מזרחי - נראה את קטש מסתכל לו בעיניים...
|
אכזבות
יעוז סבר
,25/02/2005
עודד קטש ירק השבוע בפרצופם של אוהדיו הרבים. יש לו צ'אנס לתקן, אבל פשוט זה לא יהיה.
מאמני הכדורסל בארץ נכשלים באופן קבוע עם שחקני המכללות, למה?
ויש גם מילה אישית לחבר שיוצא לדרך חדשה.
במילה אחת, אכזבה. בשתי מילים, אכזבה גדולה.
גם אני הייתי מאלה שמרחו מאות מילים על הכדורסל של קטש, על הניסיון של קטש, על הביצים של קטש. אני לא מתחרט, קטש באמת עשה השנה, עד עכשיו, דברים יפים מאוד בגליל.
אלא שהשבוע קטש איכזב, איכזב בענק.
ההחתמה של הרווה לאמיזנה בגליל היא לא פחות מיריקה בפרצוף לכל גדודי האוהדים והפרשנים שהיללו ושיבחו (בצדק) את קטש לאורך השנה.
שורת התירוצים של הגליל (הוא גם סנטר, הוא יעלה מהספסל, הוא מציאה – מה שנכון) לא עושה רושם על אף אחד, בוודאי לא עלי. גם החתמה של שאק, באווירה שנוצרה בגליל היא פשוט טעות. לא יכול להיות שיטחנו לנו כל השנה בגליל על החזרת הכדורסל לישראלים, על אמון בצעירים ועל רצון לעשות דברים אחרת, ואיך שהעניינים קצת מסתבכים יפנו לבוסמן הזמין ביותר.
ההחתמה של לאמיזנה כואבת עוד יותר, על רקע השחקנים שמשחקים בגליל בעמדות הפוטנציאליות של השחקן. מדובר על משה מזרחי, ליאור אליהו, אנטון קזרנובסקי ואוריאל מרקו. כולם שחקנים ישראלים מתחת לגיל 25, כולם נהנים מעונה מצויינת, עונה שהמחמאות עליה מגיעות גם לקטש, ובצדק.
השאלה הגדולה עכשיו היא איך קטש יסתכל בעיניים, ואני לא מדבר רק על העיניים של מזרחי, מרקו ושות', אני מדבר על העיניים של האוהדים שלו, אני מדבר על העיניים של כל העיתונאים והפרשנים שיצאו מגידרם על מנת לשבח את האומץ שלו, ובעיקר בעיניים של אוהדי הכדורסל, אלה שראו בו נציג של הכדורסל הישראלי האחר, זה שבו הכדורסלן הישראלי מקבל הזדמנויות ומקודם.
עם כל הצער, הסיכוי היחיד של קטש לחזור ולהנות מאהדת הציבור, היא לשחרר שחקן זר. יהיה זה ג'ונסון, דלמאו או קורץ. כולם שחקנים טובים, כולם עולים כסף, אבל אף אחד מהם לא ילבש את מדי נבחרת ישראל בעתיד.
הסיכוי שזה יקרה הוא קטן מאוד, וחבל, כיוון שהניסוי של קטש בגליל היה רחוק מלמצות את עצמו, אבל כעת הוא נגדע בצורה אכזרית, ובעיקר לא הוגנת.
אכזבה 2
מה משותף לישראל שיינפלד, חיים שמעונוביץ, אלעד ענבר ועמית תמיר?
לא צריך להתאמץ הרבה, כולם יודעים. ארבעת השחקנים נהנו מקריירת מכללות מכובדת, ארוכה ויציבה. שיינפלד ואלעד ענבר משחקים בישראל הרבה למטה מרמתם במכללות, עמית תמיר נכשל בקיץ בנבחרת (אבל מככב בסלוניקי) וחיים שמעונוביץ כל כך התייאש מהמצב בליגה הישראלית, שברח חזרה לארה"ב. מי שמתעקש יכול להוסיף לרשימה גם את רועי אייל, שקפץ לליגת המכללות, חזר לישראל, ופרש מתוסכל.
מי שרוצה לתלות את הכשלון של אנשי המכללות, מוזמן, אני לא קונה את זה.
רמת ליגת המכללות אמנם ירדה מעט בשנים האחרונות, אבל היא עדיין ליגת המילואים החשובה ביותר לNBA, ועדיין מספקת את מירב הכשרונות שמובילים את אירופה.
הבעיה מתחילה לדעתי בגישה. ענבר ותמיר, למשל, הם שחקנים מיוחדים. אף אחד מהם לא בנוי על השטנץ של השחקן המוכר בישראל. עמית תמיר הוא שחקן גבוה מאוד, 2.10, אבל סגנון המשחק המתאים לו הוא זה של נוביצקי, ולא זה של יניב גרין, למשל. למרות זאת זה לא הפריע למולי קצורין לנסות להפוך אותו בקיץ לסנטר שהולך מכות מתחת לסל. ניסיונות להוציא את עמית לשלשות מגובה 2.10, אולי פיק אנד רול עם התגלגלות החוצה? לא בבית ספרינו, פלא שעמית איכזב?
אלעד ענבר הוא סוג של לארי בירד, פחות טוב אולי, יותר ישראלי, אבל זה השטנץ. בחיפה כנראה מנסים להפוך אותו לאנתוני פארקר, הוא הרי אומר שהוא משחק שלוש לא?
אין סרט בעולם שבו שחקן השנה בליגה השנייה של המכללות, יהיה שווה בחיפה, קבוצה שבקושי שווה 4 נצחונות בליגת העל שלנו, בקושי 10 דק' למשחק. אבל ככה זה בישראל, המאמנים מעדיפים לזרוק את השחקן לתבנית שלהם וזהו. לבנות תוכנית לשחקן "מיוחד", זה לא.
הבעיה השנייה שכנראה מייאשת את אנשי המכללות שלנו, היא המצב הכללי של הליגה הישראלית.
קחו את חיים שמעונוביץ לדוגמא, בוגר מכללת הוואי שנהג לשחק מול מגרשים מלאים באלפי צופים, בקבוצה שמבחינת הארגון שלה היא מקצוענית יותר ממכבי ת"א.
מגיע מר שמעונוביץ לישראל, ועל הסיפתח צריך לסבול "משחקים" מצד הנהלת מכבי ראשון שמנסה לקצץ לו בשכר כמה שיותר. בסוף הסיפור הזה מתחיל שמעונוביץ להתאמן בקבוצה עם שחקנים שמתחלפים כל דקה ורבע, עם ניהול שמתאים אולי לשנות השבעים, ואם כל זה לא מספיק אז גם מול יציעים ריקים.
פלא ששמעונוביץ (עוד 2.10 שלא גדל כל יום בישראל) לקח את הרגליים וחזר להוואי? מישהו מכם היה נשאר?
אפשר להמשיך עוד ועוד, השורה התחתונה נשארת זהה, שחקנים ישראלים שעושים קריירה יפה במכללות, לא מנוצלים כיאות בליגה הישראלית, יותר נכון לא מנוצלים בכלל.
אז שלא יבכו שאין שחקנים ישראלים, יש שחקנים ישראלים, הם מצליחים באירופה, הם מצליחים במכללות, והם מקבלים טיפול נוראי – ככלל – בליגה הישראלית. במקרה הזה שווה להסתכל במראה, לא בטוח שנאהב מה שאנחנו רואים שם.
עשה לי את השבוע
והפעם מילה אישית לידיד שמתחיל בדרך חדשה.
לפני חמש עשרה שנה התחלתי להשתעמם מידיעות אחרונות, העיתון שהגיע בקביעות לבית הורי. יום אחד נפל לידיי מוסף הספורט של מעריב. עופר שלח, קובי שם טוב, מנחם לס ובעיקר ערן סלע איכלסו את מדורי הכדורסל שלו. עולם חדש נגלה לעיני, עולם שבו אין טוב ורע, אין שחור ולבן, אבל יש המון כיף והמון שמחת חיים. עולם שבו משחק הכדורסל הוא בסה"כ דבר שצריך להנות ממנו, לא משנה באיזה צד אתה.
עשר שנים טובות עברו עליי עם מוסף הספורט ועם עשרות ומאות טורי הסיפרה, לפני שערן סלע היה זה שהביא אותי למעריב, ולאחר מכן נתן לי את הזכות לכתוב פרק בספר שלו.
אז גם הכרתי את האיש עצמו, אדם צנוע וחובב כדורסל אמיתי שגם אם יספר לכם על עייפות החומר, עדיין יכול לדקלם את החמישייה של בראונשוויג מהליגה הגרמנית, או קרבנוס הקפריסאית.
בעוד שבועיים יכתוב ערן סלע את טור הפרידה שלו ממעריב. בשקט בשקט, יארוז סלע את המקלדת. בתיק צד הוא יניח אולי כמה בורקסים נוטפי שמן שנשארו מישיבת "סיפרה" נשכחת, וינדוד לו לעבר הג'וב הבא, קצין העיתונות של איגוד הכדורסל ומנהלת ליגת העל.
באיגוד ובמנהלת בוודאי חוגגים היום, הרוויחו שם פריק כדורסל אמיתי, שינער את התדמית האפורה שדבקה באיגוד, וייצור סטנדרטים חדשים של דיווח.
אוהדי הכדורסל, לעומת זאת, מפסידים את הנציג שלהם בעיתונות, אוהד כדורסל שורשי שרק מאהבת המשחק דיווח עליו במשך חמש עשרה שנה בעיתון, יום יום, שבוע אחר שבוע.
אני רוצה לאחל לסלע המון הצלחה בתפקידו החדש, בתקווה שבכל זאת יבליח מדי פעם עם איזה טור חדש על מעללי הסיפרה באיגוד, טור שלי באופן אישי, ובוודאי לעוד רבים אחרים, יחסר מאוד.
בכל זאת, כמה זמן הוא יסתדר בלי בורקס?
כתבות אחרונות באתר
|