במסגרת פרויקט חילופי הדורות בנבחרת ולרגל אירוע השיא של חודש נובמבר - מחר(!) נבחרת ישראל נגד פורטוגל (19:30, בדרייב אין). הגשנו לכם טורים מיוחדים של גדולות שחקניות הנבחרת על ההתחלה שלהן במדים הכחולים-לבנים וזוית אישית על חילופי דורות.
סוגרת את הפרויקט, בינתיים - שרית ארבל. עם סיפור שחייבים לשמוע על טקס החניכה לשחקניות צעירות ועל תחושות השליחות שהנחילו בעבר. מחר כולנו #יחדלאליפות אירופה

המקום: בולגריה.
נסיעה ראשונה שלי עם נבחרת הנערות שמתוכן 8 שחקניות נמנות בסגל הנבחרת הבוגרת. מלון מעופש וישן שבכיף היה יכול לתת מוזה להיצ'קוק לסרט המתח הבא שלו. שולחן קטן בקבלה עם אישה חייכנית, לא כי נחמד לה, אלא היא לא יודעת אנגלית אז היא מחייכת. אני בת 16 נסיעה ראשונה שלי עם הנבחרת הבוגרת מוקפת בשחקניות בשלות ומנוסות.
הן נראו מאוד מגובשות ומפחידות, אפשר היה לראות את השפה המשותפת שהיתה להן. הן צחקו המון ואני לא תמיד הבנתי על מה. כל כך רציתי להשתייך לחבורה הזאת הן נראו לי הטופ שבטופ.

באחת ארוחות הצהריים ניגשת אלי שחקנית ולוחשת לי באוזן " רוצה לעשות צחוקים" זו היתה הצעה שלא יכולתי לסירוב לה. "ברור" אני עונה. "לכי לג'סי (גלית יהודה) ותשאלי אותה איך סבתא שלה מנגנת על פסנתר", לכאורה כבר כאן הייתי צריכה לעצור ולהרהר שניה על המשפט אבל בלהט הרצון להשתייך ולהצחיק התבטל לי כל חוט מחשבה הגיוני. ניגשתי לגלית ובעודי פוסעת לכיוונה שקט שורר בחדר האוכל (טוב נו, ברור, כי רק אנחנו עושות הרבה רעש) - "גלית!, איך סבתא שלך מנגנת על פסנתר " אני שואלת בנחמדות, עוד לא סיימתי את המשפט עטה עלי אלומה גורן בפנים זועפות וכועסות ואומרת לי "תגידי את לא מתביישת!!! לסבתא של גלית אין אצבעות" אני מסתכלת סביבי וכל מה שאני רואה זה את הפרצופים של הבנות כולן מרכינות ראש ומהנהנות לסירוב כאילו אומרות לי, "איך יכולת להגיד את זה?!". הלסת שלי נשמטת ממקומה ונוחתת על הארץ, הדופק שלי מגיע ל-180 ואני קופאת במקום. לא יודעת איך לעכל את העלבון והאת הטרגדיה שגרמתי לגלית ובכלל לכל שחקניות הנבחרת. בעודי בולעת את פיסת כבודי האחרונה דמעות שוטפות את עיניי אני מרגישה שכדור טניס נתקע לי בגרון חוסר יכולת לנשום ואין לי יכולת ממשית להוציא מילה מהפה. בראש שלי רצות מחשבות והדבר הראשון שעולה לי הוא- איך אני בורחת ונעלמת. אני מכופפת ברך, יורדת נמוך עם הגוף ובצעד ראשון מהיר (כמעט כמו אוסיין בולט) רצה בכל כוחי לחדר. אני מוכנה לארוז את כל מטלטליי ולחזור לארץ בבושת פנים ביידע שסיימתי את קריירת הכדורסל שלי, ואיזה מסכנה סבתא של גלית שהיא לא יכולה לנגן יותר.
בעודי מריצה את כל המחשבות בראש, בוכה וגם רצה - גם רצה וגם בוכה, בקושי נושמת. בתוך כל הבלגן לא שמתי לב שאחרי רצות כל הבנות וצועקות חכי רגע ! חכי!!!... ברוכה הבאה לנבחרת.
זה היה טקס הטבילה הראשון שלי.

היי, אני שרית ארבל, נולדתי אי שם בתקופת המנדט ושירתתי נאמנה את נבחרת הוד מלכותה, תקופה לא מבוטלת של 18 שנים. נבחרת ישראל היתה שליחות. אז זה היה שירות מילואים לכל דבר. ההרגשה היתה שאני עכשיו נקראת לדגל. לא נשאלו שאלות, לא נהלו משאיים ומתנים, היתה התפקדות. מנהלת הנבחרת אז נאוה פלס ז"ל היתה מפקדת בה"ד-12 ולאחר שירותה הצבאי הפכה באופן התנדבותי לחלוטין למנהלת הנבחרת היא דאגה שכל אחת ואחת תרגיש את הפטריוטיות והחשיבות של הנבחרת ותמיד דאגה להזכיר לכולן שהן בנות מזל להיות במעמד הזה.

נאוה ניהלה את הנבחרת כיחידת סיירת לכל דבר גם בי היא הנחילה את הרגשת השליחות והפטריוטיות. אם זה לשמוע את התקווה על אדמת גרמניה אחרי ניצחון ולחוש גאווה יהודית עצומה, אבטחה מסיבית תחת איומים לחיינו מפעילים רדיקלים לפני משחקים או אחרי או תוך כדי, נסיעות ממושכות באוטובוס, דייליי בטיסות, שבירת אף, לילות של שינה על כיסא לגמדים בשדות תעופה שונים בעולם, מלונות פאר, מלונות שגם הפשפשים ברחו מהם, מינוס 30 , אוטובוס תקוע בדרכים ואנחנו בתוכו 8 שעות באמצע שום מקום עם המון שלג מסביב, קניות, שופינג, צחוקים והמון המון חוויות. לא הייתי מחליפה את התקופה הזאת בשום דבר אחר.

לאורך השנים התחלפו שחקניות ומאמנים, חלקן פרשו, חלקן נפצעו, חלקן פשוט עזבו ונילי נאתכו אחת.

הינה מגיע באופן טבעי גל חדש של צעירות מוכשרות אך בוסריות ומי אם לא בוגרות הנבחרת יחנכו אותן. אותו הטקס שהיה לי אז בגיל 16 הועבר לי בירושה מקודמי. כל שחקנית שהגיע לנבחרת ויצאה לקמפיין הראשון היתה צריכה לשאול איך סבתא של... מנגנת. כל פעם זאת היתה שחקנית אחרת שקיצצנו לסבתא שלה את האצבעות.
אני התברכתי להיות חלק מהיסטורית כדורסל הנשים בארץ. זה מלווה וילווה אותי עד יום מותי.

בהצלחה לנבחרת שלנו ואם את רוצה לעשות משהו משמעותי בענף הכדורסל תשאפי ליחידת הקומנדו לנבחרת ישראל.
אני יודעת מה תרמתי לנבחרת אבל הנבחרת תרמה לי הרבה יותר.







שרית ארבל (184, פורוורדית) נכללה לראשונה בסגל נבחרת ישראל בגיל 16. אז שיחקה במדי הנבחרת בין היתר, במשחק ידידות נגד צרפת וקלעה בו 2 נקודות. בשנת 91' כבר לקחה חלק בנבחרת ישראל באליפות אירופה ופעם נוספת ב-03' גם כן באליפות. בסך הכל היו לארבל 110 הופעות במדים הלאומיים והיא ממוקמת 15 בין קלעיות כל הזמנים, אבל זכורה בעיקר בזכות משחק ההגנה שלה.