארקר).

הולכים על מוחות זרים
אם בין השחקנים ניתן לאפיין מגמה "ביתית" מסוימת, הרי שבין המאמנים התמונה היא כמעט הפוכה. התקשורת הישראלית התמקדה בצדק בארבעת המאמנים הישראלים שיאמנו באליפות (שניים מהם, יש לציין, בנבחרות "קטנות") אבל באליפות הקרובה יאמנו גם שלושה מאמנים ליטאים ושלושה סרבים (טאנייביץ' הוא בעצם מונטנגרי אבל במציאות הבלקנית יסלח לנו על חוסר הדיוק הזה...). למעשה, מחצית מבין 16 הנבחרות באליפות יאומנו על ידי מאמנים זרים.

גם נבחרות גדולות כמו יוון שזכתה באליפות אירופה תחת ינאקיס וספרד שזכתה באליפות העולם עם הרננדז ובכסף האולימפי עם אאיטו הלכו על מאמנים זרים. במקרה של ספרד זו אף הפעם הראשונה שזר זוכה לאמן את הנבחרת הספרדית (בכל זאת, מדובר ב"זר" שזכה באליפות ספרד עם שתי קבוצות שונות ואימן בספרד 11 שנים רצופות), אם לא די בכך החוקים אף "נמתחו" בעבור סקריולו והאיסור על אימון קבוצה במקביל לאימון הנבחרת בוטל כאשר הוא מונה. המקרה הספרדי הוא מקרה קיצוני בהתחשב בכך שחלק מהשחקנים הספרדים עדיין מתקשים בשפה האנגלית. בלאט, גרשון וקצורין לא מדברים רוסית, בולגרית או פולנית אבל עבור נבחרת ספרד – "ספרדית ברמת שפת אם" היא לא דרישה לשקר לבן בקורות החיים.

העובדה היא שמאז תקדים בוסמן רבים מסתובבים ברחבי היבשת. כבר לא מדובר רק בנחלת השחקנים ממדינות יוגוסלביה לשעבר, גם רבים מהשחקנים בנבחרות כמו בולגריה, לטביה, ישראל, אנגליה וצרפת משחקים ברחבי אירופה. שומעים, רואים, לומדים וסופגים כדורסל אירופי ממאמנים שונים בליגות שונות. במציאות כזאת, התקשורת עם המאמן בשפת המקור נעשית חשובה פחות ביחס למקצועיות בענייני כדורסל. אם לא די בכך, כמעט מיותר כיום לספור כמה שחקנים באליפות הקרובה שיחקו או ישחקו בקבוצות שאימנו בלאט, גרשון וסקריולו – מן הסתם מדובר בקרוב ל-20 שחקנים ביחס לכל אחד מהם. ברמת הכרות ומקצועיות כזאת – המגמה הבינלאומית בהחתמת המאמנים שהיא אינה מגמה חדשה, בוודאי שלא מפתיעה אף אחד.