הפועל מעגן מיכאל, עלתה לליגה הלאומית ב-2007, אחרי שנתיים הדהימה ולקחה את אליפות הלאומית, כך שמאז שנות ה-60 חזרה לליגה הראשונה. ההצלחה באה על בסיס סגל מקומי של בנות קיבוץ שחוזקו במספר מצטרפות לקיבוץ ושחקניות מהסביבה, הגאווה היתה גדולה, 800 אוהדים הגיעו למשחקים מדי שבוע.
אח"כ הגיעו שנים פחות טובות של מאבקים על סף צמרת אבל מחוץ לגמרים, אבל הדרך – דרך הקיבוץ היתה שם כמודל לצעירות מהסביבה.
הפועל זיכרון יעקב, התחילה כחוג לנשים מהסביבה והמשיכה כיוזמה הורית מקומית לאפשר לילדות הצעירות של המושבה, מקום לשחק בו ולהתפתח. הפרויקט התחיל מלמטה, האגודה גידלה דור שחקניות שזכה בתארים רבים בליגות לנערות א' ו-ב' ולפני שנתיים אותו דור העלה את הקבוצה הבוגרת לליגה הלאומית ובעונה שעברה לפלייאוף העליון ולמאבקי צמרת.
2 האגודות ידעו ימים יפים וידעו לשמור על הצביון המקומי המיוחד, אם באולם החדש "המושבה" בזיכרון, או באולם של קיבוץ מעגן מיכאל.

היריבות בין המועדונים היתה רבה, 5 דקות מפרידות בין השתיים מה שהופך כל משחק למעין 'דרבי' עם האמוציות והגאווה.
בין לבין, תמיד היו שיחות ומשא ומתן בין הצדדים על איחוד כוחות אפשרי, על הרצון לשתף משאבים כדי להקים קבוצה אחת חזקה שתאיים באופן רציני על התארים, או במקרה של מעגן מיכאל, תשחזר את ההישג אך הפעם תממש את העליה. בכל השנים הקודמות השיחות לא הבשילו לכדי משהו ממשי, הקיץ זה היה שונה.

האיחוד נוצר אחרי משא ומתן ארוך, בסיוע משפטי ומסמך מורכב המסדיר כל פרט, החל ממבנה ההנהלה והרכבה, דרך המנהלות המקצועיות (אחת מכל מועדון), על הבוררות שתפסוק במקרה של חילוקי דעות, היכן ישחקו, מה יילבשו וגם מה יקרה אם הפרויקט ייכשל, חלילה.
שניים מחברי ההנהלה הם, אורן לינדר מנהל עמותת הפועל מעגן מיכאל וצביקה גלידואני, יו"ר עמותת הפועל זיכרון יעקב, ובשיחה איתם ניסו לענות על השאלות על האיחוד, התחושות בעקבותיו וסיכויי הצלחתו.


מה השתנה הקיץ הזה מכל הקייצים?
גלידואני: האיחוד בא מתוך הסתכלות קדימה, גידלנו שחקניות צעירות ומוכשרות וקיוונו שירכיבו סגל קבוצה בליגת העל, אבל בלי ספונסר רציני אין סיכוי שזיכרון תגיע לליגת העל, כאשר העירייה לא תעמיד, לבדה, את התקציבים הדרושים. חשבנו איך עושים את זה והפתרון היה מרחק לא גדול מאיתנו, בדמות איחוד כוחות עם הפועל מעגן מיכאל. היו הרבה דיבורים על הנושא בשנים האחרונות, אבל הקיץ זה היה חזק יותר, כי ראינו שהשחקניות שאנחנו מגדלים וגידלנו, אין להן לאן להעלות ומקום ראוי לממש את היכולות שלהן לתארים והצלחות.
לינדר: הרבה זמן פינטזנו על האיחוד הזה. יש מצב אבסורדי שבאזור יש 2 קבוצות על אותה משבצת ומשקיעים משאבים רבים על תחרות אחת בשניה במקום לאחד כוחות. נפגשנו, ואמרנו שזה חייב להצליח. כשאומרים אז זה גם מצליח. האיחוד לא היה פשוט יש הרבה מכשלות ומכשולים אובייקטיביים וסובייקטיביים אבל בסוף פתרנו את הדברים יפה, לדעתי. הצדדים הבינות שזה צעד טוב מקצועית וכלכלית, ידענו להתפשר כל אחד מהמקום שלו, בינתיים זה הולך על הכיפאק.
גלידואני: יש שיתוף פעולה מלא ונכונות עם יושר והגינות מצד שני הצדדים. עובדים מסודר ובינתיים הולך בסדר גמור.


אבל אם נחזור למקורות, כבר היה פעם איחוד, הוא לא צלח. אני חושב שאחת הסיבות הן המטרות שהיו לאגודות. יותר מרצון לקחת אליפות – יש את החיבור הקהילתי, קבוצה שנוסדה ע"י הורים (זיכרון יעקב), קבוצה עם שחקניות בנות קיבוץ (מעגן מיכאל). זה לא נעלם – כשיש איחוד? המחשבה לא הופכה קרה וכלכלית?
גלידואני: בעבר באמת היה איחוד, אבל באותה תקופה הבנו שהחיבור לא היה מספיק חזק, הוא לא תרם שום דבר לאף אחת מהאגודות אז החלטנו להפריד כוחות. אנחנו התחלנו מקבוצת ארצית ובנינו את הפרמידה מלמטה והמועדון הצליח, יש לנו קבוצות בכל שכבות הגילאים שזכו בתארים, אבל כמו שאמרתי קודם, אין קבוצת דגל בליגת העל. אני דווקא רואה באיחוד המשך למה שבנינו בזיכרון, כשהקמנו את האגודה ראינו בנות מכל האזור שהצטרפו כדי להתקדם בכדורסל, עכשיו אנחנו לוקחים את זה לשלב הבא. הקבוצה ממשיכה להיקרא זיכרון יעקב (בשילוב עם מעגן מיכאל), יש קבוצת ארצית שתשחק אצלנו והנערות גם משחקות בזיכרון. יש את ההמשכיות והחיבור לקהילה והעובדה שהמשחקים ייערכו במעגן מיכאל לא פוגעים בכך.
לינדר: בקהילה כמו מעגן מיכאל זה לא דבר מובן מאליו שמשקיעים כ"כ הרבה מאמצים עם ההשקעה וההוצאות שיש בליגה הלאומית. היא באמת קודם כל משהו קהילתי חברתי שלא בא רק לענות על ייצר התחרות. ילדות הצעירות וילדים צעירים שרואים שחקניות שגרות פה, באות לכאן – הן מודל בעיניהן.
בעונת האליפות, היתה זרימת בנות לשחק כדורסל, הקהל מילא את היציעים, אין כ"כ הרבה קבוצות שמצליחות להביא כמות כזו של קהל כמו שאנחנו מביאים, גם בליגה הראשונה. במעגן מיכאל, זה בהחלט אירוע חברתי כבר שנים. אני רוצה להזכיר שבשנות ה-60 היתה לנו קבוצה בצמרת הליגה הראשונה יחד עם התל אביביות ואפילו זכינו בגביע המדינה. העניין של הכדורסל טבוע עמוק ב-DNA של הקיבוץ.
בגלל שהחיבור החזק, מבחינתנו היה קו אדום להשאיר את המשחקים בקיבוץ ואני שמח שגם בזיכרון יעקב הבינו שהפוטנציאל לקהל חזק יותר כאן והסכימו שהקבוצה הבוגרת תשחק כאן.

"אני מרגיש נהדר ומגיע למשחק הראשון של העונה עם אותה התרגשות כמו בכל שנה קודמת", צביקה גלידואני

זה רק מחזק את השאלה, לשם מה איחוד?
לינדר: הסגל של הקבוצה היה דיי יציב כשנבנה על שחקניות מקומיות, אבל עם השנים יש פחות שחקניות בית, חלקן בהריון או אימהות צעירות, חלקן לקחו חופש. נכון שהצלחנו לחזק את הקבוצה בשחקניות שאפילו שלא נולדו בקיבוץ, הן כבר ממש בנות קיבוץ כמו רותם רוכסאר ושירלי שבתאי שכבר שנים איתנו והשנה הבאנו במב"חיות לעבות את הקבוצה, אבל זה לא מספיק. השילוב עם זיכרון מוסיף עוד צבע ומעבה את הסגל בשחקניות מוכשרות שחלקן התחילו את הקריירה עוד "בסיבוב הקודם" של הקבוצה המאוחדת ומלבד זאת יש את עניין המשאבים, במקום להשקיע כפול משנסים יחד מתניים וגורמים לכך שאחד ועוד אחד יהיה שווה שלוש.


מלבד האיחוד בעבר, סאגת העלייה לליגת העל ו-ויתורה, הצביעה על כך שהקיבוץ פחות מעוניין בהצלחות והישגים ומעדיף לשמור על פרופיל נמוך וצביון ייחודי, איך עבר האיחוד?
לינדר: סאגת אי העליה לליגת העל לא היתה קשורה לשיקול מקצועי או לכדורסל, שם היו מאבקים פנימיים בקיבוץ. אני אמנם לא הייתי בתפקידי באותם שנים, אבל הדרישה להעמיד תקציב של מליון ₪ היתה קשה לחברי הקיבוץ. אבל אני חושב שעם כל הבעיות שזה הביא איתו, האליפות היתה הישג חשוב ביותר עבור הכדורסל כאן, אני לא בטוח שללא ההצלחה היינו עומדים היום עם אותה כמות שחקניות ויציבות של הקבוצה.
אם אתה שואל אותי מה יקרה עכשיו אם ניקח אליפות, אני עדיין לא יודע להגיד לך. כשנגיע לשם נצטרך לדון בנושא, אי אפשר להגיד לשחקניות שלא נעלה אחרי שהביאו את ההישג על המגרש – אבל צריך יהיה למצוא פתרון כלכלי, אולי האיחוד הוא באמת הפתרון.
לעניין האיחוד, הקיבוץ בהחלט תמך. השחקניות שהצטרפו ועובדות כאן, מאמנות בבי"ס לכדורסל, מגישות אוכל בחדר אוכל- הן חיות כאן ומחברות את הילדות לענף. זה מבורך.


איך בזיכרון יעקב מרגישים עם האיחוד?
גלידואני: רוב האנשים ראו בצורה חיובית את המהלך, עם הרבה בגרות, בשלות ופתיחות. בלי אגו. אישית, אני מרגיש נהדר ומגיע למשחק הראשון של העונה עם אותה התרגשות כמו בכל שנה קודמת. אנחנו נמשיך לנסות לגייס בנות ממעגן מיכאל ואזור חוף הכרמל עם בתי ספר וחוגים משותפים כדי להגדיל את הבסיס של האגודה. סך הכל אנחנו מאד מרוצים, בשלב הזה, מהתוצאה הסופית.


אחת השאלות הגדולות היא שאלת הסגל, גם זיכרון וגם מעגן מיכאל מבוססות על שחקניות בית, יחד ועם החיזוק שהגיע ישנו סגל של 10-12 בנות ששיחקו בשתי קבוצות ועכשיו יילחמו על הדקות. שחקניות הבית לא נפגעות מהאיחוד?
גלידואני: אנחנו כחברי הנהלה, מתרחקים מהנושא ולא מתעסקים בו בכלל. ישנן 2 מנהלות מקצועיות דורית דהן מזיכרון יעקב ועדי רבאון ממעגן מיכאל שיקבלו את ההחלטות יחד בכל מה שדרוש לעניין הסגל. אבל על המגרש, יש רק מחליטה אחת והיא מאמנת הקבוצה, טלי נוי. לכל המערכת מההנהלה ועד השחקניות זה ברור, הובהר ונמשיך להבהיר אם יהיה צורך.
לינדר: הקו המנחה היה עדיפות לשחקניות בית על פני רכש בסגל הקבוצה. אנחנו לא יכולים להגיד לשחקנית מקומית שהיא מחוץ לסגל – זה היה קו אדום של שני המועדונים. אבל מכאן, אלה החלטות של מאמנת הקבוצה, שתמליץ על שחקניות להשלמת הסגל ומי תשחק בכל משחק. אנחנו לא מתערבים בכלל בקטע המקצועי.
בשיחת פתיחה העברנו את אותה הרוח גם לבנות, זה ברור לכולן והן מקבלות את זה.

"הכדורסל טבוע עמוק בד.נ.א של הקיבוץ, אני לא חושב שיש הרבה קבוצות שמסוגלות להביא קהל כמו שיש במעגן מיכאל" , אורן לינדר

ומה יקרה כש"הכסף יהיה על השולחן". אם יהיו חילוקי דעות בשאלת העלייה לליגת העל או בשאלת המשך הדרך?
גלידואני: בנינו מנגנון מסודר ומוסדר. יש מספר שווה של חברי הנהלה מכל עמותה, תהיה הצבעת דמוקרטית והכרעות של הרוב ובמקומות שלא נגיע להבנות יש בורר מוסכם על הצדדים ומנגנון פירוק שבו קריטריונים מי ייקח איזו קבוצה ומה יישאר בכל עמותה. זו גם הסיבה שפתחנו קבוצה נוספת בליגה הארצית וננסה להעלות אותה ליגה, כדי שלא תהיה אגודה שתשאר ללא קבוצה בכירה אם האיחוד לא ייצלח.


מה החזון?
לינדר: שיפרחו בתי הספר לכדורסל בנות ובנים בתשתית רחבה של כדורסל. כמובן שחייבים מודל פירמידה עם קבוצות בכירות בטופ ולכן 2 המועצות חייבות להעמיד קבוצת בוגרים לאומית ונשים בליגה הבכירה. מי יתן ואם תהיה במימון אפשרי של מועצות חוף הכרמל וזיכרון יעקב.
אנחנו נרצה לראות בכל משחק 500-600 אוהדים לפחות, והרבה שחקניות צעירות שיירצו להגיע ולהצטרף למחלקה
אחד הדברים שאני מייחל להם זה שחוף הכרמל תירתם לפרויקט הספורט והכדורסל באזור, לא יכול להיות שבין חיפה לנתניה אין קבוצת כדורסל משמעותית. אם המועצה שלנו תתנער קצת ויהיה לה חשוב הכדורסל, יהיה אפשר לבנות יחד משהו יפה. אולי אם תגיע הצלחה השנה ותהיה קבוצה אטרקטיבית, זה יגביר את הרצון להשקיע.



אנחנו קבוצה צעירה ורעבה
טלי נוי, אחרי שנתיים של אימון בגני תקווה ואליפות אחת בליגה הלאומית, קיבלה עליה את האתגר להיות הראשונה שתאמן את הקבוצה המאוחדת.
נוי: זה אתגר גדול מאד והמון פוטנציאל, אנחנו קבוצה צעירה מאד, חלקה שחקניות נערות והבוגרות הן לכל היותר בנות 26. צרפנו לקבוצה 3 שחקניות מבחוץ שמתאימות לאופי הקבוצה, שחקניות צעירות ורעבות שיש להן הרבה מה להוכיח ומחזקות אותנו בנקודות שאנחנו היינו צריכים.
יש עבודה לא קלה לחבר את הכל יחד, אבל הבנות שפגשתי מחוייבות למשימה, יודעות שיצטרכו להילחם על המקום שלהן ומי שתהיה טובה תשחק. השיקול המקצועי הוא היחיד שמנחה אותי. לקבוצה תהיה שיטה ודרך ומי שתתאים לה תשחק".