|
ראיון: איך לא נמאס להן?
שי ברק
,21/03/2015
אולי זו נשמעת שאלה מוזרה, אבל בין כל התלונות על הענף ההולך ומתדרדר יש שתי שחקניות שהיו שם בתחילת שנות ה-90 ועדיין כאן. שרית עטיה מנשה וחנה הללי מככבות בשנים האחרונות בליגה הלאומית מתוך בחירה. כשקראו להן לפני 3 שנים לליגת העל הן הראו שהן מסוגלות ומדי שנה כשמקבלות כל קיץ הצעות לחזור לשם, הן מסרבות. כדורסל הן משחקות מאהבה ויש להן עוד הרבה אהבה לתת ולקבל מהענף לפני שיפרשו. ראיון גדול עם שחקניות גדולות.
הן התחילו לשחק בתחילת שנות ה-90 בליגת העל (אז הלאומית), הן עברו כ"כ הרבה תחנות בדרך בכל הליגות והמסגרות, הגיעו לכל ההישגים ולכל התארים (חוץ לנבחרת ישראל) ועדיין ממשיכות לשחק ולהוביל קבוצות למאבקי צמרת בכל מקום שמגיעות אליו. שרית עטיה מנשה (44, 1.78) וחנה הללי (36, 1.68), מוכיחות מדי שנה שהגיל הוא רק מספר ולא מעבר.
הן הספיקו לשחק בליגה ללא זרות, ראו איך מגדילים את מספרן, מוסיפים שחקניות בוסמן, איך הדור שהפך את ליגת הנשים לגדולה (לימור מזרחי, אורלי קסטן, טלי קליין ואחריו עד לירון כהן), לאט-לאט פורש והן עוד שם, וכשאומרים שם, הן לא שחקניות אימונים או דקות משחק בודדות, הן מתחרות ונאבקות על כל התארים, כשחנה הללי עם בני יהודה בגמר הגביע ובמקום הרביעי בליגה ושרית עטיה עם אליצור ת"א במקום השלישי. על הדומיננטיות שלהן אפשר ללמוד גם מהמספרים, הללי סיימה סיבוב פלייאוף עם 18.8 נקודות בממוצע למשחק כשבכל ערב קולעת מעל 15 נקודות ומפתיחת העונה מעל 12 נקודות למשחק. עטיה-מנשה לא סקוררית אבל בגובה 1.78 היא כבר מעל לחצי עשור שולטת בצבע בליגה הלאומית ועוד קודם עשתה זאת גם בליגה הראשונה.
הראיון איתן היה מתוכנן לתחילת העונה, אז עלתה השאלה איך לא נמאס להן. אחרי עוד עונה שהסתיימה ללא תארים ועבור עטיה גם בפלייאוף התחתון, תהיתי אולי מספיק, תהיתי את השאלה הזו עבור עצמי והמשך סיקור הענף וחשבתי שאמצא הזדהות אצל השתיים מהותיקות בליגה, אבל גם חצי עונה אחרי והן ממש לא חושבות על זה, "אני רוצה לפרוש כבר 4 שנים", אומרת עטיה, הגוף כבר לא מה שהיה והגיל נותן אותותיו "אבל כל פעם שהמחשבה עולה אני מבינה שקשה לי בלי הכדורסל" ונכון להיום היא כבר חושבת על עוד עונה, הפרישה עוד לא באופק.
אז, איך, איך כשרואים את הענף ואת הכיוון שהולך אליו, את הדורות שמתחלפים וכל המסביב, מה גורם לכן להמשיך? מלבד הכסף כמובן...
עטיה: זה כבר ממש לא רק בשביל הכסף, אני השנה מרוויחה את הסכום הנמוך ביותר שהרווחתי ב-20 שנה האחרונות, אנחנו פשוט אוהבות לשחק.
הללי: נראה לי שמעבר לאהבה יש גם את היציאה הזו מהשגרה, מילוי מצברים זה המקום שלנו להתאוורר מחיי היום-יום ולהתפרק קצת.
עטיה: האימונים והמשחקים הם הדבר היחידי שבכל מקרה שיש מוציא אותנו מהבית, עוזבות את כל המטלות, המחויבויות, השיעורים עם הילדות והולכות להנות קצת. בילוי או יציאה בשעות הערב, אילוצים יכולים לבטל, את הכדורסל לא.
הללי: זה גם המקום בשבילי לשמור על כושר, אם לא הייתי בכדורסל לא הייתי עושה ספורט בכלל, אני צריכה מישהו שייאמן אותי, תוכנית מסודרת...
עטיה: זה גם גורם לנו להרגיש צעירות. יש איתי בקבוצה שחקניות בגיל של הבת שלי וכל עוד אשחק איתן ארגיש צעירה יותר ואראה צעירה יותר.
הללי: השנה גם אני מרגישה ככה, כל עוד שיחקתי עם שרית היא היתה הבוגרת, עכשיו זו אני.
ההנאה הזו מתחילה בספטמבר, נגמרת במאי, 30 משחקים חלקם בכל קצוות הארץ ונגמרים בהפרשים עצומים, הרמה ירדה...אפשר להיפגש בספורטק, לא עדיף?
עטיה: לספורטק אנחנו לא נלך, ונכון זו עונה ארוכה ובכל שנה יש לי ולחנה הצעות מליגת העל שהיא קצרה יותר, אבל שם פחות נהנה, בלאומית אנחנו נהנות ומעבר לזה הגענו לשלב שאנחנו מעבירות מהניסיון שלנו לשחקניות הצעירות שרק מתחילות לשחק כדורסל.
לשחק מול יריבות מהפריפרייה שהנסיעה לשם מתחילה בשעות הצהריים והמשחקים נגמרים ב-70 הפרש זה ההנאה מהמשחק?
הללי: אף פעם לא הפריעו לנו הנסיעות האלה, כשאנחנו ביחד באותה קבוצה אנחנו רואות את זה כחוויה, אנחנו אחת עם השניה אז כיף לנו ביחד, אנחנו אומרות "נוסעים להתפרע בנצרת".
עטיה: עם המשחקים עצמם, קשה זה ברור. קשה לי הידיעה שאני מגיעה נגד קבוצה שאני הולכת להשפיל אותה ואז משחקת בהילוך ראשון כדי שלמור עליה, ברור שלא פשוט.
הללי: אבל המצב משתנה, הפלייאוף הוא הכי צמוד שהיה הרבה מזה הרבה זמן, שחקניות התפזרו על פני מספר קבוצות בגלל שיקולי תקציב, בא דור מוכשר של ילדות וחוזר הכיף.
הכדורסל גורם לנו להרגיש צעירות. יש איתי בקבוצה שחקניות בגיל של הבת שלי וכל עוד אשחק איתן ארגיש צעירה יותר (שרית עטיה מנשה)
אמרת שאת מעבירה מהנסיון שלכן, אבל את אתן באות לשחק ולהנות, יש סבלנות להתעסק בהסברים? לא הייתן מעדיפות פשוט לשחק עם כאלה שמכירות אתכן כבר?
עטיה: אם אני עושה את זה ובכיף, אז כנראה שכן שיש סבלנות. יש גם סיפוק מזה שהבנות מיישמות דברים שאני מסבירה להן. אני לא שם במקום המאמן או המאמנת, אלא מוסיפה טיפים מהנסיון שלי.
הללי: אני באה למשחקים כדי לנצח אותם ואם ההסברים והעזרה מסייעים לקבוצה לנצח אז זה מספק אותי, אם היא תצליח גם אני אנצח.
אתן עברתן מספיק קבוצות וראיתן לא מעט שחקניות צעירות מכן באופן טבעי, גדל פה דור שונה, שפחות סבלני ויותר מחפש להיות כוכבות, זה לא מרגיז לשחק בסביבה כזו? בענף כזה שהשתנה?
הללי: אני מבינה על מה אתה מדבר, אבל ספציפית השנה אני הגעתי במקרה לקבוצה יותר בוגרת, יש צעירות גם אצלנו אבל ממוצע הגילאים גבוה יותר אז מבחינה חברתית באמת מאד הולך השנה. אבל גם בקבוצות אחרות ששיחקתי אני מנסה לא להתייחס לזה יותר מדי, בעיקר אחריות של המאמן לרסן אותן ועד כה רוב המאמנים ששיחקתי אצלם ידעו לעשות את זה.
עטיה: אני מסכימה איתך שיש שחקניות היום שמרגישות שהמציאו את הכדורסל, אבל זה גם התפקיד שלי להעביר להן מהניסיון שלי ולנסות להוריד אותן לקרקע ולכוון אותן, הרבה פעמים הן מקשיבות ואם אני נתקלת בשחקנית שאין עם מי לדבר, אז לא משקיעה בה.
הללי: אני לא חושבת על זה כעול, אני רואה בזה סוג של אתגר, אני מסבירה להן איפה אני התחלתי ואיפה הייתי בגילן, מעולם לא קיבלתי דקות משחק כשלא הוכחתי את עצמי באימונים שלפני
"לפני הכל אנחנו פשוט נהנות מהכדורסל"
הן הגיעו לכדורסל ממקומות מאד שונים. שרית עטיה-מנשה, גדלה במושב "שרשרת" שבדרום, מקום בלי הרבה ספורט בכלל וכדורסל בפרט, אבל מגיל מאד צעיר מצאה את עצמה במגרש הבלטות שביישוב "הייתי שם כל יום מהרגע שהייתי חוזרת מבית ספר, הייתי משחקת כדורסל או כדורגל עם הבנים כל היום, עד הערב כשאבא שלי היה חוזר הביתה. זה היה מושב דתי ולא מקובל לראות את הבנות משחקות עם הבנים. כשגדלתי הצטרפתי לאיזו קבוצה אזורית, אליצור עזתה, שיחקנו במסגרת צעירה אולי נערות, לא היו הרבה בנות אז בגיל נורא צעיר הצטרפנו לגדולות מאיתנו, אני בגיל 15 כבר שיחקתי עם הבוגרות. דרכה הגעתי לטורניר "אליצוריה", הזמין אותי לשם מנחם וידהורן, זכינו בטורניר ונסענו לארה"ב". כשהן חזרו הגיעו ההצעות מהמרכז, היו שתיים שנלחמו עליה, אליצור חולון של וידהורן ואליצור סלע ראשון של שי שטיגליץ. החברות שהכירה מהטורניר שכנעו אותה לעבור לראשל"צ, "הן התאמצו להגיע ולקחת אותי מהמושב וזה מה שהכריע בסופו של דבר". זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי לקבוצה מסודרת, עם מדים, ארוחות, קהל....
חנה הללי, התחילה עם הכדורסל הרבה יותר מאוחר, היא גדלה בענפי האתלטיקה ורק לקראת התיכון, היתה צריכה לבחור מגמה ובחרה במגמת ספורט מה שהוביל באופן טבעי להצטרפותה לקרית שרת, "זה היה רק בגיל 14, הלכתי להבחן והתקבלתי. עד אז נהנתי לשחק במשחקי כדור אבל אף פעם לא בצורה מסודרת, משם מנחם לקח אותי אליו והתחלתי לשחק באליצור חולון".
התחלתן מאוחר בכדורסל "מקצועני"...
עטיה: בגלל זה גם לי וגם לחנה חסרים היסודות. למדנו לשחק לבד, בשכונה. לחנה יש מעט יסודות ואלמנטים שרק לאחרונה התחילה להכניס למשחק שלה, כמו להוריד כדור לריצפה. עד גיל מאד מאוחר היא כמעט לא עשתה את זה. לי אין יסודות בכלל, הקליעה שלי בהתחלה היתה מהבטן, כל מיני מאמנים "חכמים גדולים" העבירו לי אותה פעם לצד ימין, פעם לשמאל, היום אני זורקת מעל הראש, זו זריקה שסיגלתי לעצמי בליגת העל כדי לא לחטוף גגות, אבל הכל למדתי לבד.
הללי: נכון שחסרים לי הרבה אלמנטים במשחק אבל מתוך השכונה למדתי דברים שלא לומדים או מלמדים היום, דברים שנרכשים רק תוך כדי משחק. קבלת החלטות, הבנת משחק... אני חושבת שכדורסל בנוי 80 אחוז על ביטחון ו-20 אחוז יכולת והבנת משחק תגיע מהשכונה לא יעזור לאף אחד.
עם התואר האחרון שלהן יחד, באליצור ת"א
מתי הכדורסל הפך ליותר מתחביב מבחינתכן?
עטיה: אני לארצית הגעתי בגיל 17-18, שם עלינו לליגה הלאומית הראשונה. אני חושבת שלקחנו אז דאבל, כי בשנה הראשונה שלי בקבוצה הגענו לגמר גביע האיגוד, שיחקנו נגד רמה"ש שהיתה אז בארצית וקלעתי את סל הניצחון, לקחתי ריבאונד ועליתי לסל, אז היה לי ניתור שהייתי יכולה להגיע לחישוק. לא יכלתי להפסיק לבכות דקות ארוכות אחרי הסיום, אז הבנתי שכנראה אני מאד-מאד אוהבת כדורסל. בשנה שאחרי עלינו לליגה הלאומית, אלה היו השנים הגדולות עם אורלי קסטן ולימור מזרחי והמאבקים עם רמלה ורמה"ש.
הללי: אני בערך בגיל נערות הצטרפתי לקבוצה הבוגרת של אליצור חולון, אחרי השניה בק"ש ובנערות בהן זכינו ב-4 אליפויות, הגעתי לליגה הראשונה וקצת אח"כ עברתי למכבי ת"א ומשם לעוד הרבה קבוצות שכבר קשה לזכור.
וזה היה השלב שהחלטתן להפוך את הכדורסל למקצוע, לקריירה?
עטיה: התייחסתי לכדורסל כאהבה, כמשהו שנהנית לעשות וכשראיתי שאפשר לעשות ממנו כסף אז גם עשיתי ממנו כסף. אם היינו גדולת לכדורסל כמו שהוא היום יכול להיות שהיינו אומרות שאנחנו מקצועניות ומתפרנסות ממנו, אבל אז לא הסתכלנו עליו בזוית כזו.
הללי: אני אף פעם לא ראיתי את הכדורסל כקריירה, תמיד היה חשוב לי ללמוד ולעבוד במקביל.
זה עצר אתכן מלהגיע לטופ?
עטיה:אני וחנה יודעות מה אנחנו שוות והגענו לגמרים ולקבוצות צמרת, אבל אף פעם לא היה לי חלום להיות רמלה. בנבחרת כן רציתי להיות ואני גם חושבת שהתאמתי, אבל היתה מסביב הרבה פוליטיקה. אני לא מתביישת להגיד היום שהם הפסידו אותי יותר מאשר אני הפסדתי אותם. באותן שנים הייתי יותר טובה מהרבה שחקניות שהיו בנבחרת, הייתי עושה בין 15-20 נקודות בליגת העל, לוקחת הרבה ריבאונדים וגם חנה אותו דבר.
הללי: אני אף פעם לא הרגשתי צורך להגיע לשם. אני לא מסתכלת על מי הפסיד את מי, אם הייתי רוצה ופועלת בשביל זה, מתחברת לקבוצות ואנשים אז אולי הייתי מגיעה, אבל לא חיפשתי את זה. אולי זה סוג של הנאה אחרת, פשוט חיידק.
עטיה: לא נלחמנו כדי להגיע לשם, היינו צנועות באנו לשחק.
אחרי שעברו לא מעט תחנות בדרך, מצאו את עצמן בשנים האחרונות בליגה הלאומית בקבוצות שונות, תמיד נאבקות בצמרת, על תארים, לא מעט זכיות בדרך (הללי עם אליפות בתל כביר וגביע באליצור ת"א ובנוסף עוד 3 פעמיים העפלה לליגת העל, עטיה מנשה עם גביעים בבני יהודה ואליצור ת"א ושתי עליות לליגת העל), גם היתה להן חוויה אחת נוספת בליגת העל במדי אליצור ראשון לציון בשנת 2011, הן קיבלו מעל 25 דקות למשחק והשאירו את הקבוצה בליגה אבל זה כבר לא היה אותו דבר מבחינתן ועונה אחרי חזרו ללאומית להעלות את אליצור ת"א ליגה.
" עטיה: בכל קיץ אנחנו מקבלות הצעות מליגת העל וכל עוד זה המצב, הענף במצב רע. הללי: עם כמה שזה מחמיא זה עצוב, באמת עצוב"
איך הרמה היום ביחס לאז?
עטיה: לפני 10-15 שנים שיחקתי בליגת העל וזה היה שונה לגמרי, לא הייתי מהשחקניות המרכזיות בליגה אבל שותפתי, זכינו לדקות, גם אם לא כמו היום. כשיצא לי ולחנה לשחק יחד זה היה בשנים של שתי זרות או בוסמנית, היתה טלוויזיה, היה קהל, נהננו. אני זוכרת את גמר הגביע ב-2002, עלינו עם בני יהודה למעמד, אני, חנה, טלי קליין, אינה בוטנקו, טראהסה גאנט, הייתה עונה מדהימה ושיקי נתן לישראליות לשחק, הגיעו לכל משחק יותר מ-200 צופים ובגמר גביע היו כמה מאות כתומים שצבעו את היציע ברעננה, הפסדנו אז לרמת השרון, אבל אני לא אשכח את האווירה. שנתיים אחרי זה כבר התחילה הירידה
הללי: ה-10 שנים האלה חישלו אותי. לא הגעתי לרמה הכי גבוהה אז אולי כי מאמנים לא מספיק האמינו בנו.
עטיה: אח"כ חזרנו עם אליצור ראשל"צ, אבל זה כבר היה עולם אחר ולא נהננו, מזל שהיה לנו אחת את השניה. בקבוצה היו 4 זרות ושיחקנו בשבילן, לא באמת הרגשנו חלק מקבוצה למרות הדקות שקיבלנו. בלאומית אנחנו חלק מהמשחק, מנצחות, מפסידות, מתרגזות, לוקחות ללב, חוזרות הביתה מפורקות לגורמים אבל נהנות.
הללי: אני חושבת שהליגה הלאומית גם אם היא לא נמצאת בטופ, עבור השחקנית הישראלית היא מקום שבאמת אפשר להנות בו, ליגת העל כבר לא כזו.
הן לא זוכרות את המועד המדויק בו הפסיקו לשחק בליגת העל, אבל היתה זו הפוליטיקה והאוירה מסביב שגרמה להן להפסיק, כמות הזרות והיחס שקיבלו מהמאמנים מול השחקנית הזרה, הבעיות במשכורות והשחיקה בדקות המשחק. הלאומית אף פעם לא היתה זרה להן, כשרצו להיכנס להריון או להוריד הילוך מאילוצים אחרים עברו לשם לשנה וחזרו.
עטיה: אני חושבת שבעונה באליצור חולון עם חן סגל, לין גולן ושני גמבש, שהעלנו אותה ליגה, זו היתה השנה שאחריה כבר הבנתי שאני מעדיפה לשחק בלאומית.
הללי:גם בגלל שאף פעם לא הסתכלתי על הכדורסל כמשהו מקצועני, ברגע שהמאמן קודם כל רצה לנצח ולא כיבד אותי מול הזרות, הבנתי שזה הסוף.
עטיה: חשוב לנו להיות איפה שיכולות לתרום ואיפה שיש לנו ערך מוסף, כשזה הפסיק להיות בליגת העל, עברנו ללאומית
ביום שלא ירצו אותי או שהגוף כבר לא יהיה מסוגל, אפרוש, עד אז אמשיך לשחק (חנה הללי)
"אין פקטור לגיל- זה עניין של גישה"
הן הכירו באחת מהתחנות בליגת העל, כנראה בתל-אביב, אבל הן לא בטוחות בזה. מאז הספיקו לשחק במכבי ת"א, בני יהודה, אליצור חולון ואליצור ראשל"צ בליגת העל ובאליצור ת"א ומכבי רעננה בלאומית, לא מעט שנים הן יחד והחברות שהתחילה די בהתחלה הלכה והתעצמה משנה לשנה, "חנה שחקנית מדהימה" מפרגנת לה עטיה, "אני אוהבת אותה מאד. הכרנו דרך הכדורסל וזה הפך לחברות של ממש, עם כל הפרשי הגילאים בינינו ישר התחברנו וזה הלך והתחזק, היום אנחנו מדברות 4-5 פעמים ביום בטלפון, נפגשים עם המשפחה והילדים הכל ביחד. אנחנו מכבדות אחת את השניה ומתייעצות על הכל".
עד מתי תמשיכו לשחק?
עטיה: השנה פתאום קלטתי בדרך הביתה שהבת שלי כבר גדלה, סיימה תיכון, כבר מתגייסת, ואני ממשיכה ללכת לאימונים כמו לפני 20 שנה ואולי די. עברה בי המחשבה הזו, אבל אז אמרתי לעצמי שלא, אם אני משחקת עם ילדות צעירות ומצליחה לעמוד בקצב המשחק ולהיות טובה, זה נותן לי כוח ואני אמשיך. כבר 4 שנים אני אומרת לעצמי שרוצה לפרוש, הגוף כבר כואב, אם תראה את כמות הכדורים שאני לוקחת אתה לא תאמין, אבל כל עוד אמשיך להתרגש מהפסדים אני אמשיך. חוץ מזה שעוד הייתי רוצה לשחק עם חנה עוד פעם אחת ולקחת איתה דאבל.
הללי: ביום שלא ירצו אותי, אז אפסיק לשחק. אני אוהבת לשחק ומרגישה בכושר, מול ילדות בנות 20 אני מגיעה יותר מהר להתקפה, וכל עוד הגוף שלי מסוגל לזה אני אמשיך. מצד שני, לא בכל מחיר. לא אשחק בליגה הארצית ולא בקבוצה שאני הכוכבת היחידה בה בלי שחקניות טובות לידי, כזו שתאבק על הירידה.
עטיה: אנחנו נמצאות במצב היום שיכולות לבחור איפה נשחק ואיפה נהנה, איפה תהיה אווירה טובה ומי יעצבן אותנו פחות.
איך באמת שומרים על הגוף ככה שגם סביב גיל 40 אתן מסוגלות להתמודד 40 דקות עם ילדות בנות 19-20?
עטיה: זה המון מהניסיון וחלוקת כוחות, אני משחקת הרבה יותר עם הראש. אם פעם הייתי רצה את המגרש הלוך-חזור בלי סיבה, היום אני שומרת על האנרגיה והאוויר, לא לוקחת כדור ורצה למתפרצת אלא מוסרת אותו לפני הכל, גם המסירות שלי טובות יותר, זה הכל בא עם הנסיון.
הללי: אין לי תשובה טובה לזה, כנראה גנים. אני לא חיה נכון או אוכלת נכון או עובדת לפי איזה הגדרות מדויקות, אני יכולה לתפקד גם עם 3 שעות שינה בלילה ולפעמים אפילו טוב יותר, אבל אני יודעת מתי מתעייפת כדי לא לעשות את השגיאה. אם מגיעה להתקפה בלי אוויר לא אקח זריקה לא טובה, אני אמסור את הכדור....
עטיה: גם אני, אם אקח ריבאונד בהתקפה אפילו שיש לי מצב נוח, אם מרגישה שאין לי אוויר, אצא החוצה, 2 הקפצות ואמסור, אנחנו מודעות לגוף שלנו ולא כופות את עצמנו על המשחק. אני גם מוצאת את הדרך לאסוף אוויר תוך כדי משחק, כל מיני 'שטיקים' שהוספתי במשך השנים.
הללי: אני חושבת שזה גם הרצון לנצח ואנרגיות של המשחק, מוטיבציה להגיע ראשונה לכל כדור ולתת את ה-100 אחוז, יש צעירות שהן מפונקות ואני רואה שגם בלי 40 ארוץ יותר מהר מהן, זה לא עניין של כושר גופני, יש פה הרבה אלמנט של רצון, להתאבד על כל כדור.
לסיום, מה הסוד להמשיך לשחק עד גיל 36 או 44, מה הטיפ שלכן לשחקניות שרק עכשיו מתחילות?
הללי: לפתח אפיק קידום אחר במקביל. אני לא רואה עתיד גדול לענף כמו שהוא נראה היום.
עטיה: אם ימשיכו לשחק אז שיאהבו את המשחק לפני הכסף ולפני הכל, אהבה אמיתית ושלא יזלזלו במה שמקצוע שמביא להן אותו שיכבדו את הענף שנותן להן את האפשרות ללמוד ולהתפרנס במקום ללכת לעבוד בפיצה.
הללי: חשוב שיהיו להן ערכים של צניעות, שיכבדו את המאמן שלהן ואת השחקניות שלידן, זה משהו שחסר היום.
כתבות אחרונות באתר
|
|