אלואיזה כץ היתה אחת הכישרונות הגדולים בישראל בתור הזהב של ליגת הנערות ואח"כ בנבחרת הנערות וכשעלתה בגיל 18 לליגת העל. אז החליטה לעזוב למכללות ואחרי שתי עונות מצוינות נעלמה קצת. עכשיו כשחזרה בגדול לתודעה עם נבחרת ישראל ב"3 על 3" ורגע לפני שמסיימת לימודים וחוזרת לארץ, היא מספרת על כל מה שעבר עליה ועל התוכניות לעתיד. ראיון חג, עם אחת הפורוורדיות המוכשרות שיש לנו.
אלואיזה כץ (1.83, 24 בעוד שבוע), תסיים בסוף השנה את לימודיה במכללת בישופ שבקנדה. כץ שהתחילה לשחק כדורסל רק לפני עשור הספיקה להוביל את רעננה ואוסטרובסקי לתארים, לשחק בליגת העל במדי בנות השרון, להוביל את נבחרות ישראל לנערות לחצי הגמר ואת נבחרת העתודה, לעבור למכללות ובשנתה הראשונה לזכות בתואר "רוקית העונה" ולהתברג בחמישיית הרוקיות של הליגה ובקיץ האחרון להוביל את נבחרת ישראל ב3 על 3 לאולימפיאדת אירופה.
אבל לא הכל היה ורוד, אחרי שנתיים מוצלחות במכללות, בשנתה השלישית, משיקולים פוליטיים, החליט מאמנה שלא לרשום אותה לעונת המשחקים ובשנה שעברה לא שיחקה כדורסל. במקום להישבר עבדה קשה, קיבלה זימון לנבחרות ישראל ובעונה הנוכחית "על אפו ועל חמתו" של מאמנה הצדיקה מחדש את מקומה בקבוצה ושוב סיימה משחקים עם 15 נקודות. עכשיו, רגע לפני שחוזרת לישראל ולליגה שלנו, בראיון מעבר לים היא מספרת על השנה הקשה בכדורסל וגם על כל הטוב שמסביב. ראיון 'סופר אופטימי' עם אחת השחקניות היותר מוכשרות שגדלו פה וזה יהיה הימור לא פרוע להעריך שבקרוב מאד כולנו נזכר בזה אחרי שזזה קצת בשנים האחרונות ממרכז הבמה.
לשנים האחרונות בהן לא זכתה כמעט לחשיפה, היא לא מייחסת חשיבות, אולי כי מעולם לא חיפשה אותה, "כשהייתי בתיכונים או בנבחרות אז היה דיבור ויותר כתבו, אבל אני לא מתעסקת במסביב לענף, אני כמעט לא מעודכנת ברכילות ובסיפורים על הענף ומסביב. אני לא קוראת כמעט או מחפשת שייקראו עלי, ברור שזה כיף שיש דיבור, אבל זה בעיקר מוסיף לחץ ולעורר אנטי אצל אנשים מסוימים, אז לאורך הקריירה העדפתי שמי שמכיר אותו מכיר, אני יכולה לומר לך שמי שבאמת התעניין מה איתי – ידע". לכבוד הפסח, בראיון חג מיוחד, החלטנו שהגיע הזמן לספר את סיפורה.
עכשיו כבר אפשר לסכם, מה עבר עליך במכללות?
שיחקתי שנה ראשונה והיה מעולה, שיחקתי טוב ונבחרתי ל'רוקית השנה' עם קרוב ל-30 דקות למשחק, בשנה השניה הייתי אחת הקפטניות ושיחקתי דיי טוב, גם אם כקבוצה פחות הצלחנו, אחרי שעונה קודם הגענו לחצי הגמר, אבל אז הגיעה השנה השלישית, בגלל שיקולים שלא קשורים לכדורסל, לא הייתי חלק מהקבוצה. מאמן הקבוצה עקף הסכמים וחוזים שהיו חתומים ו"הנחית" 2 שחקניות חוץ חדשות משיקולים זרים, הבטיח דברים שאסור היה לו ועשה מהלכים כלכליים פסולים, אבל בשורה התחתונה נוצר מצב שהיו בקבוצה יותר שחקניות "לא אמריקאיות" מהמספר שמותר לרשום ואני שילמתי את המחיר.
"אין בי כעס על המאמן. זה היה מהלך ממש לא יפה ולא מכובד אבל מצד שני, הוא גם זה שבחר בי למכללה ונלחם עלי גם כשבהתחלה סירבתי לעבור ובלעדיו כנראה לא הייתי היום בגיל 23, עם תואר ראשון ובחינם"
מה עושים אחרי זה?
המשכתי להתאמן לבד, לא ויתרתי על הכדורסל, מאמן קבוצת הבנים עזר לי והתעסקתי בעיקר בלימודים ובאימון אישי. בשנה הרביעית כבר באתי בלי ציפיות ו"בראש טוב" בלי להמשיך להתעמת איתו, הטורניר של הנבחרת נתן לי הרבה מוטיבציה והחזיר לי את האמונה בעצמי. החלטתי לא להמשיך להתעסק במה שקרה, התרכזתי בלימודים ובכדורסל כדי לשמור על כושר.
הרגשתי שבשנתיים האלה, לא היו לי "חיים של ספורטאית", הייתי פשוט סטודנטית, לומדת, עובדת וגם מתאמנת בכדורסל ומשחקת להנאתי. אז גם גיליתי שיש עוד דברים בחיים חוץ מכדורסל והכרתי סטודנטים מחוץ להווי הספורט ואתלטיקה.
החיים החדשים שגילית לא גרמו לך לחשוב שאולי את לא צריכה את כל הכדורסל הזה?
לא. אני אוהבת את הכדורסל. אפילו מאד מאד מאד אוהבת, אני נהנית מהמשחק ואתה יודע מה, זה בדיוק מה שהראה לי כמה אני אוהבת את המשחק, כי הכי קל לוותר ולעזוב אבל לא רציתי, רציתי להמשיך. עכשיו אחרי שהעונה נגמרה אני ממשיכה להגיע לאולם ולהתאמן ולשחק עם חברים, מתאמנת לבד, הולכת לזרוק כל פעם שיש לי זמן ואני בעיקר נהנית מכל זה וכל עוד הגוף שלי נותן לי, למה שלא אקח את זה?
מה אמרו לך כשחזרת?
אני חושבת שכאב לו להודות שהוא טעה ועל עצם זה שהגעתי לנבחרת לאומית. הוא המשיך עוד "לשחק מאבקי כוח", ושבוע לפני הנסיעה אמר לי שמבחינתו הטורניר זה לא כדורסל ואיים שאם אסע לטורניר 3 על 3 שהשתתפנו בו בברזיל, גם השנה אשלם את המחיר ודקות המשחק שלי ייפגעו. לא הסכמתי לוותר, אחרי שהשנה שלא שיחקתי והקיץ המוצלח, כל מה שרציתי היה פשוט לשחק כדורסל. למזלי פרישה של חלק מהשחקניות בקבוצה החזירו אותי לסגל ומהיכולת שהייתי, בלי להשתחצן, הוא כבר לא היה יכול להתעלם ונתן לי כמה דקות לשחק וכל פעם שעליתי הוכחתי את עצמי, תופקדי בעיקר בעמדה 4 בגלל אילוצי סגל ועשיתי מספרים יפים כולל משחקים של 15 נקודות ב-16 דקות.
לא חשבת לעזוב ולעבור לקולג' אחר?
האמת שכן, אבל המאמן הודיע על ההחלטה שלו רק ממש בתחילת העונה, כשמועדי ההעברות הסתיימו והמשמעות היתה שאולי לא תהיה לי מלגה, מעבר לזה אם הייתי עוברת מכללה בשנה השלישית ללימודים בסמסטר ב', כל הקורסים שעברתי בחצי השנה הראשונה לא היו נחשבים והייתי צריכה לעבור את השנה הזו שוב. בכל זאת התחלתי לחפש אפשרויות לעבור כי לא רק בשביל לימודים הגעתי לקולג', הרגשתי שאני צריכה את הכדורסל כחלק מהחיים שלי, אבל אמא שלי ייעצה לי ועצרה בעדי מלעשות את המהלך הזה, כי המשמעות של לפגוע בלימודים היתה גדולה מדי. זו היתה החלטה לא פשוטה אבל הבנתי שהדבר הנכון עבורי לחיים בכלל הוא להישאר.
איך שורדים תקופה כזו, שאת מקבלת פתאום "פצצה" של השנה את לא משחקת וכל זה כשאת רחוקה כ"כ מהבית והמשפחה והחברות, שאין לך את המעטפת של האנשים שגידלו אותך בכדורסל ובכלל ויתמכו בך. זה יכול לשבור...
נכון, אבל אני מטבעי בן-אדם שרואה את הטוב שבדברים, גם במצב הכי נורא אמצא את הנקודה החיובית. אז נכון, איך שזה קרה התקשרתי להורים והודעתי ש'זהו, אני חוזרת הביתה', אמרתי שאני לא רוצה להישאר פה ואין מה לעשות. ההורים הרגיעו אותי ואמרו לי שאני אשים את הדברים בפרופורציה ושאראה לאן הכדורסל הוביל אותי, לחו"ל ללימודים של פסיכולוגיה ומדעי המוח ולקחתי את ההזדמנות להשקיע בלימודים כדבר המרכזי בחיים שלי, הוספתי עוד קורסים לסימסטר, עבדתי בחדר הכושר במכללה במקביל והחלטתי שאני ממשיכה להתאמן. היה דרוש המון משמעת עצמית, להביא את עצמך לאולם, לתת 100% כל אימון גם כשאין מאמן שמבקר אותך ומאתגר אותך, אלא את לגמרי עם עצמך. היה לי קשה, גם להגיע ולצפות בכל המשחקים של הקבוצה, אבל עשיתי את זה ולא ויתרתי לעצמי.
אחרי 4 שנים שבהן הייתי בחו"ל, רוצה לחזור לישראל, כאן זה הבית, איפה שיש לי בסיס ומאמנים שאני מאמינה בהם, זה מקום שכיף לי. (צילום: Grant Siméon Photographe)
לא היו לך רגעים של דיכאון וייאוש?
לא, לא נתתי לעצמי. כמו שאמרתי, אני מאד אופטימית. האמנתי בעצמי כל הזמן וראיתי בזה פספוס שלו. לא נתתי לו להוריד לי את הביטחון ולקחת ממני את כל מה שעשיתי בכדורסל עד היום. ההחלטה של המאמן להוציא אותי מהקבוצה מעידה מבחינתי יותר עליו מאשר עלי, אני חושבת שגם הוא הרגיש ככה, באותה שנה הוא לא היה יכול להסתכל לי בעיניים כשאני אפילו תמכתי בבנות האחרות, בחברות שלי לקבוצה. המשכתי להגיע למשחקים שלהן, לייעץ להן ולעזור כשיכולתי.
את כועסת עליו?
אין בי כעס. זה היה מהלך ממש לא יפה ולא מכובד, אם היה מודיע על הכוונות שלו ברגע שקיבל את ההחלטות עוד הייתי יכולה לעבור למכללה אחרת או לפעול בדרך שפחות תפגע בי ולכן כבן אדם הוא קצת איבד את הכבוד שלו בעיניי, למרות שכמאמן אני עדיין מכבדת אותו מאד. מצד שני, הוא גם זה שבחר בי לעבור למכללה כשראה אותי בנבחרת העתודה ונלחם עלי גם כשבהתחלה סירבתי לעבור ובלעדיו אולי לא הייתי היום בגיל 23, כמעט 24 עם תואר ראשון במקצוע כזה נחשב ובחינם, ולא הייתי מגלה על עצמי הרבה דברים כמו התמודדות בסיטואציות לא פשוטות והעוצמות שיש בי לעבור תהליכים לבד.
מצטערת שעברת למכללות?
אני לא מתחרטת על דברים, באופן כללי. עברתי למכללות בגלל הכדורסל, אבל יצא שזכיתי ללמוד הרבה מאד על עצמי, על החיים, על היכולת שלי להתמודד בסיטואציות לא קלות וכשאני לבד ורחוקה מהמשפחה, אלה היו 4 שנים אינטנסיביות שלמדתי מהן הרבה, הן עיצבו אותי.
למה הגעת בכלל למכללות?
בגדול, לא תכננתי להגיע לשם, הכיוון שלי בכדורסל היה לשחק עוד כמה שנים בליגת העל ואז לעבור לאירופה, אבל בשנה האחרונה שלי בבנות השרון לא נהנתי, כמעט ולא קיבלתי דקות ובאופן כללי השמחה מהמשחק נפגעה ואז הגיעה ההצעה מבישופ, אחרי הקמפיין של נבחרת העתודה. בהתחלה סירבתי, לא הייתי בכיוון בכלל אבל הם המשיכו ללחוץ ולשכנע אותי אז התייעצתי עם עדן ענבר, שאימן אותי בעתודה שבסופו של דבר אמר לי שהכל זה הזדמנויות שמגיעות בדרך, יש כאלה שתקחי ויש כאלה שלא, את צריכה ללכת עם מה שהלב שלך אומר. בסוף ברגע של ספונטניות החלטתי ללכת על זה לשנה אחת, לא יקרה כלום אם אנסה שנה, מקסימום אחזור לארץ ובאתי לפה והשנה הראשונה היתה מוצלחת ומשם הסיפור התגלגל.
מבחינה מקצועית ליגת על או מכללות?
יש דברים חיוביים כאן וכאן, קודם כל אי אפשר לנתק את העובדה שבמכללות אתה יוצא עם תואר, זו חוויה והזדמנות לראות מקומות חדשים. מצד שני בליגת העל הרמה אולי קצת יותר גבוהה כי את מתאמנת ומשחקת עם זרות ברמה שאין במכללות, מצד שני, המצב של הישראליות בתוך הליגה לא היתה טובה כשעזבתי וגם בשנים שהייתי שם אני לא בטוחה שיש כ"כ הרבה שינוי, אני עוקבת אחרי הליגה והחברות שלי וזה קצת עצוב שהמצב ממשיך כמו שהוא ובמכללות לשחקניות ישראליות יש הזדמנות לקבל דקות ונסיון עם כל המסביב. אבל אין ספק שארצה לחזור לשחק בליגת העל ואני בטוחה שזה יהיה קשה לחזור ולהשתלב, אבל כמו שהוכחתי לעצמי שאני יכולה להתמודד עם הקשיים במכללות, אני מאמינה בעצמי ואעבוד קשה להוכיח את עצמי גם בליגה.
"ההתרגשות מהכדורסל חזרה בנבחרת"
כץ הגיעה לארץ בחופשת הקיץ וקיבלה זימון לנבחרת ישראל הבוגרת, היא לא הגיעה לסגל הסופי שהתמודד במוקדמות אליפות אירופה, אבל באופן טבעי ציפתה זה. ההזדמנות לחזור למסגרת היתה עבורה החשובה באמת. להרגיש את האימון, את המשחקים 5 על 5 באימונים ולבחון את הרמה שלה ביחס ליתר השחקניות היו בשבילה הישג של ממש. אחרי הניפוי הגיע הטלפון מאילן קובלסקי שבנה נבחרת נשים לטורניר 3 על 3 למוקדמות אליפות אירופה, יחד עם נופר שלום, לימור פלג ומאיה איסרוב נבנתה הנבחרת הישראלית הראשונה של הענף.
איך היה לקבל את הזימון?
קודם כל לא ציפיתי לזה בכלל ודווקא אחרי שנה כמו זו שהיתה לי לזכות באמון הזה היה מדהים, ואולי זו ההזדמנות לספר כמה אני מעריכה את זה. אילן יצר את הקשר ונתן לי את ההזדמנות לחזור לשחק כדורסל תחרותי בפעם הראשונה אחרי שנה שהייתי בחוץ. לא רק מבחינת כושר גופני, כל הלחץ והתחושות שלפני משחקים ההתרגשות מהכדורסל, הכל חזר הקיץ.
איך את מסכמת את הטורניר עצמו?
כיף! כששמעתי על זה חשבתי כמו רוב האנשים, שמדובר ב'סטריט-בול' טורניר כמו בשכונה, אבל רק כשהגענו לאירופה הבנו כמה מדובר בטורניר רציני ובנבחרת כדורסל לכל דבר, זה כמו כל טורניר בינלאומי רק עם פחות שחקניות על המגרש ובקצב מהיר יותר וזה היה קשה. בהתחלה לא כ"כ הצלחנו, היו ניצחונות, אבל גם הפסדים ושמענו את הביקורות מכל מיני גורמים ששאלו בכלל למה היה צריך להוציא נבחרת כזו, אבל בסופו של דבר התחברנו בינינו ועשינו טורניר מוצלח מאד ובעיקר נהנינו.
איך היתה הכימיה בינכן?
מעולה. נופר היא אחת החברות הכי טובות שלי, עם מאיה הייתי בנבחרות יחד אז היינו בקשר טוב אבל בנבחרת הזו ממש התחברנו וגם את לימור הכרתי מהענף ופה זה התחזק מאד. היינו שם אחת בשביל השניה, בהמשך מעיין הצטרפה בברזיל כי זה היה לסטודנטים וגם היא בן אדם זהב ואינטליגנטית מאד ומפה שולחת חיבוקים וגעגועים.
אז שנה הבאה שוב?
מבחינתי כן, אבל מקווה שהכל יסתדר. השנה כאן תסתיים רק ביוני ואני רוצה להספיק גם לבקר את המשפחה שלי שהחליטה השנה לחזור לארגנטינה, ההורים והאחיות, גם סבא וסבתא שלי שם שאותם לא ראיתי קרוב ל-8 שנים, אז אסע לחופשה קצרה, אבל אחזור לארץ מוקדם כדי להתכונן לליגת העל ואם יסתדר וירצו אז אמשיך בנבחרת.
"בגדול, לא תכננתי להגיע למכללות, יחסית בספונטניות החלטתי ללכת על זה לשנה אחת, חשבתי 'לא יקרה כלום אם אנסה שנה, מקסימום אחזור לארץ', באתי לפה והשנה הראשונה היתה מוצלחת, זכיתי בתואר "רוקית העונה" ומשם הסיפור התגלגל."
כץ התחילה לשחק כדורסל בגיל מאוחר יחסית, אחרי שגדלה בענף הכדורעף עשתה הסבה לכדורסל רק בגיל 13, "מבחינת קורדינציה וכדרור, זו הנקודה שלאורך השנים הרגשתי שאם הייתי מתחילה בגיל צעיר יותר, אז היה טוב יותר אצלי, אבל היום אני מרגישה בטוחה גם בזה. לא שאני יכולה לרכז או להוביל כדור, אבל אין לי בעיה לקחת את הכדור לסל". היא גדלה במחלקה הצעירה של מכבי רעננה ובתיכון אוסטרובסקי, בהמשך בגיל 17 וחצי כבר נכללה בסגל הקבוצה הבוגרת המאוחדת של המחלקה, בנות השרון ושם עשתה את צעדיה הראשונים בליגת העל.
מתי קיבלת את ההחלטה לחזור לשחק בארץ?
היתה התלבטות גדולה אם להישאר בקנדה ולהמשיך לתואר שני, אם לחזור לארץ ולשחק בליגת העל או לעבור לארגנטינה ללמוד שם ולהיות עם המשפחה, הרבה מאד לחץ בהחלטות שצריכה לקבל. אז כרגע אני מתמקדת בלימודים ובלסיים את התואר הכי טוב שיכולה, אח"כ כנראה אחזור לארץ ואתחיל לחפש קבוצה לעונה הבאה, כזו שיהיה בה המאמן שיאמין בי ויחזור לתת לי הזדמנות להרגיש את המשחק.
למה ויתרת על אירופה?
קודם כל ישראל זה הבית, איפה שיש לי בסיס ומאמנים שאני מאמינה בהם, זה מקום שכיף לי בו ואחרי 4 שנים שבהן הייתי בחו"ל טוב לחזור לארץ ולהרגיש בבית. לגבי שאר האופציות לעתיד אחשוב במהלך השנה, כרגע מבחינתי אני חוזרת בלי כוונות לעזוב, אבל נראה מה יהיה, הלוואי שאמצא פה את המקום שלי ואת הכיוון בחיים.
איזה הכנות את עושה לקראת השנה הבאה?
קודם כל אני צריכה ללמוד את הליגה מחדש, אמנם עקבתי אחרי הליגה אבל לא ברמה שבאמת יודעת מה קרה פה בשנים האחרונות בענף. מעבר לזה ברמה האישית, אני 1.80, אז לשחק בתור ארבע, יהיה לא פשוט בליגה הישראלית, אבל אני מנסה להחזיר את החדות, אני פחות מכדררת ויותר זורקת או הולכת לסל. ללכת לסל בישראל זה לא כמו במכללות, אז אלה הדברים שאצטרך לעבוד עליהם ולהתאים את עצמי לסגנון ולרמה. פה במכללות בשנה האחרונה הוצבתי בפנים, אז התחלתי לפתח משחק פוסט, ו"מובים" בצבע, אבל הכל נכון מול השחקניות שהיו מולי ולא יתאים אם תהיה בצבע שחקנית זרה, אז אעבוד קשה גם הקיץ הזה.
חוץ מזה צריכה לחפש עבודה, יש כמה דברים שיכולה לעשות עם התארים שלי בפסיכולוגיה ומדעי המוח או בפסיכולוגיית ספורט, המטרה שלי למצוא עבודה שתשלב את התואר בתחום הספורט ואולי אתחיל לברר לגבי תואר שני, יש המון מה לעשות.
יש כאלה שכן שמרת איתם על קשר? מאמנים שעזרו לך יותר?
אני אוהבת את עדן, שהוא גם בן אדם מדהים וייעץ לי המון. אייל שחורי שאימן אותי בתחילת הקריירה והמשיך לעקוב אחרי כל הקריירה גם בליגת העל וגם כאן בקנדה, הוא זה שבנה לי את הקליעה, שניסו לשנות לי במכללות. המאמן השלישי שאני מאד מאד מעריכה וחייבת לו המון על השנים האחרונות שלי בכדורסל, זה ויטו גיליץ' שגם כל קיץ שהגעתי לישראל הוא היה עובד איתי, בהרצליה, ליד הים, באולם פתוח היה עובד איתי גם הקיץ אחרי הנבחרת והוא זה שהחזיר לי את הביטחון והאהבה למשחק, והוא ושחורי עזרו לי לתקן את הקליעה ששינו לי במכללות. יש עוד הרבה מאמנים שלקחתי מהם דברים ועזרו לי, מהמאמנים הראשונים שלי ועד נמרוד מיטל וטל נתן שאצלם באקדמיה שמרתי על כושר כשהייתי בארץ, אבל השלושה שציינתי הם מבחינתי עזרו לי הכי הרבה.
מתגעגעת?
כן, אנחנו פה באמצע אפריל ויורד שלג. קר כאן ואפור. אז בהזדמנות הזו אני אאחל לכולם בארץ שייהנו מהים עד שאני חוזרת בקרוב, וחג שמח!