על המשחק שלא ישכח, הפארסה הגדולה, תצוגת היחיד הגדולה מכולן, הקהל, הקאמבק, ההעברה של העונה והשאלות שנשארו פתוחות. מסכמים את עונת 2017/18 בלאומית עם כל הסיפורים הגדולים.

אל תדאגו. את מצטייני העונה שלכם אתם תקבלו. אבל רגע לפני שהם יגיעו - ניסינו לרכז עבורכם חלק מהסיפורים המעניינים שליוו את הליגה שלנו העונה ושבכיף הייתם מצליחים למצוא להם מקבילות גם בשנים עברו. חלקם ביזאריים, חלקם טראגיים, אחרים יזכרו כנקודות מפנה ויהיו כאלה שידברו עליהם עוד הרבה שנים קדימה, אבל בשורה התחתונה - הם חצו את כל הקבוצות בליגה. מגליל עליון שבצפון לבאר שבע שבדרום.

המשחק: ר"ג / גבעתיים מגיעה למטרווסט

מכירים את אלה - "בונ'א אחי, לא מבין איך פספסת את המשחק הזה"?. אז תנו לי רגע להיות מאלה ולהגיד: לא מבין איך יכולתם להרשות לעצמם לפספס את המשחק הזה. הוא אולי לא היה הכי גדול, הוא בטוח לא היה הכי מכריע, חצי מהאולם בכלל היה ריק (אפרופו, תירוצים עבור "למה לא הייתם") אבל החוויה שהוא העניק הייתה אחרת.

פחות מדקה לסיום רעננה עוד עלתה ליתרון 7 ודי סגרה עניינים. ר"ג עם מטווח שלשות רצה 9-2, ועם ווינר שוט ראשון של ראשד מאדן שלחה את המשחק להארכה. גם את תוספת הזמן רעננה כמעט ניצחה, אבל סל באזר נוסף, הפעם של עומר טל, סידר הארכה שנייה, שגם אותה, אם תהיתם, רעננה כמעט ניצחה. אבל במינוס 1 עם 7 שניות על השעון יצא מאדן למהלך משלו, ועם ווינר שוט ענק שני מחוץ לקשת ניצח את המשחק.

רוברט גלן, שבועיים אחרי פציעה, יומיים לפני ניתוח, היה הראשון שזינק לפרקט, אחריו הצטרפו כל האחרים. המשחק נחתם בתוצאה הכי גבוהה שראינו העונה (118:116), סיפק לנו סדרה של אייטמים סטטיסטיים, והיה באיזשהו מקום תחילתה של נקודת מפנה עבור שתי הקבוצות. בסופו של יום - שתיהן עשו את שלהן והגיעו לפלייאוף. סוף טוב הכל טוב וכו', אבל אם לא הייתם במשחק הזה - יצאתם פראיירים גדולים. ואת זה שום קלישאה כבר לא תוכל לתקן. נו טוב, אולי זו.

הקאמבק: יותם שירן חוזר

אם להיצמד לעובדות היבשות, הקאמבק של יותם שירן היה בכלל שייך לעונה שעברה, אבל השינוי הגדול הגיע רק בקיץ האחרון. אחרי שכבר נדמה היה שלא נראה אותו יותר במגרשים, רשם שירן קאמבק מפתיע במיוחד באמצע העונה שעברה כשהצטרף לבית"ר כפר יונה מהליגה הארצית, בעידודו של אילן ברקוביץ', והוכיח מהר מאוד שהכשרון עוד שם והיכולות לא נעלמו לשום מקום אחר.

ברקוביץ' חתם בקיץ האחרון בהוד השרון ושוב גרר יחד את איתו את שירן, שהסיר מהר מאוד את החלודה והפך מהר עוד יותר לאחד הלהיטים הגדולים של הליגה, כשהוא מסיים את העונה כסגן מלך הסלים הישראלי (17 נקודות בממוצע למשחק) ושומר את הוד השרון במשך שבועות ארוכים בתמונת הפלייאוף, על אף סדרת פציעות ועזיבות הזויה. ברקוביץ' עצמו עזב אחרי חודשיים וחזר לארצית, שירן עצמו נפצע לפני שבועיים וגמר את העונה. נקווה מאוד שלא זה מה שימנע ממנו לחזור למגרשים בעונה הבאה.

שני קאמבקים נוספים שכמובן ראויים לאזכור: הוד בן-הרצל חוזר לאמן את הפועל כפר-סבא, אחרי שחזר למועדון כמנהל מקצועי אשתקד, ומוביל את הקבוצה מהמקום האחרון בטבלה לפלייאוף העליון. ערן אסנטי חוזר מפרישה ומצטרף למכבי ק"ג ממש עם תום מועד ההעברות, כדי לסייע לרועי חגאי, איתו שיתף פעולה לפני מספר עונות בנהריה, במטרה לסייע לה במאבקי העליה.

תצוגת היחיד: רוברט גלן חוגג נגד הפועל ב"ש

חוזרים לר"ג, כי איך אפשר להתעלם מהמשחק הזה. כבר בקיץ שמענו שרוברט גלן הוא משהו מיוחד, אבל עד למחזור שפתח את העונה לא באמת ידענו עד כמה. ר"ג אירחה את ב"ש לערב החגיגי הראשון של העונה, ערוץ הספורט קפץ לביקור, ועל הפרקט התחוללה דרמה גדולה שהסתיימה בניצחון של האורדונים. אבל לא על הדרמה הזו רצינו לדבר אתכם.

זה היה ערב אדיר של אחד הסקוררים הגדולים שראינו בליגה הלאומית בשנים האחרונות, שחקן שיכול היה לעשות סל מתי שרק התחשק לו (וגם כשלא). גלן סיים את הופעת הבכורה שלו בר"ג עם 38 נקודות, בלי יותר מידי החטאות מהשדה, ורשם ערב שיא במונחי הליגה הלאומית, כשלפחות בעידן הסטטיסטיקה הרשמית - לא היה שחקן שהגיע לתצוגת שיא שכזו כבר במחזור הראשון של העונה.

את ההמשך, הפחות סימפטי, אתם בטח מכירים. חודשיים לאחר מכן גלן קרע את הרצועות במשחק נגד קריית אתא וגמר את העונה. גלן השאיר את אנשי ר"ג אובדי עצות במשך שבועות ארוכים, ואת אוהדי ר"ג - בלי תשובה לשאלה שהם מרשים לעצמם להמשיך ולשאול עד היום הזה: מה היה קורה אם כל זה לא היה קורה.

המחדל: הלנות שכר בקריית גת

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, כמובן, אבל לא ציפינו לראות את זה מגיע דווקא מקבוצת צמרת, דווקא מזו שעד לפני שנה עוד שיחקה בליגה הראשונה. עננה גדולה עמדה סביב העונה של קריית גת בקיץ האחרון, בסופה השיגו ראשי הקבוצה אישור עקרוני מהרשות המקומית, נותנת החסות העיקרית של הקבוצה, לצאת לדרך.

והיא יצאה לדרך. והכל היה בסדר. והנצחונות הגיעו. ואיתם המקום בצמרת ואפילו ראשות הטבלה, אבל מה שלא הגיע במשך שלושה חודשים היה תלוש המשכורת. לא של השחקנים, לא של המאמן ולא של עובדי המנהלה ואנשי המעטפת. זה לא מנע מקריית גת להמשיך להיות אחת הקבוצות הטובות בליגה, למצוא את האיזון הנכון מבחינת השחקנים הזרים, ואפילו להנחית חזרה את ערן אסנטי. אבל כסף - לא היה.

שחקני ק"ג יקבלו את שכרם בסופו של יום, מהבקרה התקציבית או ממקומות אחרים, אבל אי אפשר להגיד שהאירועים הללו עשו טוב לליגה. כשהדיבורים על מעבר לתצורה של שתי עולות הולכים וצוברים תאוצה, הדבר האחרון שהליגה הלאומית צריכה היא אלופה שלא מממשת את זכותה לעלות לליגת העל רק בגלל שאין לה איך לשלם לשחקנים שלה. ולא אמרנו מילה על אולם ביתי (כי הבטיחו לנו שיהיה אחד כזה בעוד שנתיים. אנחנו מחכים).

ההעברה: ווין לנגסטון מעפולה לרעננה

ברעננה כבר היה מי שראה את העונה הזו הולכת לפח, שלא לומר - עוברת דרך קרבות הישרדות קשים. אלא שבוקר אחד, 80 קילומטר צפונה משם, קיבלו בעפולה החלטה: להחתים את ג'ף אלן, לשחרר את ווין לנגסטון. האפקט היה כל-כך חזק, כל-כך מיידי, כל-כך חד-משמעי, ולצופה מהצד (כלומר - כולנו) לא לגמרי היה ברור איך מה שלא לגמרי עבד במקום אחד התאים כמו כפפה למקום אחר. ואנחנו לא מדברים על הרומן של ג'ף אלן והפועל ת"א.

מהרגע שלנגסטון נחת ברעננה, העונה של פנינת השרון השתנתה ב- 180 מעלות. למעשה, לאורך העונה הסדירה הקבוצה לא הפסידה אפילו משחק אחד עם לנגסטון. היא חלפה על פני קריית גת, הביסה את באר-שבע, חגגה ברחובות ונראתה לפרקים כקבוצה הטובה בליגה. גיבנת של שבעה הפסדים מהסיבוב הראשון הפרידה בסופו של דבר בינה לבין המקום הראשון, אבל השינוי שעשתה היה פשוט בינגו ענק. לנגסטון עצמו - גם אם לא הבריק מספרית - היה האיש הנכון במקום הנכון וברגע הנכון. עכשיו נותר לראות לאן זה יגיע.

אבל גם עפולה לא נותרה מקופחת. כחודש לאחר מכן נפרדה הקבוצה מבירת העמק, שעברה לידיו של עמיר עוזי, מהקלעי טרה סימונס שנפצע וגמר את העונה, וצרפה במקומו את קרון דשילדס. דשילדס, גארד אלמוני לחלוטין במונחי סימונס, נכנס לעניינים הרבה יותר מהר מכפי שבעפולה העלו על דעתם, ועם מספרים של סופרסטאר חילץ את הקבוצה מהמקום האחרון ושמר את סיכויי ההישרדות שלה בליגה בחיים. בחודש ינואר זו עוד הייתה הזיה.

הפארסה: חמישה מאמנים בהפועל חיפה

גם זקני חיפה שלבשו אדום מיום היוולדם, ושאלנו אותם, לא זוכרים מתי בפעם האחרונה החליפה הקבוצה שלהם כל-כך הרבה מאמנים בעונה אחת. לא אחד, לא שניים, לא שלושה וגם לא ארבעה. חמישה (!) מאמנים עברו השנה ברוממה. חמישה מאמנים שעשו את החילופים שרצו (או ניסו לפחות), חמישה מאמנים שעשו את ההתאמות ובנו את ההיררכיות שלהם. חמישה. אבל אף אחד מהם לא הצליח, או לא מספיק רצה, לתקוע יתד.

פתיחת העונה דווקא ענתה על הציפיות. בחיפה סימנו את הפלייאוף העליון כמטרה, הנחיתו את שרון אברהמי, הרכיבו סגל מרשים, צברו נצחונות וסך הכל היו בדרך הנכונה. ואז הגיעה הפצצה הראשונה, כשאברהמי ביקש לעזוב ומונה בהמשך למאמנה של קריית אתא השכנה. את אברהמי החליף נתי כהן, שגם הוא עזב אחרי שבועות ספורים, אחריו חזר שקד שוהם לקדנציה נוספת, בת שבועיים בלבד, ואת מקומו מילא, למשהו כמו חודשיים נוספים, דוד אלהרר.

אלהרר עצמו ביקש גם הוא להתפטר מאימון הקבוצה רק לפני כשבוע, ואת מקומו תפס איתי לוי שיוביל את הקבוצה במשחקי הפלייאוף התחתון. לא ברור מה הייתה הסיבה לגל הנטישה ההמוני הזה, אבל עם כל האהבה שלנו לאנשי חיפה, ויש לנו הרבה ממנה, מישהו שם צריך לשבת בקיץ ולעשות חושבים כדי למנוע מהתסריט הזה לחזור על עצמו, ונקווה בשבילם שבליגה הלאומית. כך או כך - בחיפה יכולים לפחות להיות מרוצים מדבר אחד: את המשמעות של המושג "עד לסיום העונה" אף קבוצה לא תצליח, כפי הנראה, להגדיר בצורה לא-משכנעת יותר.

הפציעה: ליאור שגב פורש מכדורסל

סביר להניח ששמו של ליאור שגב לא יופיע ברשימת "גדולי הכדורסלנים הישראלים בכל הזמנים" אבל את רזומה התארים העצום שלו - לא תמצאו אצל אף שחקן אחר. מאליפות ליגת העל לתיכונים (אורט ביאליק), דרך גביע האיגוד (קריית ביאליק), אליפות הליגה הארצית (עם ירכא ומוצקין), ואליפות הליגה הלאומית (עם נהריה) וכלה בגביע המדינה (עם חולון) ואליפות המדינה (עם מכבי חיפה).

אין תואר ששגב לא השיג, אין קבוצה ששגב לא שדרג. אשתקד הוא חזר לפרקט אחרי שהחלים מקרע ברצועה והוביל את קריית מוצקין לליגה הלאומית עם שלשת באזר שלא תשכח במשחק השלישי בגמר הפלייאוף של הליגה הארצית. השנה הוא היה אמור להוביל בלאומית את מוצקין לפלייאוף העליון, אבל במשחק הליגה ברוממה, עוד במהלך הסיבוב הראשון של העונה, קרע שוב את הרצועה, ובלית ברירה נאלץ להודיע על פרישה.

מוצקין עוד הצליחה להתגבר על הפציעה, חימשה את עצמה מבפנים ומבחוץ, החליפה מאמן והתייצבה. שגב עצמו סיים את הקריירה עם תחושת החמצה גדולה, שכן אלמלא סדרת הפציעות שעבר יכול היה להגיע לפסגות נוספות בכדורסל הישראלי. אבל למרות הכל, גם את המשחק האחרון שלו בקריירה, בדיעבד, סיים שגב עם ניצחון. ניצחון שיכול מאוד להתגלות כזה שהפריד בין מוצקין לבין חזרה לליגה הארצית. כי זה מה שעושה אותך ווינר.

הקהל: האוהד והתוף

לא מתפקידנו לחלק ציונים או לתת פרסים (רוצים לדעת על כמה עומד המינוס בחשבון של "ספסל"? תשאירו הודעה), אבל לתת מילה טובה אנחנו דווקא יכולים, ולמעשה - אולי גם קצת יותר. היה כיף להגיע השנה ללא מעט אולמות בליגה שסך הכל סיפקו אווירת כדורסל טובה. אין לנו מדדים סטטיסטיים על כמות האוהדים שהגיעו למגרשים העונה, אין לנו אפילו מושג אם המניה נמצאת בעליה, אבל למעט תקריות נקודתיות, חלקן לא נעימות במיוחד - זכינו בעונה טובה.

ממאות האוהדים שמגיעים לקונכייה ולכפר בלום מידי שבועיים, דרך היציעים המלאים ברחובות והקהל הדוחף בזיסמן, ועד שחקני מחלקות הנוער בכפר-סבא ורעננה (ואל, אל תכעסו עלינו אם שכחנו משהו, פשוט תעבירו אימייל שקט ואנחנו נעדכן) ששולחים נציגות מכובדת לכל משחק. אבל הפעם בחרנו ללכת רחוק, לאולטראס-גליל, לאוהד והתוף שלא פספס כבר כמה עונות אפילו משחק חוץ אחד.

צלמי הטלוויזיה מקפידים לעקוב, האוהדים היריבים מקפידים לפרגן, ואולטראס סיני ניר, שבלא מעט מקרים מתפקד כשחקן חיזוק יחידי לקבוצה, נזהר לשמור על הכללים. כאלה אוהדים אנחנו רוצים בליגה הזאת.

השאלות

וכמו בכל ספר מתח טוב, נשארנו עם השאלות:

- איך דווקא בעונת האיחוד שלה עם עמק יזרעאל, עונה שהייתה אמורה להביא לה יותר תקציב ויותר שחקנים, ירדה מגדל העמק לליגה השלישית?

- האם דזי ברמור הבן, שפתח את הסיבוב בארץ הקודש בצורה צולעת משהו אך הצליח איכשהו להתייצב במדי יבנה, יצליח לשחזר את ההישגים של האבא?

- ושאלת השאלות: מה לעזאזל הביא את כריס סמית', שכבר עבר תהליך גיור ארוך כדי לשחק בארץ כישראלי, לחשוב ששבוע אחד במוצקין זה טו-מאצ'?