ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

לא כשלון
זיו גלעדי ,26/05/2008

זיו גלעדי, כח חדש באתר, חושב שגם אובדן אליפות לא יהווה כשלון עבור הצהובים מת"א. הרי מכבי, כבר כמה שנים, היא קבוצה שחושבת קודם כל אירופה, ורק אח"כ ישראל.

גם אם מכבי תל אביב, לראשונה מאז עונת 92/93, לא תהיה אלופה בעוד שלושה ימים העונה הזאת לא תהיה כשלון. ז"א, בודאי שהיא תהיה כשלון ציבורית ובודאי שבשדרות הירקון יהיו מאוכזבים ומהדורות החדשות יפתחו בידיעה (במשך לפחות 14 שעות – גם במקרה של ירי קסאמים) אבל זו תהיה התבוננות לא נכונה במצב. להבנתי, כשלון נגזר מהציפיות ומהיכולת ובמקרה של מכבי שני אלה לא מובילים למסקנה שיהיה מדובר בכשלון.

בנוגע לציפיות ההסבר פשוט יחסית. הציפיות של מכבי תל אביב הן בודאי לזכות באליפות בישראל מדי שנה, גם לאחר שהאליפות הפכה בעצם ל"גביע האליפות". אבל בניגוד למצב לפני 15 או 30 שנים, הזכיה באליפות בישראל כבר לא בראש מעיניה של מכבי. החוזה עם יול"ב תורם לכך אבל הוא לא העיקר. מאז שנת 2000 מכבי מתמקדת בזירה האירופית יותר מאשר בזירה הישראלית. מאז שנת 2003 מכבי גם מפטרת מאמנים שמצליחים בליגה אבל לא מצליחים באירופה: דייויד בלאט בסיומה של עונת דאבל יוצאת דופן בקלילותה בישראל, לא פוטר אמנם, אבל "הוזז" לעמדת עוזר המאמן, ועודד קטש, נו טוב, הוא לא כל כך הצליח בשתי הזירות...

אגב, גם שחקנים זרים מגיעים למכבי לפעמים במטרה לתרום באירופה כאשר תרומתם בליגה לא מעלה או מורידה מההערכה כלפיהם. קומאטוס, שונדוב וקירק פני – מזכיר לכם משהו? להבדיל, השיקול של החוק הרוסי נדמה כשיקול משני ביותר עבור מכבי, הגישה היא פחות "איך לטפח 4 ישראלים בכירים שינצחו את היריבות מישראל" ויותר "איך להחזיק 7-8 ישראלים בכירים שלא ינצחו אותנו בשורות יריבות מישראל". קשה לראות את החשיבה האסטרטגית במדיניות החתמת הישראלים (אגב, גם במדיניות החתמת הזרים) בשנים האחרונות.

הפסטיבלים במכבי נוגעים ברובם המוחלט לאירופה – זה לא דבר חדש בקנה מידה של עשרות שנים אבל זה בהחלט התעצם עם כמות הישראלים הגדולה שמלווה את הקבוצה למשחקי הפיינל פור (להבדיל מיהודים מקומיים, סטודנטים מאותגרי פסיכומטרי ועוד כל מיני ארחי-פרחי) ועם המסיבות סביב משחקי היורוליג בימי חמישי. להנהלה נוח עם הדבר הזה, נוח ורווחי – תבחרו מה מהשניים בא קודם.

יוצאת מכל זה מסקנה פשוטה – הקהל, התקשורת ההנהלה ודרכם גם השחקנים והמאמן מבינים מה חשוב באמת. אירופה. זאת גזרת הציפיות – הצלחה באירופה. וגמר יורוליג הוא בהחלט הצלחה. בכל קנה מידה.

מה עם היכולת? גם בעונה בינונית קשה לטעון שלמכבי יש סגל טוב פחות מזה של הפועל חולון, או של בני השרון. לא רק שאינני סבור כך ושאינני טוען כך, הנה, לציטוט – "למכבי יש סגל טוב בהרבה משל שתי אלו". בהרבה. דעה אישית כמובן ואת זה אני לא אנסה להוכיח כאן כרגע. הבעיה של מכבי היא לא ביכולת ובאיכות של השחקנים אלא בסגנון שלהם.

הסיבה שמכבי כל כך הצליחה באירופה השנה היא בדיוק הסיבה שהקבוצה כל כך מתקשה בליגה. להרבה מאוד שחקנים במכבי חסר את "זה", לא את הלהט לנצח, לא את האתלטיות או יכולת הקליעה – "זה" הוא היכולת להיות דומיננטי בכוח, בכל משחק, בכל מפעל. להכתיב את הקצב, להגיע כפייבוריט, לשחק כפייבוריט, להתקלח בסיום המשחק כפייבוריט ולעלות לאוטובוס כפייבוריט אחרי שניצחת בעוד משחק.

באטיסטה, גארסיה, ביינום, כספי, אליהו, הלפרין, מוריס – הם שחקנים שבאים לאירופה כבלתי מוכרים (יחסית), בלתי מנוסים (יחסית) ובלתי מוערכים (יחסית). קל להם לשחק מהעמדה הזאת, הם עולים כדי להוכיח, כדי להפתיע. כמעט מדי ערב. זה יכול לעבוד בצורה רעה אבל זה גם יכול לעבוד בצורה יוצאת מן הכלל והדוגמא לכך היא בכלל לא מהעונה הנוכחית אלא מהמשחק השני נגד צסק"א בסדרת ההצלבה בעונה שעברה. המשחק ההוא היה משחק מכונן בהסתכלות על מכבי של השנה הנוכחית. זאת מכבי הבלתי צפויה, מכבי של ביינום, מכבי שהיא בסך הכל פחות עשירה מהטוענות לכתר האירופי אבל נתמכת בקהל ובעקשנות ומצליחה להפתיע יריבה טובה בהרבה. בהרבה.

כל מה שיש למכבי באירופה – יש ליריבותיה (או לפחות לחלקן) בליגה. השאפתנות, האנרגיה, חוסר הפחד. במיוחד חוסר הפחד, העדר החשש מהשקט שאחרי ההחטאה, חוסר הלחץ שמתבטא פה ושם בהתפרצויות על השופטים, הפאניקה שמביאה לריצות אמוק ביציאה אל שחקנים בהגנה. אלה דברים שראינו למשל מסיינה בחצי גמר היורוליג ולהבדיל ממכבי תל אביב כמעט בכל אחד מתשעת (!) הפסדי הליגה שלה.

הבשורה הטובה מבחינת מכבי היא שבכל זאת יש לה שחקנים שיודעים מה נחוץ כדי לזכות באליפות (ואין מה לעשות who know what it takes to win a championship עדיין ישמע יותר טוב). שארפ, בורשטיין, וויצ'יץ' ואולי אפשר להוסיף לכאן את קאמינגס – לקחו אליפויות תחת לחץ, הם יודעים כיצד זה מרגיש לשחק נגד קהל עוין באולם הביתי שלך. הם יודעים כיצד זה מרגיש כשניב רסקין מתחיל לצעוק דברים כמו "גבירותיי ורבותיי – רעידת אדמה בכדורסל הישראלי". טל בורשטיין בסיום עונה שהוא בקושי התחיל ובקושי גמר מבחינה פיזית הביא למכבי אליפות (גביע אליפות) בשנה שעברה, הוא וג'יימי ארנולד. על דרק שארפ אין צורך לדבר. ניקולה וויצ'יץ' כבר הוטמע במערכת והוא בודאי יודע איך לוקחים אליפויות. וקאמינגס? הוא התנסה בחוויה דומה בסרביה, בשנתיים האחרונות אבל נעזוב אותו להיום.

אז מה יוצא מכל הבלאגן הזה. אל"ף, מכבי מצפה להצלחה באירופה. לזה מקווים האוהדים, לזה מצפה התקשורת, לזה מייחלת ההנהלה. היא פועל בהתאם לזה, היא גם מחתימה סגל שהוא יקר פחות מזה של ריאל מדריד, צסק"א מוסקבה ופאנאתינאיקוס אבל הוא שהצליח להגיע לגמר היורוליג (מה ששתיים מתוך השלוש לא הצליחו לעשות). בי"ת, למכבי יש אומנם סגל שאינו יודע פחד אבל אותו סגל גם אינו מטיל פחד ומתקשה להתמודד עם לחץ. עם הצורך להיות דומיננטיים, עם העובדה שאסור להפסיד פה ושם (ובמיוחד לא בפיינל פור). ברובו לפחות. סגל כזה עובד טוב באירופה ועובד טוב פחות בליגה. מכיוון שהציפיות הן בעיקר הצלחה באירופה ולשם כך נבנה הסגל הרחב, המוכשר, הבלתי צפוי, הצעיר הזה – הרי שהפסד באחד משני המשחקים הקרובים ואובדן אליפות שניה מאז התקופה שבה כיהנה גולדה מאיר כראש ממשלה לא צריכה להיחשב באמת ככשלון.

מ.ש.ל.?

ואולי רק חומר למחשבה...