|
קיץ של החתמות
זיו גלעדי
,25/06/2008
השוק האירופי כבר לוהט וזיו גלעדי מתפנה לנתח כמה מהמהלכים: חזרתו של נבארו לחמש שנים בבארסה, ההתבססות היוונית של אולימפיאקוס לעומת הזיכרון הארגוני של אובראדוביץ' ושאר מלפפונים.
הדבר שהכי מדהים אותי בהחתמה של חואן קרלוס נבארו בברצלונה הוא האורך שלה. חמש שנים. אין דברים כאלה בכדורסל האירופי. החתמה של שחקנים לשלוש שנים נחשבת לארוכת טווח. חמש שנים הן נצח במושגי כדורסל. לפני חמש שנים שיחקו במכבי תל אביב בנו אודריך וליאור ליובין. נצח. את הכסף הגבוה שנבארו מקבל והעובדה שהוא העדיף חזרה לאירופה אחרי עונה שבה הניח יסודות מוצקים להמשך הקריירה ב-NBA אני מצליח להבין. אומנם מדובר בעליית מדרגה כספית ביחס לסכומים שיוחסו בשנים האחרונות לשחקנים הבכירים באירופה (השמועות, שלא בדקתי לעומק מדברות על משהו באזור השלושה מיליון יורו לעונה) – אבל בכל זאת, מדרגה אחת.
החזרה של שחקנים מה-NBA לאירופה נהייתה מומחיות של ברצלונה בשנים האחרונות. מריו קאסון שחזר מאורלנדו, ארסן איליאסובה שהגיע מהבאקס (ויתכן שיחזור) – אפשר גם להוסיף את כריסטיאן דרייר שעזב באמצע העונה את אוניברסיטת פלורידה וחתם בברצלונה. נבארו בהקשר הזה הוא עוד שחקן שסכומי הכסף שהוצעו לו בברצלונה פיתו אותו לחזור לאירופה.
אבל נבארו הוא לא עוד שחקן בברצלונה. בספורט המקצועני של היום אין שחקנים רבים ש"נותרים נאמנים" לקבוצה אחת. כמובן שלמטבע הזה יש שני צדדים וגם הקבוצות בתורן לא "נאמנות" לשחקנים. כסף, הצלחה – זה שם המשחק. וזה מחזיר אותנו לנקודת הפתיחה. ההחתמה של נבארו היא לא רק החתמה מקצועית של שחקן שהוא מנהיג וכדורסלן מצויין, שיחזק משמעותית את הקו האחורי הכחול-אדום (גם לאור יכולתו הבינונית של יאקה לאקוביץ') – זו החתמה מסחרית מאוד.
נבארו הוא שחקן נערץ בברצלונה, הוא נאמן לקבוצה, הוא מותג. בתקופה שבה תושבי ספרד אשר רוצים לראות לנגד עיניהם את מי השחקנים שהביאו למדינה את אליפות העולם, נאלצים לנסוע לארה"ב – נבארו הוא יוצא דופן. קבוצות ספרדיות שלא כמו עמיתותיהן ביוון, רוסיה ואיטליה מתעקשות להחזיק קאדר ספרדי יציב. לא רק בגלל החוקים המקומיים שדורשים זאת אלא בעיקר בגלל הפניה לקהלים ספרדיים. ריאל מדריד מחזיקה את ראול לופז ופליפה רייס, באדלונה את פרננדז (עד השנה) ורוביו, מאלגה את קבצאס-רודריגז-חימנז, ויטוריה צירפה את סן-אמטריו הקיץ. לברצלונה יש את נבארו.
הכל בסדר, אבל למה חמש שנים?
"שוט-אאוט" ביוון
אם ההחתמה של נבארו היא בבחינת "התפרעות" נקודתית. הדו-קרב שמתרחש ביוון הוא לא עניין חדש ועדיין רחוק מלהיגמר.
אנחנו רק ביוני ובין פאנאתינאיקוס ואולימפיאקוס הוחתמו בינתיים ניקולה פקוביץ', אנטוניוס פוציס, יותם הלפרין, תיאו פאפאלוקאס, ניקולה וויצ'יץ' ודרו ניקולאס. רק להזכיר, אנחנו לא מדברים על קבוצות שהיו מסכנות קודם לכן. בהקשר לנבארו אפשר לציין שגם היוונים הבינו – סוף סוף – שסגלים טובים לשנים ארוכות צריכים להתבסס במידה רבה על שחקנים מקומיים. התובנה הזאת חילחלה כבר בעונה הקודמת אבל החזרה של שני שחקנים יוונים בכירים כמו פוציס ופאפאלוקאס השנה מעידה על המשמעות שהחלו ליחס ביוון לעניין הזה.
בעניין אחד לפאנאתינאיקוס יש יתרון גדול – קוראים לזה זיכרון ארגוני. השנתיים האחרונות באולימפיאקוס ובפרט תחת פיני גרשון העידו על ירי לכל הכיוונים. החתמה מכל הבא ליד. גם שחורציאניטיס, גם ג'קסון, גם צקאלידיס, גם מברוקפאלידיס וגם בורוסיס. גם וגם. זה היה הקיץ הקודם. השנה, בתוך חודש יוני כאמור, כבר הביאו באולימפיאקוס שני גארדים – פאפאלוקאס והלפרין. זה אמור להסתדר איכשהוא עם לין גריר שהיה מצויין השנה, עם טאודוסיץ' שהראה המון כשרון ובמידה רבה התגלח על הזקן של הקבוצה (ממילא, לטעמי, הוא לא נופל מהלפרין) ואולי עם עוד גארד פייטר מהספסל (בלקני או פאפאמקריוס). לקחים לא לומדים באולימפיאקוס – מה שהיה אז היה בכלל אשמת גרשון ובכלל נגע לשחקני הפנים.
לא זה המצב בפאנאתינאיקוס. אוברדוביץ' נכנס בימים אלה לשנתו העשירית במועדון. העשירית. אלכס פרגוסון, ג'רי סלואן – מאחוריכם. בכדורסל האירופי כמעט שאין דברים כאלה (אפילו דירק באורמן עזב את באמברג הקיץ אחרי 7 שנים). אוברדוביץ' יודע שגם בשנים בהן צריך לעשות רענון כללי בסגל, והשנה אחרי שכשלה אפילו בהפעלה להצלבה של היורוליג היא שנה כזאת, אפילו בשנים כאלו צריך לערוך את הרענון במתינות.
בטירונות צה"לית לומדים שבתנועה של חוליה מחליפים מחסניות בדירוג – כך שלעולם לא תיתפס חוליה כשכל הלוחמים בה אינם יכולים לירות. הלקח הזה יפה (גם אם מטעמים שונים) לכדורסל. החלפה של כל הסגל בקיץ אחד היא דבר שאינו רצוי. מילא, החלפה של כל הסגל, החלפה של ארבע שחקני חמישיות בקיץ אחד. פאנאתינאיקוס תמשיך ללכת בשנה הבאה עם שאראס, ספאנוליס, דיאמנטידיס ובאטיסט. באולימפיאקוס ממילא קשה לאבחן חמישייה יציבה מהעונה שחלפה אבל גם ככה קשה להאמין שאת הקבוצה החדשה ימשיכו להוביל גריר, ואסילופולוס, וודס ובורוסיס (ג'קסון הרי שוחרר זה מכבר). אומנם, הרכב שכשל דורש רענון אבל טריפה מוחלטת של הקלפים ועוד בפעם השלישית ברציפות אינה רצויה לקבוצה.
זכרון ארגוני, הידע שנצבר בארגונים באשר להתנהגות, לניהול, להחתמה ושחרור של שחקנים. בפאנאתינאיקוס איבדו בשנה שעברה שחקן אחד שרצו להשאיר – רמונאס שישקאוסקאס – ה-MVP ואלוף היורוליג בעונה הנוכחית. למרות שבמבחן התוצאה הכשלון של פאו העונה היה קשה. ההחתמות של הקבוצה (עד עכשיו) ממוקדות ונועדו לפתור בעיות (בעיקר בקו הקדמי) ולא יותר מכך. מיקוד, המשכיות.
בקרוב אצלנו
בכל זאת, רק יוני. אומנם כמה מהשמות הגדולים בשוק כבר נחטפו אבל נותרו עוד שמות רבים וכפי שהחתמות שונות (פלאניניץ', הלפרין) מלמדות – השאלה מי נמצא בשוק ומי לא היא פתוחה לפרשנות. ולתשלומים. אלופת גרמניה, אלבה ברלין, שתארח את הפיינל פור בשנה הבאה תנסה להתחזק בהמשך הקיץ (ולעשות זאת בצורה חכמה יותר מפרוקום סופוט הפולנית); הקבוצות מתורכיה מסוגלות להחתים כמה שחקנים מבוקשים ואולי שחקנים צעירים – בעיקר לאור ההצלחה של פנרבחצ'ה בקידום הצעירים במקביל להצלחה קבוצתית. הספרדיות יושבות בשקט לעת עתה אך מאחורי הקלעים מנסות להחתים מכל הבא ליד (ורצוי שיבוא ליד חורחה גרבחוסה). הרוסיות שאומנם לא משחקות ביורוליג ממשיכות להציג ארנקים עמוקים. ויש גם אחת, מכבי תל אביב, שעוד מסוגלת להחתים סטאר או שניים "מהרמה הגבוהה ביותר" כמאמר רן בן שמעון (מסוגלת – כנראה, אבל האם היא רוצה?)
יש עוד למה לצפות בקיץ הזה.
כתבות אחרונות באתר
|
|