בענף שבו בליגת העל היו ב-6 השנים האחרונות 2 קבוצות בלבד שזכו באליפות ובמחלקות הצעירות יש מקום ל-4 בקושי עם הבלחות חד פעמיות של האגודות שמתפרקות לאחר מכן, יש לא מעט סיפורי הצלחות ברמה לא פחות משמעותית, שחקניות שחולמות להגיע רחוק דרך מועדון הבית שלהם (גם אם הוא בנתניה או בפריפריה).
במדור חדש ננסה להביא את הסיפורים של אותן שחקניות, בתחילת שנות ה-20, רגע לפני שרוצות לפרוץ את התקרה ולהגיע לבמה המרכזית במקום אותו אור הזרקורים מפספס.

הילה מימון (20, 1.75), גדלה בעירוני נתניה. היא נשארה בבית עד שכבר כמעט ולא נשארו שחקניות בקבוצה, עזבה רק כשהקבוצה נשרה לליגה המחוזית. שנתיים אחר כך היתה חלק מהפועל זיכרון יעקב שהעפילה לחצי הגמר על אליפות המדינה ובעונה שאחרי זכתה עם הקבוצה הבוגרת של זיכרון-מעגן מיכאל באליפות הליגה הלאומית. העונה עם ממוצע שנע סביב 16 נקודות למשחק, חזרה הביתה לנתניה כשחקנית חמישייה מובילה אך לא הצליחה להציל את הקבוצה מירידה ליגה.

היום, השחקנית שגדלה רחוק מעיני הציבור, פספסה את האליפות ההיסטורית של זיכרון יעקב בשנה והסתפקה בסגנות, זכתה באליפות (אך בליגת המשנה של כדורסל הנשים) וסיפקה עונה אישית טובה מאד, אך בפלייאוף התחתון הצפוני שכמעט ואינו מסוקר – מימון שואפת גבוה, הכי גבוה, ומחפשת את מי שיאמין בה ויגלה שגם איפה שאין תהילה יש כישרונות.

סימן הזיהוי של העיר הוא קבוצת הכדורגל בעלת העבר המפואר. נכון שבכדורסל הנשים לאליצור נתניה היו שנים יפות, אך ללא תארים או הצלחות משמעותיות לא שמו את העיר במרכז מפת כדורסל הנשים, וליריבה העירונית היו עוד פחות. למרות שעירוני נתניה אינה שם מוכר בכדורסל הנשים, בליגת הנערות היא תמיד היתה הקבוצה הבכירה עם לא מעט שנים בליגה הלאומית הבכירה (העונה סיימה במקום הראשון בבית התחתון הצפוני) – אבל בליגה שלא זוכה לסיקור במשחקי האליפות מה יגידו קבוצות אמצע הטבלה?!

העונה, בין כל הדאבליסטיות בסגל מכבי אשדוד, יש אחת, עדי לוקס, שלפני עשור היתה באותו המקום ממנו מתחילה מימון. סיימה את גיל הנערות באליצור נתניה, אז קבוצה בלאומית נשים ובמחוזית בנערות וחיפשה לצאת "לעולם הגדול". את ההזדמנות הראשונה קיבלה באליצור חולון, משם עברה עוד כמה מועדונים וחיפשה את ההזדמנות לפרוץ. אחרי עונה אישית טובה בראשל"צ היא היום מחזיקה בצלחת אליפות.
עכשיו תורה של הילה מימון?

"מבחינה מקצועית, עם טלי נוי היתה השנה הכי טובה שלי" (צילום: לואיס קוריאל)

השנים הראשונות: עירוני נתניה
"בכיתה ד', נרשמתי לחוג במסגרת עירוני נתניה. הגר שמעוני, הגיעה אלינו לבית הספר וחילקה פליירים, זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לחוג, שהתחיל כתחביב – ולמרות שאמא העדיפה שאני אהיה בחוג בלט, תמכה בי ונרשמתי לחוג הכדורסל. הלכתי לשיעור נסיון בבי"ס 'שרת' ואהבתי את המשחק. המשכתי שם משנה לשנה, עברתי לבית הספר לכדורסל ומשם לקט-סל, ילדות ונערות. הגר שמעוני אימנה אותי כל אותן שנים והיא זו שהקנתה לי את הבסיס והיסודות שמלווים אותי עד היום. היינו 3 שחקניות שהובילו את עירוני נתניה בגילאים הצעירים, יחד עם בר אביטל וזוהר כחלון הגענו עד לליגה הלאומית בנערות.".
אחרי שנים מוצלחות עזבה בר אביטל לרעננה, זה היה בסוף העונה כשסיימנו מתחת לקו האדום, גם לי היו את המחשבות לעזוב בעקבותיה, אבל אז קיבלנו את ההודעה שעירוני נתניה נשארת בליגה אז לא הרגשתי צורך לעזוב אבל זה התחיל להיות קשה יותר. אחרי שנה עזבה גם זוהר כחלון לאקדמיה. נשארתי המובילה היחידה בקבוצה, הגר שכנעה אותי שזה נכון לי, אבל עם תחילת העונה, גם היא עזבה והגיע מאמן אחר. אז הבנתי שהגיעה העת שלי לעזוב.

קיץ 2011 – והתובנות שבעקבותיו: כמה חודשים לפני שהחליטה לעזוב, כשעוד היתה שחקנית עירוני נתניה ובוגרות הסגל טרום-קדטיות של נבחרות ישראל, השתתפה מימון בטורניר בשיתוף ONE ו-"תלמה אלופים". לטורניר הכישרונות הצעירים נרשמה, בתחילת החופש הגדול, בגיל 15. "כשכל החברות בילו בים, נרשמתי למבחנים ותחרויות שנמשכו בכל חודש יולי, ההרשמה הופיעה לי כפרסומת באחד האתרים בהם גלשתי ונרשמתי בלי לדעת ממש לאן הולכת"
השחקנית מעירוני נתניה, עברה את כל המבחנים והצליחה להיות אחת משתי השחקניות שהגיעו לגמר והתמודדו נגד שחקנים בני גילן. יחד עם טל יעקב הגיעו לשלב האחרון של הטורניר בו זכה נתנאל ארצי. "זה היה קיץ בלתי נשכח, בשלבים המכריעים שהתקיימו בת"א הגיעה תקשורת, טלוויזיה, היו ראיונות, זה היה מרגש, סיטואציה שאני לא רגילה אליה. כשהודיעו שהעפלתי לגמר אי אפשר לתאר את האושר שהציף אותי, שמחתי שהייתי שם עם טל יעקב אותה הכרתי מהליגה ומהטרום קדטיות. כשהגענו יחד הגענו לשלב האחרון, שתי בנות בלבד, התמודדנו נגד בנים וכבר לא היה לנו סיכוי. כשחזרתי לבית ספר בשנה שאחרי, לראשונה הרגשתי שהחברים כבר מסתכלים עלי, אחרת, כשחקנית כדורסל, פתאום קיבלו את זה.

ההצעה מליגת העל: בזמן השינויים בעירוני נתניה, הגיעה הצעה מהיריבה העירונית, שמחה לב-צור, שקבוצתו שיחקה בליגת העל הציע לי להצטרף לאימונים עם הקבוצה הבוגרת ובמקביל לשחק בנערות מחוזית ובקבוצת הבת בארצית ולנסות להעלות אותן ליגה. "סירבתי באותה שנה להצעה, חשבתי שנכון בשבילי למצות את גיל הנערות ולשחק בליגה המחוזית לא הרגיש לי כמשהו מספיק מאתגר ישפר אותי. אני כל השנים חיפשתי את האתגר, לשאוף גבוה יותר ולהתמודד ברמות הגבוהות. עזבתי את עירוני נתניה בגלל הסיבה הזו ולעבור לקבוצת נערות אחרת באותה רמה, לא נראתה לי ההחלטה הנכונה עבורי" – אז נוצר החיבור עם הרצליה וגלעד איידנברג והפעם הראשונה שיצאתי מהמועדון שגדלתי בו.

"בכל מקום שמאתגרת את עצמי ויכולה להתקדם - שם אהיה" (צילום: לואיס קוריאל)

קפיצת המדרגה: הרצליה וזיכרון יעקב
"כשראיתי שאני לא מתקדמת בנתניה, התחלתי לחפש אגודה אחרת, עברתי להרצליה של גלעד איידנברג. קבוצה חדשה באגודה מפוארת עם שחקניות מובילות (עומר ועמית מצקין, לירון לבני ורוני דוזי ואחרות, ולפעמים גם אופיר בנט הגיעה לאימונים, למרות שהיתה חלק מהקבוצה הבוגרת) וגלעד שקיבל אותי בשמחה אך הבהיר מיד שאצטרך להיאבק על המקום שלי והדקות לא מובטחות, דווקא בגלל כל זה הרגשתי שזה המקום בשבילי. ההורים תמכו והקריבו בשבילי כשלקחו אותי לכל האימונים ובחזרה". הצלחתי להוכיח את עצמי וקיבלתי דקות משמעותיות, האימונים היו ברמה גבוהה, הרגשתי שהתקדמתי."

המשבר הראשון – ההתקרבות לדת, גלגל ההצלה והקשר לנתניה: זו הסתיימה עונה מוצלחת בהרצליה, אבל כמו שקרה בנתניה גם כאן, בסוף אותה עונה זרמו הצעות חדשות שדחתה. "קיבלתי הצעה מרועי לזר, ההיכרות בינינו החלה כשהייתי מגיעה להתאמן עם קבוצות הבנים בנתניה, משלימה סגל ומשתפרת. הוא רצה שאבוא לשחק אצלו בזיכרון יעקב, אבל כששמע שאני בהרצליה, התרחק. לזר הוא ג'נטלמן אמיתי בהתנהלות שלו, אמר שאם אני במקום שטוב לי בו אז שאשאר." כמו בעונה בנתניה, גם בהרצליה החליטה להישאר למרות ששחקניות מובילות עזבו, החליפו מאמן והרמה החלה לרדת המקצוענות נפגעה ואיתה ההנאה מהכדורסל.
במקביל הגיעה ההתקרבות לדת, "אחי חזר בתשובה והתחיל להעביר שיעורי תורה, אבל אני, למרות שהתקרבתי המשכתי לוותר על השבת למען הכדורסל. הייתי נוסעת בשבתות לאימונים גם של הנבחרות הצעירות ולאימונים בהרצליה, הייתי שומרת עד האימון ואחריו. הדת גם נתנה לי הרבה כוח ואני מרגישה שהיא מכוונת אותי.
אחרי השיחה עם רועי, גם התברר לי שבזיכרון אין אימונים בשבתות, זה היה הסימן האחרון שהייתי צריכה. פניתי לרועי לזר הוא הסכים מיד לקבל אותי, הכל נעשה בתיאום מלא ובתמיכה מרוני קאן מהרצליה, ששיחרר אותי בלי שום בעיה. עברתי לתחנה השלישית שלי, שכמו בהרצליה, לא הבטיחה לי חיים נוחים יותר. זיכרון היו אלופות המדינה בנערות א', עם שחקניות ברמות הכי גבוהות – הייתי מוכנה. דורית דהן וצביקה גלידוואני קיבלו אותי כמו חלק מהמשפחה וגם השחקניות מיד נתנו המון חום ותמיכה. במקום שהייתי הכי צריכה אותם, הם היו שם בשבילי. הגעתי אחרי שאיבדתי את הביטחון העצמי, הנסיעות לא היו פשוטות וכשבמקביל הלימודים והבגרויות, בזיכרון יעקב ידעו לעשות עבורי את המעבר הכי קל, להחזיר לי את הביטחון במשחק ואת ההנאה."

הישג השיא בקריירה והשילוב עם הבוגרות: בעונה שאחרי זיכרון אמנם לא הצליחו לשחזר את האליפות כשהודחו בחצי הגמר, אבל עבור מימון זו השנה הראשונה במאבקי צמרת וכשחקנית רוטציה לכל דבר התחושות היו נהדרות "איתגרתי את עצמי, לשחק עם יולי גורסמן, עדן פורת ויובל פחימה זו רמה שלא הכרתי, בנות שיש להן ניסיון ותארים, הרגשתי בעיקר שמיציתי את עצמי. במקביל התחלתי להתאמן עם הקבוצה הבוגרת בליגה הלאומית, עם שחקניות מובילות כמו מיתר אסולין וג'ניפר קלכמן, שני אימונים ביום לפעמים, חזרה הביתה ב-1 בלילה ברכבות – אבל היה שווה.
אז הגיע האיחוד בין זיכרון למעגן מיכאל. טלי נוי הגיעה ואני נשארתי חריגת גיל בנערות. מבחינה מקצועית זו היתה השנה הכי טובה שלי. הגוף שלי הגיע למימדים שלא הגיע אליהם עד אז מבחינת רמת כדורסל, הבנת כדורסל, תרגילים וסוגי הגנות. טלי מאמנת מדהימה ובן אדם מקסים, יש לה גישה וידע להעביר. לצבור נסיון, לא לחזור על טעויות שהייתי עושה בעבר והרגשתי שמביאה את עצמי לידי ביטוי באימונים מול הבוגרות. היו לי שני אימונים ביום ב-2 אולמות שונים, התאמנתי עם שחקניות מהבכירות שיש בליגה ושיחקתי על החיים של הקבוצה, היינו בסכנת ירידה רוב העונה וניצלנו ממש במחזורים האחרונים.

"הטורניר שאחריו הרגשתי שמסתכלים עלי כבר כשחקנית כדורסל"

ההווה: חזרה הביתה להוביל בנתניה
אם כחריגת גיל בנערות היתה השחקנית המובילה בקבוצה, בבוגרות כמעט ולא זכתה לדקות משחק משמעותיות. "באימונים התמודדתי כשווה מול השחקניות של הקבוצה הבוגרת אבל זה לא בא לידי ביטוי בדקות משחק. זה מעבר חד שאתה משחק איתו ביום שלישי להיות 40 דקות והשחקנית המובילה ובשלישי להסתפק בכמה דקות, אם בכלל, אבל לא ויתרתי, התאמנתי הכי קשה שאני יכולה והבנתי שזו שנה של למידה. האימונים היו מול ישראליות ברמה של ליגת העל (עמית גור, שירלי שבתאי, דניאל חג'ג'...). גם כשהיו רגעים קשים וכשנשברתי ובכיתי מתסכול, כי לראשונה לא הייתי מהמובילות בקבוצה אלא שחקנית בקצה הספסל, זו סיטואציה שהייתי צריכה להתרגל אליה. ניסיתי לזכות בדקות ולקבל את ההזדמנות, ולתרום את מה שיכולה באימונים, לא אשקר, זה היה קשה לשבת משחקים שלמים על הספסל, אבל הבנתי שאני עוד צעירה ויש גדולות ומנוסות ממני – למרות שבהשקפתי אין גיל לכדורסל ומי שטובה תשחק. העונה הסתיימה עם אליפות, זה היה עוד רגע שיא בקריירה הקצרה שלי, בת 19 וכבר עם צלחת, אבל עכשיו המטרה היתה לזכות ביותר דקות משחק.

המשבר השני ו"החזרה הביתה": בעונה שאחרי היא כבר בוגרת לכל דבר ומימון רצתה להמשיך לעונה שלישית, ולהיאבק על מקום במועדון שהיה לה בית בשנתיים האחרונות. "התחלתי את העונה במעגן מיכאל, עבדתי קשה, הרבה אימוני כושר וכדורסל, אבל כשהתחילו משחקי האימון הבנתי ששוב תהיה לי בעיה לקבל דקות בקבוצה שמכוונת לאליפות, הביאו עוד שחקניות חיזוק מבחוץ והסגל התעבה – אז הרגשתי שחשוב לי לעבור לקבוצה אחרת בלאומית ולהוכיח לעצמי, בעיקר, שיכולה להתמודד בליגה הזו.
"באיזשהו מקום זה כואב שמאמנים משתמשים בסיסמאות של "נסיון" כדי לא לתת לשחקניות צעירות דקות. אין לי בעיה לטעות ולהבין שהמקום שלי לא על המגרש בגלל שאני לא מספיק טובה, אבל כשמלכתחילה לא קיבלתי הזדמנות, אפילו לא הזדמנות לטעות – אז יש פה משהו מתסכל. הפנמתי שזה המצב והחלטתי לשנות כיוון לעבור למקום שאפשר יהיה לצבור בו נסיון מול קבוצות הלאומית. אליצור נתניה הצטרפה ללאומית ושמחה לב צור פנה אלי. הוא זכר אותי מנתניה והציע לי "לחזור הביתה" למרות שלא גדלתי באגודה שלו. מבחינתי זה היה סוג של חזרה הביתה. ההנהלה בזיכרון יעקב עזרו לי מאד גם בתקופה הזו, סיימנו באווירה שאני עוד אחזור לשם."
זו לא הקבוצה הכי מקצוענית שמימון שיחקה בה, עד תחילת האימון האולם נעול, הסגל של הקבוצה היה מבוסס שחקניות ליגה ארצית שלא רגילות להתנהלות מקצוענית ו-4 אימונים בשבוע, "היה לי קצת חבל, אבל הבנתי שאי אפשר לקבל הכל ולקחתי את הדברים החיוביים מהסיטואציה, הוספתי לעצמי אימון באופן אישי ואת החימום עשיתי בנפרד, אבל ידעתי שפה תהיה לי ההזדמנות באמת לשחק פעם ראשונה נגד שחקניות ליגה לאומית, שבעיקר ראיתי מהספסל".

החוויות מהעונה האחרונה: "בהתחלה היה לא פשוט, אך כשהסגל התגבש ולמדתי להכיר את החברות החדשות שלי לקבוצה ועם הזמן השיפור גם במשחק שלי הגיע. הביטחון חזר והבנתי שהשד לא כזה נורא. כשאת לא מקבלת דקות ויושבת בצד באופן טבעי עולות השאלות והמחשבות מה לא בסדר בי ושאולי אני לא מספיק טובה. וכן ראיתי שהשד לא כזה נורא ושאני יכולה לשחק 40 דקות ולגמור משחק, ולשמור על השחקניות האלה ולקלוע נגדן, אותן שחקניות שמעגן מיכאל שיחקו נגדן, גם אני שיחקתי והסתדרתי איתן. עד סוף העונה הצלחתי להגיע למשחק של 27 נקודות ובעיקר ליישם את כל מה שלמדתי בשנתיים האחרונות מרועי וטלי, גם על הפרקט ולא רק באימונים.

החיזוק מבחוץ: כמו בגיל 15, כשעלתה לגמר בטורניר הקיץ בשנת-2011, מימון השנה, שהתחילה ללמוד תואר הוראה וספורט במכללת וינגייט, ירדה עם המכללה לטורניר אס"א השנתי בעיר אילת. שם עם נבחרת וינגייט העפילה עד הגמר ושם נכנעה למכללה למנהל החזקות. המשחקים נגד שחקניות ליגת על כמו אלואיזה כץ, רבקה רוס, קרן נחמה ואחרות ולצד הדר לוי מקבוצתה, הוכיחו שהיא מסוגלת להתמודד גם איתן. "הבנתי שאני יכולה להתמודד גם עם זה, גם מהטורניר אמצע העונה הזה, לקחתי הרבה מאד, מלבד מדליית הכסף."



העתיד: לנסות ולהשתלב בליגת העל
"במסלול שאני הולכת בו אני עכשיו חושבת על לנסות ולהשתלב בליגת העל עם כרטיס כפול בלאומית. ברור לי שלקבל דקות ולשחק בליגת העל יהיה מאד-מאד קשה, אבל כמו המעבר מנתניה להרצליה ואח"כ מהנערות לבוגרות – גם את הצעד הבא אני צריכה לעשות, צריך להתחיל ברגע כלשהו. בכל מעבר היו האתגרים החדשים לעמוד בהם, קבוצה יותר חזקה, עם שחקניות טובות יותר ומטרות גבוהות יותר לשאוף אליהן. כל אלה עיצבו אותי ואני חושבת שעונה שבה אהיה חלק מקבוצה בליגת העל יכולה לתת לי עוד אלמנטים למשחק, לאישיות ולהבנת הכדורסל כדי להיות שחקנית טובה יותר."

את מוכנה למלחמה הזו שוב? איפה שאני מאתגרת את עצמי ויכולה להתקדם, ואיפה שיתנו לי את ההזדמנות אני מוכנה ללכת, לעבוד קשה ולהילחם על המקום שלי – שם אהיה.

איפה חשבת שתהיי בגיל הזה? לא חשבתי שאעשה את כל "סיבוב ההופעות" הזה. לא דמיינתי, זה הוביל אותי לבד. לא ראיתי את עצמי עכשיו מטיילת. מי חשב שאגיע עם הנערות לחצי גמר מול רעננה או אליפות עם מעגן מיכאל.

איפה הרגשת תחושת החמצה? היה לי חבל שיש את הפיצול בין אליצור נתניה ועירוני נתניה. אם היינו מחברים את השחקניות המובילות בעירוני עם אלה באליצור היינו יכולות להיות קבוצה חזקה מאד ולהתמודד בצמרת של כדורסל הנערות ולהשתלב בליגת העל. חבל לי שבגלל תחרות עירונית נאלצנו לצאת ולטייל בקבוצות שונות בארץ.

ההישג הכי גדול ברמה האישית? קודם כל השינוי באופי, הכדורסל נתן לי ביטחון, מילדה ביישנית שלא מוציאה מילה מהפה בבית ספר ובשיעורים, קיבלתי ביטחון עצמי, תחרותיות, בגרות - תכונות שמלוות אותי עד היום. על המגרש אני חושבת שהעונה בנערות עם רועי שהגענו לחצי גמר נערות והשנה שהובלתי קבוצה בליגה הלאומית הם ההישגים שאני יכולה לציין שהייתי חלק בהם.

לאן שואפת מבחינת הקריירה? להיות שחקנית לגיטימית בליגת העל. 20-25 דקות בקבוצת ליגת העל.