אכזבה. הגעתי עם הרבה ציפיות למשחק הגמר של ליגת אלופי המחר אבל יצאתי מאוכזב. מקבוצה שבה ההורים מעורבים בצורה מוגזמת ציפיתי להרבה יותר. כבר הגעתי מוכן לקבל את מנת החוסר מודעות אבל כנראה מישהו שם עשה שיעורי בית, קרא את הכתבה האחרונה שלי על מעללי צחי והחליט שהפעם אני לא אחגוג על חשבונם עם עוד כתבה צינית בעלת מסר נסתר. הפנימו, ניסו, אבל אלוהים נמצא בפרטים הקטנים ואני מאמין גדול.

שישי. 13:00 בצהריים. אבא בוא נצא בפעם המי יודע כמה העונה. מה לצאת רן? הגמר ב 14:30. אני רוצה לראות את המשחק על 3-4 יש את נוה נאמן נגד לפיד. יצאנו. מתיישבים עם ההורים של נוה נאמן. האנדר דוג. הובילו שלושת רבעי משחק ובסוף מפסידים 2 הפרש. המגרש מתמלא. שעת השין מתקרבת. הגמר.

שנה שלמה של ליגת אלופי המחר הגיעה למשחק ההכרעה עם שתי הקבוצות החזקות בליגה. ממלכתי מהצד המערבי של העיר נגד הירוק מהמזרחי. הסופר קלאסיקו, הקרם דה לה קרם. משחק על כל הקופה. ממלכתי בצהוב הירוק בכחול.

אולם רבין לבש חג עם שעון 24 שניות עובד, אושיות כדורסל מקומיות (מנחם, עופר, עמי, בני), ראש עיר אחד שלא הגיע, ראש אופוזיציה אחד שכן הגיע, ומעל כולם, הקומישינר של הליגה, אייל המי. מלקחי הגמר של העונה הקודמת, מספר שעות לפני המשחק נשלחה הודעה להורים משני הצדדים לשמור על איפוק וכללי התנהגות נאותים. ההורים מהמערבי מתאמים תלבושת אחידה ומופיעים עם חולצות צהובות של איזו קבוצה זניחה שזכתה לפני הרבה שנים ביורוליג. צחי בולט עם מספר 10. בכח מנסה להיות הכוכב של הכתבה. אצלנו חצוצרה של ירדן ופונפונים של איסוס. ידעתי שאנחנו בחסך ביציעים אז שיריינתי את חברי למשימות מיוחדות, האיש, הבירכיים והעסקן מגבעתיים- לוריא.

שישית ראשונה מסתיימת צמוד במגרש וביציעים וההרגשה באוויר היא שהמשחק הזה יוכרע בדקה האחרונה לכאן או לכאן. החיזוק מגבעתיים מגיע עם תחילת השישית השנייה (אין חניה בחור הזה), מתיישב לידי בשורה האחרונה ומתחיל להיכנס לקצב. הצהובים מהמערבי משתלטים על המגרש ופותחים פער משמעותי אחרי שתי דקות מפתיחת השישית עם 10-0 בצבע של הרם אליאספור שלהם. הרולקסים בטרוף ביציע ופסק זמן של אורי. חוזרים עם חילופי שמירה, סוגרים את רמבו ואת הצבע ואיכשהו יורדים מהשישית עם סיכוי קטן להמשך. שישית שלישית, רביעית וחמישית ממשיכים לנגוס בפער כשלוריא שולט ביציעים עם ברכות ליציע הצהוב (שיעלו לכם את הארנונה, שיבטלו לכם את הליסינג) ואנחנו ברבע השישי בלי רגליים אבל עם הרבה לב בפיגור מינימלי של 3.

בשישית המכריעה בונקר של שתי הקבוצות עם יציאה למתפרצות א-לה פיני בלילי. הרבה כדורסל אין אבל מתח יש. שלוש דקות לסיום צמד השופטים הצעיר משנה שריקה שנשרקה לטובתנו אחרי כניסה של המאמן בצהוב לפרקט. הקהל שלנו מוחה, לוריא שואל אותי אם הוא יכול להגביר הילוך עם הברכות ונענה בשלילה. ממשיכים. המשחק תקוע על 44:46 צהוב והכדור ממאן להיכנס. דקה לסיום צעד וחצי, דחיפה מאחור, השופטים מורים להמשיך והשאר היסטוריה. הפסדנו.

הקהל הירוק מתעשת ראשון ומרים את הילדים עם הקלאסיקה אווו הירוק עולה. אורי המאמן עובר ומעודד את הילדים שמתקשים עם ההפסד. העידוד הירוק מאפיל על החגיגות בצהוב, ההרגשה מעודדת והראש למעלה. מרחוק אני קולט את אורי עומד מאוכזב. אחלה משחק אורי, עונה הבאה בקטסל ננצח אותם. אורי מנסה קצת לחייך וזורק: עזוב זה רק ספורט, הכי חשוב שהילדים לא יקחו קשה את ההפסד. יוצאים מחויכים ורק לוריא לא משחרר וזורק לצחי: מה זה ממלכתי?

בוא לוריא אני אכין לך אספרסו. נגמר.

אסיים את העונה הזו עם תובנה קצרה לנו ההורים. שחררו. תנו לילדים להנות, למאמנים לאמן, לשופטים לשפוט ולעסקנים לעסוק. אל תנסו להגשים את החלומות שלכם דרך הילדים, תנו להם לבד לעצב את התוכניות שלהם, הם יודעים טוב מאיתנו.