ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

סיור מודרך בצרפת
זיו גלעדי ,14/06/2008

רגע לפני גמר הפלייאוף, מסכם זיו גלעדי את העונה שעברה על הליגה הצרפתית ותוהה על קנקנו של הכדורסל המקומי, ששולח נציגים רבים ל-NBA אבל קוצר הרבה פחות הצלחות באירופה.

מחר (יום א') יערך באולם בו זכתה מכבי תל אביב בתואר אירופי ראשון במילניום השלישי, גמר הליגה הצרפתית ה-LNB)). זו תהיה הפעם הרביעית בה אלופת הליגה נקבעת על סמך משחק בודד והפעם השניה ברציפות בה נפגשות בגמר נאנסי ורואן (האלופה בשנה שעברה). לנאנסי, זו תהיה הופעה רביעית ברציפות בגמר. רביעית ברציפות. ואליפות אין.

בצרפת, שלא כמו בישראל, לא הייתה אלופה ששלטה בכתר עד שינוי שיטת הפלייאוף. גם בשנים הטובות של לימוז' היו קבוצות נוספות בצמרת. אנטיב, פו אורטז, שולה ואחר כך גם וילרבאן. הצרפתים בחרו לשנות את השיטה תוך קריצה משמעותית לרשתות הטלוויזיה שנטו להימנע משידור משחקי הכדורסל בפריסה ארצית. בפועל, כפי שהראו נתוני העבר ההצלחה בכל הנוגע לנתוני הצפייה הייתה חלקית בלשון ההפרזה. למען הרייטינג ובניגוד לכלל האצבע הגורף לפיו כאשר נערכת "הצגה כפולה" ישובץ המשחק המרכזי כמאוחר – בצרפת יערך משחק הגמר של הליגה הראשונה בשעה 15:00 (שעון מקומי) וגמר הליגה השניה, ה-PRO B, לאחריו בשעה 17:30.

הפופולאריות של הכדורסל בצרפת היא נקודה שנויה במחלוקת מזה תקופה ארוכה. עמיתינו באתר BallinEurop (http://www.ballineurope.com) פרסמו השבוע נתונים (חלקיים) בנוגע לכמות הקהל במגרשי הכדורסל שממקמים את צרפת במקום השלישי באירופה עם ממוצע קהל של 3503 צופים למשחק. לפני גרמניה, יוון, תורכיה והליגה הבלטית. ממוצע מכובד, במיוחד אם לוקחים בחשבון את העובדה שבצרפת אין אולמות ענק וקבוצות בודדות שמושכות קהל רב באופן שעשוי להטות את הממוצע הכללי כלפי מעלה. גם מצפייה במשחקים מתקבל הרושם שהקהל בצרפת בסך הכל מגיע לאולמות. אולם נתוני הקהל במדינה בת יותר מ-60 מליון תושבים תלויים בעיקר בפופולאריות של קבוצות המגיעות מערים קטנות באופן יחסי ועל כן אינם מיתרגמים לנתוני רייטינג לאומיים.

בזירת ההישגים התמונה טובה פחות. הקבוצות הצרפתיות (2 ביורוליג, 5 ביול"ב קאפ בשנה החולפת) קוצרות הצלחות דלות ביותר בזירה האירופית מזה שנים והסיכוי לשחזור האליפות ההיסטורית של לימוז' מ-94 נראה דמיוני. מאז "עונת הפיצול" ב-2001, אז זכה אנטואן ריגודו ביורוליג עם קינדר בולוניה, לא התקרב אף שחקן צרפתי לאליפות אירופה. הליגה הצרפתית נחשבת בצדק לליגה חלשה שאינה יכולה להתחרות עם הגדולות ביותר אבל מה שמפתיע יותר הוא העובדה שגם השחקנים הצרפתים אינם מאיישים את הקבוצות הבכירות באירופה. צרפת שנייה רק לארה"ב במספר השחקנים ב-NBA, אך באירופה, ובספרד, קבוצות ממעטות להחתים שחקנים צרפתיים.

במידה רבה אפשר לתלות את הכמות הקטנה של שחקנים צרפתיים שמשחקים מחוץ לגבולות צרפת בקבוצות בכירות – בכך שהשחקנים הצרפתים הטובים עוזבים ל-NBA בגילאים צעירים ביותר. ניתן לומר שנקודת היחוס שלהם היא ההצלחה הפנומנאלית של טוני פארקר ואפשר גם לומר ש"אין נביא בעירו" וכך, בארה"ב מעריכים את יכולותיהם יותר מאשר באירופה. בין כה ובין כה זו עובדה קיימת.

בחזרה ל-LNB. אחרי פתיחת עונה צמודה ותחרותית הופרד המוץ מהתבן ובמקומות הראשונים בטבלה בסיום העונה הרגילה התמקמו לה מאן, נאנסי, וילרבאן ורואן (בסדר הזה). פו אורטז, סטרסבורג וגרבלין – קבוצות שהתרגלו לצמרת סיימו מתחת למקום השמיני ומחוץ לפלייאוף (האחרונות אף נאלצו להאבק כנגד הירידה). לה מאן, ששיחקה נגד מכבי תל אביב ביורוליג נבנתה מיכולת טובה של הזרים – קלאנסי, בוגדנוביץ', בוגאבאץ' וריצ'י ובעיקר מניקולה באטום בעונה טובה. נאנסי עם האחים גריר, עם סיריל ג'וליאן וטי. ג'י ("אח של") פארקר (שהיה בינוני למדי) סיימה בצדק במקום השני את העונה הסדירה. רואן שהטביעה את חותמה ביורוליג בזכות הכדורסל השמח והמשוחרר גמרה במקום הרביעי בעיקר בזכות מארק סליירס שהמשיך להרשים.

אולי ההפתעה הגדולה של העונה בצרפת מגיעה בבחירת השחקן הצעיר של העונה. ניקולה באטום מלה מאן שיבחר בעוד שבועות ספורים בדראפט לא נבחר לשחקן הצעיר של העונה! מי שלקח ממנו את התואר הוא הרכז הצעיר של שולה נאנדו דה קולו. דה קולו (21, 1.95 מ') עזר לשולה להתאושש על פתיחת עונה קטסטרופלית, לזכות ב"סמיין דס-אס" ולהגיע לפליאוף מהמקום השמיני. גם בצרפת הוא נחשב להפתעה מסוימת בתור מי שלא שיחק בנבחרות הצעירות ולא גדל באקדמיה לכדורסל – INSEP. דה קולו (שמזכיר במעט את קארים בנזמה) הוא גארד גבוה עם קליעה טובה והבנה מצויינת של המשחק וכמי שגדל בשולה קשה להמנע מהשוואתו (הגם שאינה מדויקת) לגדול שחקני צרפת עד טוני פארקר ולבן אחר של שולה – אנטון "המלך" ריגודו.

בפינת העניין האישי לסיום – הנציגים הישראלים בצרפת רשמו עונה מעורבת. אור איתן עזב את שולה באמצע העונה (בערך בשלב שבו חלה תפנית בקבוצה...), משה מזרחי לא קיבל הרבה הזדמנויות בפאריס וכשקיבל לא הבריק – הקבוצה, אגב, ירדה ליגה בסיום העונה. סטרסבורג של אפיק ניסים רשמה עונה קבוצתית רעה – עם מקום 12 מאכזב. ניסים, כהרגלו עלה מהספסל כבורג חשוב ברוטציה, קלע את שלו (9.9 נקודות למשחק) מסר קצת (3 אסיסטים למשחק) ובאופן אישי עשה את העבודה. גם רביב לימונד כמעט שלא פתח בחמישייה אבל עשה את העבודה מספסל. 9.2 נקודות ו-3.3 אסיסטים ב-22 דקות. לה מאן גמרה את העונה הרגילה במקום הראשון, כאמור, אבל הפסד בית במשחק המכריע בסדרת חצי הגמר (בשיטת הטוב מ-3) מנע ממנה עליה לגמר הפלייאוף מה שבהחלט מותיר את הקבוצה מעט מאוכזבת.